fbpx

טיול לפפואה ניו גינאה צילום: אבישי רביב

צרו עימנו קשר

קובכה מאלי הוא שמו של פסל האל המקומי בכפר גוואמאס, השוכן ליד אגם "המים השחורים" שבפפואה ניו גיני (גינואה החדשה). מספרים שלפני כ-20 שנה החליט ראש הכפר לוותר על נוכחותו של קובכה מאלי ולמכור אותו לסוחר אומנות אוסטרלי מתוך מחשבה שהאמונה בישו הנוצרי שולטת כעת בכפר. בניית הכנסייה הקתולית בכפר חיזקה את דעתו, ואכן הפסל נמכר ובמחיר מגוחך. לדברי המקומיים, ברגע שעזב הפסל את שטח הכפר נשרו העלים מן העצים, קמלו הפרחים ונעלמה הדגה מהנהר ומהאגם. כעבור זמן קצר חלו החזירים ובני האדם. זקני הכפר הבינו שהיעדרותו של קובכה מאלי מהכפר היא שורש הרע ומשלחת של חסוני הכפר נשלחה להשיב את האל למקומו. לאחר שלושה ימי חתירה מאומצת בקאנו במורד הזרם הגיעה המשלחת לאנוגראם, תחנת המחוז ומקום מושבו של סוחר האומנות. לאחר דין ודברים הושב הפסל למשלחת וזו יצאה בדרכה חזרה אל הכפר. לדברי חברי המשלחת, ערך המסע חזרה יומיים בלבד וזאת למרות שהם חתרו נגד הזרם. עם שובם לשטח הכפר, נשמעה קריאתו של הקאקדו השחור ומיד החלו העלים ללבלב, הפרחים להנץ וחוליים של האנשים ובעלי החיים חלף כלא היה. מאז נשמר קובכה מאלי בקנאות ועל אף השפעתה וכוחה של הכנסייה לא יעלה על דעתו של איש למוכרו או לוותר על נוכחותו.

רוצים לבקר בשני פסטיבלים מיוחדים במינם? הצטרפו לטיול לפפואה ניו גינאה עם אקו טיולי שטח >>>

הסיפור הזה אופייני לאזורים רבים בפפואה ניו גיני. במשך שלוש שנים חייתי באי והכרתי היטב את חייהם הפשוטים-סבוכים של תושבי האי.

מרביתם של 4.5 מיליון תושבי פפואה מתגוררים בכפרים ופרט לחקלאות לצרכים מקומיים, שהיא עיקר פרנסתם, הם מגדלים גם קפה, תה, דקלי שמן, קוקוס וקקאו. קרוב לחמישית מן התושבים מתגוררים בערים, שהגדולה בהן היא פורט מורסבי הבירה. אוכלוסייתה של פורט מורסבי נאמדת בכ-300,000 תושבים, העיר השנייה בגודלה נקראת לאי. לאי היא גם העיר התעשייתית בין הערים. בכל מחוז יש עיר מחוז מרכזית שנמצאים בה משרדי הממשלה ושירותי הבריאות, בנקים, ייעוץ חקלאי וכו'.
למרות מיקומו הגיאוגרפי של האי, היה הקשר עם האירופאים מצומצם ביותר ולא הביא להתיישבות קבע עד לשלב מאוחר יחסית. באזור ההר באי, היו ההשפעות מאוחרות עוד הרבה יותר. שם התרחשה הפגישה בין המקומיים לאירופאים רק בשנות השלושים המוקדמות של המאה העשרים. עד היום מתרחשות "פגישות ראשונות" כמו זו עם שבט לא מוכר, שנקרא הגאהאי, שב 1984 נפגש לראשונה עם ציוויליזציה מערבית. יש גם דוגמאות מאוחרות יותר. בעבר הייתה פפואה מחולקת לשניים: באזור הצפוני, ניו גיני, שלטו הגרמנים, ובאזור הדרומי, פפואה, שלטו האנגלים. מקור השם פפואה במילה הפורטוגלית "פפואס", שמשמעותה "מקרוזל שיער", שבאה לתאר את שערם של בני המקום. בתקופת מלחמת העולם השנייה כבשו היפנים חלק גדול מהאי והשתמשו בו כבסיס יציאה להפצצות על אוסטרליה וכשער כניסה ליבשת בעתיד.
בשלהי המלחמה נעצרו היפנים בקוקודה טרייל בדרכם דרומה לעבר הבירה פורט מורסבי. מאז משמשת קוקודה טרייל עבור האוסטרלים מקום עלייה לרגל. דחיקתם של היפנים מהאוקיינוס השקט שחררה אומנם את פפואה ניו גיני מעולם של אלו, אך השאירה את האוסטרלים בשלטון עד שנת 1975, עת קיבלה מהמדינה עצמאות.

בפפואה ניו גיני מושלים היום ממשלה דמוקרטית ופרלמנט הנבחרים אחת ל-4 שנים ומקום מושבם בפורט מורסבי. בין חברי הפרלמנט יש מספר נציגים "לבנים", אזרחים לשעבר של מדינות מערביות כמו אוסטרליה, שוויתרו על אזרחותם הקודמת לצורך העניין. בעבר, לפני קבלת העצמאות, היה מספר הלבנים שתפסו עמדות שלטוניות רב בהרבה, כמו גם בתחומי ההוראה והרפואה. כיום מוערכת אוכלוסיית הלבנים במדינה ברבבות בודדות, מרביתם מועסקים בחוזים אישיים ובעלי וויזות עבודה . על מנת להעסיק עובד זר חייבת החברה המעסיקה להוכיח שאין לו תחליף בעובד מקומי. במקביל להעסקתו של הזר, חייבת החברה להעסיק עובד מקומי האמור לתפוש בעתיד את מקומו של הזר הלבן.

המדינה מחולקת ל-19 פרובנציות וגם להן יש ממשלות נבחרות. השפות הרשמיות הן אנגלית ופיג'נית, זאת בנוסף לכ-800 שפות (!) שונות, המדוברות בשבטים השונים. (השפות האלו מהוות 25% מכלל השפות בעולם!). ההרכב האנושי המגוון והחשיפה המאוחרת לחברה המערבית מעניקים לפפואה ניו גיני את צביונה המיוחד. בבקתה שהתגוררתי בה חי סב זקן שסיפר לי על הפגישה הראשונה שלו ושל אנשי הכפר עם האדם הלבן שאז נתפש בעיניהם כרוח של מת. באותה בקתה התגורר גם נכדו של הזקן, שבזכות המרחק הקצר לעיר המחוז מתחנך בבית הספר ולומד, בין היתר, בעזרת מחשב. שלושה דורות חיים בהרמוניה באותה הבקתה ואוכלים מאותו סיר מזון.
הכפר ששמו וורופ שוכן באזור ההר ותושביו עוסקים בגידול תפוחי אדמה מתוקים (בטטות) הנקראים כאן "קאו קאו". הקאו קאו הוא מזונם העיקרי של בני המקום ואליו מתווספים עלים שונים שמקצתם דומים לתרד. צמחים רבים אחרים וביניהם שרכים ועלים שונים הנקראים קומו, הם מרכיבים תזונתיים חשובים. לחזיר מקום חשוב מאוד בתרבות המקומית. הוא משמש לתשלום מוהר עבור הנשים וכפיצויים לנפגעי מלחמות השבטים. בכל טקס דתי מסורתי שוחטים חזיר. יש טקסים שבהם טובחים 500 חזירים ואף יותר כאמצעי להשכנת שלום בין שבטים יריבים. חשיבותו של החזיר גדולה עד כדי כך, שלא מעט חזירים גרים בבקתת בעלי הבית ורק גדר נמוכה מפרידה בין שני חלקי הבקתה. לא אחת ניתן לראות אישה מניקה חזרזיר קטן, שהובס במאבק עם אחיו על חלב אמם הביולוגית. האישה אחראית על גידול החזירים והבעל מחליט על ייעודם: למאכל או כאמצעי תשלום. יוצא מן הכלל הוא גורלו של חזירון שינק מאישה. במקרה הזה ישמש החזיר לתשלום בלבד, כדי שאם יישחט, לא ייעשה הדבר בתחום כפר הולדתו.

שבט ההולי השוכן בעמק רחב ידיים הנקרא טארי, הוא השבט השני בגודלו במדינה ומוערך בכ-90 אלף איש. הנשים והגברים בשבט אינם גרים יחד באותה בקתה גם לאחר נישואיהם. הגבר, שברשותו אדמות לעיבוד ובקתות למגורים, רשאי לשאת יותר מאישה אחת כל עוד הוא יכול לשלם מוהר עבורן. מקורו של המנהג באגדה עתיקה המספרת, שבלב העמק גר לפנים גבר ולו איבר מין ארוך במיוחד שהיה משוטט ברחבי העמק ובועל נשים. באחד הלילות החליטה אחת הנשים לשים קץ לתופעה וארבה לו. עם כניסתו לבקתה כרתה את ראשו בעזרת גרזן אבן והניחה אותו על מדף גבוהה מעל האש במרכז הבקתה. המדף הזה משמש גם כמסווה, משום שהעשן העולה מבריח זוחלים ומכרסמים למיניהם. למחרת יצאה האישה לעבוד בגינה. חברתה שבאה לבקר חיכתה לה זמן רב ומשתקפה הרעב, נכנסה לבקתה לשבור את רעבונה. היא מצאה חתיכת בשר מעושנת על המדף הגבוה ואכלה אותה.
מאז נחלקות נשות השבט לשתי קבוצות: הנשים "הטובות" והנשים "הרעות", צאצאיה של האוכלת וכיוון שקשה להבחין בין "טובה" ל"רעה", פשוט יוצרים הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים. כל אחד גר בבקתה משלו, מבשל את מזונו, מכבס, מנקה ואף טווה את החוטים לייצור בגדיו. הילדים נשארים ברשות האם עד שנתם השמינית ואז יצטרפו הבנים לבית האב והבנות תשארנה עם אימן.

את מרבית הסיפורים שמעתי מפי פג'יה, צ'יף המרפאים באזור. בשבט ההולי יש מספר וכל אחד מהם אחראי על תחום אחד: רפואה, מלחמה, שלום, עבודת האל וכו'. ברשותו של פג'יה, מתוקף תפקידו כמרפא המקומי, יש שטח אדמה גדול מאוד וכאן הוא מגדל את צמחי המרפא. לצמחים שימושים רבים: שליפת חץ שנורה במלחמה מקומית, תעשה לאחר שעלים דמויי סרפד יונחו על הפצע וירדימו את המקום. אגב, פג'יה נזהר בשליפת חצים מאזור הריאות כדי שאלו לא "תצנחנה". כידוע ברפואה המערבית יש צורך לחורר חור נוסף בתחתית בית החזה כדי שהריאה לא תתכווץ. בית המרקחת המקומי עשיר בעלים לריפוי כל חולי כמעט. חלקם עלים שבשילוב מילות קסם סודיות פועלים על החולה מבלי שהוא צריך לטעום מהם. לדוגמה, לחש שמלווה חיכוך של עלה מסוים במקום משותק מרפא שיתוק. אחד מידידיי שקיבל טיפול לשיפור חזותו לפני פסטיבל הסינג סינג המקומי, לא זיהה את עצמו בתמונה שצולמה במהלך הפסטיבל מאחר והוא נראה שם שונה לבלי היכר. הטיפול שקיבל כלל שתיית מים ששרו בהם עלי זנגוויל (ג'ינג'ר). תוך כדי השתייה, היה עליו להחזיק ענפים של שני סוגי עצים, להביט לכיוון השמש ולמלמל שמות של צמחים, בעלי חיים וכוחות טבע אחרים שיבואו וישנו את חזותו באמצעות האנרגיה השוכנת בהם.

במהלך שהותי בביתו של פג'יה, נכחתי גם בקבורה מסורתית. בזמן הקבורה שמו את גופתו של המת בתוך ארגז עץ שהוצב מוגבה מן הקרקע. הארגז, שהיה פתוח בחלקו כדי לאפשר לגופה להירקב, הוצב נטוי מעט ונוזלי הרקב זרמו ונקוו אל תוך קערה שהיתה עשויה מבמבוק חצוי. לפי המסורת, על אבי המשפחה למשוח את גופו בנוזל כדי שכוחו של המת יעבור אליו. לאחר זמן רב, נשארו מין הגופה שנאכלה על ידי רימות, עצמות נקיות מכול שאריות. אז הציבו את הגולגולות של המת במערה מיוחדת שצורתה כצורת אישה. המערה הזאת, על פי האמונה, היא מוצא משפחתו של פג'יה. הם מאמינים שכל חמולה מגיעה ממקור טבע מסוים כמו: מערה, נהר, עץ, ציפור, נחש, חזיר וכו' ולכן הם מחזירים את גולגולות המת למקום ממנו הגיעו אבות אבותיו.
סוג אחר של מגיה שחורה קשור לנישואים. הקשר בין גבר לאישה בשבט ההולי הוא חשאי ואסור שייוודע לציבור כי אז יידרש הבחור לשלם חזירים רבים כפיצויים. לכן נרקמים הקשרים בסודיות רבה והזוג מתכנן את עתידו במפגשים סודיים. כל צד מקיים קשרים עם מספר בני זוג ובעיקר הגברים שומרים לעצמם אופציות רבות. במקרה אחד החל בחור לאסוף חזירים כדי לשלם מוהר. המוהר עמד על 26 חזירים אותם אסף הבחור מקרובי משפחה שבדרך של התחשבנות ארוכת ימים צריכים לשלם את חלקם במאמץ. הבחורה הבחינה שחברה אוסף חזירים ומאחר שלא דיבר איתה על חתונה, הסיקה שהוא עומד לשאת אישה אחרת. לאחר שעקבה אחריהם וגילתה מיהי הכלה המיועדת, הלכה הבחורה אל איש המגיה הזקן וביקשה את עזרתו. הזקן לקח קולמוס של נוצת הקזוואר, עוף גדול הדומה ליען ותחב אותה אל תוך לועה של לטאה תוך מלמול לחשים. לאחר מכן שיכן את הלטאה בבקתתו. ברגע זה חלתה הכלה המיועדת. הבחור נרתע מהרעיון לשאת אישה חולנית ובשל עול הטיפול בחזירים הרבים, החליט להפנות את תשלום המוהר לבחורה שביקשה את עזרת המגיה. לאחר תשלום המוהר הלכה הכלה המאושרת לזקן, הלה הוציא את הקולמוס מהלטאה ושחררה לחופשי. הבחורה החולה שבה לבריאותה אך כמובן איחרה את החתונה משום שהמוהר ניתן עבור האישה השנייה.
באחד מטיוליי עם קבוצת תיירים, הגענו לכפר בו התגורר זקן, שהיה ידוע ביכולתו לבצע מגיה שחורה. על מנת לבצע את הקללה הוא חפץ, השייך לאדם שמעוניינים להרע לו. באותו יום בשעת הצהריים נעלם בדל הסיגריה של סיראל, מדריכנו המקומי. הדבר הטריד אותו וכשעמדנו לעזוב את המקום כינס את כל אנשי הכפר ודרש את הבדל בחזרה בטענה שנעשתה נגדו מגיה בעזרת בדל הסיגריה. זקני הכפר ניסו לשכנעו שלא יאונה לו רע ומן הסתם לקח אותו אחד הילדים. סיראל לא השתכנע ועם דמעות בעיניו ופחד גדול בקולו התעקש לקבל את הבדל שלו. התיירים, שלא הבינו את העניין לעומקו מבחינתו של סיראל, התרעמו על איבוד הזמן ודרשו לצאת לדרך בכל מקרה. ארחי דין ודברים, הוחזר בדל הסיגריה ויכולנו לצאת לדרך. הקשר עם האדם הלבן הביא עמו תקריות רבות ומוזרות, בחלקן מעוררות חיוך. באחד הלילות, כשישבנו בבקתה ושוחחנו, סיפר לי חבר מקומי בשם קונרד על אביו המבוגר, שראה לראשונה בחייו טייפ. הטייפ החדש שהביא קונרד הושאר בבקתה ואביו נתבקש לשמור עליו. האב הזקן שמע את תחנת הרדיו המקומית והבין את הנאמר אליו. מדי פעם ניסה לשרבב משפטים ולפתח שיחה, אך התאכזב מאוד כשה"אורח" החדש לא שיתף פעולה. לאחר כמה שעות הלכו הסוללות ונחלשו והאב שדאג לבריאותו של האורח, הציע לו דבר מה לאכול. לאחר שה"אורח" לא הגיב להצעה, לקח האב בטטה קלויה ודחף אותה לחריץ המיועד לקלטות שהיה פתוח והוסיף גם מעט מים. בשלב הזה נדם הרדיו לחלוטין והאב המשיך בהצעותיו שכללו הצעה להתקרב לאש על מנת להתחמם. הוא אף גלגל לו סיגריה ואחרי שכל זה לא עזר, התרגז על האורח חסר הנימוס והעיף אותו בכעס לפינת הבקתה. כשחזר קונרד לבקתה, הבין שהיה עליו להסביר לאביו מיהו ה"אורח" המוזר.

הניסיון להשתלב בתרבות המערבית ניכר באזורים נרחבים של המדינה. ההשפעות חזקות ולא פעם זורעות בלבול גדול בקרב המקומיים. בואו של אורח מישראל מרגש מאוד את בני הכפר, לבד מן העובדה שבא אורח. עובדת היותי ישראלי עוררה עניין רב בקרב מארחיי והם חקרו אותי על נושאים שונים. בתור נוצרים חדשים, הם מאמינים בכתוב בברית החדשה והישנה ושמות מקומות קדושים כמו בית לחם, נצרת, וירושלים שגורים בפי כל. נשאלתי שאלות רבות הקשורות לדת ולאמונה הנוצרית. העובדה שרוב תושבי ישראל אינם מאמינים בישו ובנצרות, הפתיעה אותם עד מאוד. הם התקשו להבין כיצד ייתכן שאני מארץ הקודש ואינני מאמין בישו. כאשר שוחחנו במשך שעות ארוכות על אמונה ומנהגים, היתה לי תחושה של שליחות. הדגשתי בפניהם שאין תרבות אחת טובה מרעותה או שתרמה יותר לאנושות קיומה של כל תרבות משול לקיום איבר גופנו וכשם שלא נוותר אפילו על קטנה שבאצבעותינו, לא נוותר על תרבות כלשהיא. השיחות האלה עזרו לי להשתלב ולהעמיק את היחסים עם המקומיים ודוגמה טובה לכך היתה הזכות להשתתף בטקב בגרות באזור הנהר ספיק. במהלך הטקס חותכים הנערים את עורם ומשאירים בו צלקות המשוות לו צורה של עור תנין כדי להידמות לחיה החזקה. החתכים נעשים מסביב לפטמות, על הזרועות, על הכתפיים, על השכמות, על הגב, על העכוז ועד לרגליים. מאות חתכים קטנים שבעקבותיהם ניגר דם רב מגוף הנער. הדם הזה, לפי האמונה, הוא דם האם הנמצא בגוף הנער וכשהוא מאבד אותו נשאר בגופו דם של גבר בלבד. הטקס נערך לנערים בני 17-18 ומעלה ולאחריו הם נשארים בבית הרוחות במשך 6 חודשים שם הם עוברים חינוך מקיף בתחומי הדת והתרבות המקומית. כמו כן, מקנים להם ידע בנושאי משפחה: יחסים בינו לבינה, קשרי משפחה, גידול ילדים וכו'.
הוזמנתי לטקס בכפר שנקרא קאנגאנמאן. בטקס השתתפו תשעה נערים למרות שרק שלושה מבניהם היו אמורים לעבור אותו. ששת הנוספים נכנסו לשטח מוקף חומת עלי קוקוס המותר לכניסת גברים שעברו או עוברים את הטקס, ובכך חויבו להשתתף בטקס בלי הכנה מוקדמת. הטקס מעניק לנערים את הזכות להיכנס לבית הרוחות ולהשתתף בפעילויות הקורות שם. הבית אסור לכניסת נשים או ילדים.
בית הרוחות הוא מבנה מרשים שממדיו הגדולים מדהימים במיוחד לנוכח העובדה שאף לא מסמר אחד מעורב בבנייתו. הוא משמש לגברים שבכפר מרכז חברתי, רוחני ודתי. המבנה מחולק ל-4 חלקים שהם מעין במות ישיבה וכל אחת שייכת לחמולה אחרת. רצפת הקומה השנייה של המבנה עשויה דקלים שגזעם פוצל ושוטח. שם מאחסנים את כלי הקודש, את החלילים, את התופים ופסלים שונים. לאחר שהנערים עוברים את טקס החניכה, הם מבלים את רוב זמנם בקומה השנייה. מעל המדרגות המוליכות אל הקומה השנייה מוצב פסל אישה פושקת רגלים וכל העולה במדרגות, כאילו יצא מבין רגליה. לפי האמונה, הנערים שעוברים את הטקס כאילו נולדים מחדש.
סיפור אחר הקשור לפסל האישה מספר שבעבר הרחוק שלטו הנשים בבית הרוחות עד שיום אחד החליטו הגברים להשתלט על המקום. לשם כך הרגו את מנהיגות הנשים ותלו אותן בצורה הזאת מעל המדרגות על מנת להראות לנשים מה יעלה בגורלן במקרה וירצו לחזור ולתפוש את הבית.

שבט האיטמול היושב לאורך הספיק התיכון, היה שבט של ציידי ראשים עד בואם של המיסיונרים לפני כ-120 שנה. הגברים היו יוצאים על גבי סירות קאנו ופושטים על הכפרים השכנים, הורגים גברים ועורפים את ראשיהם. את הראשים היו מביאים איתם בחזרה אל הכפר ואת הדם שניגר מרחו על אבנים גדולות שהביאו לשם כך במיוחד מן ההרים. בשר האויבים בושל עם בשר כלב או חזיר והוגש לנערים הצעירים שלא ידעו ממה מורכב התבשיל, על מנת שיגדלו ויהיו נכונים לצאת למלחמה חסרי מורא ופחד. את הגולגולות שנשארה נהגו לקבור בחצר הרוחות. על פי אמונתם, ככל שרב מספר הגולגולות, רב כוחו של בית הרוחות להגן על תושבי הכפר. היום, בהשפעת הנצרות, נפסק המנהג אך עדיין מקימים ומשפצים את בית הרוחות על אותה חלקת אדמה.

מלון אמבואה, אחד המלונות השייכים לחברה התיירות עבורה עבדתי, בנוי מחומרים מקומיים והוא נראה כמו כפר של בקתות מפוארות המצוידת בכל אביזרי הנוחות האפשריים. חדר האוכל נראה כמו בית רוחות ועל מנת לבנות אותו, הביאו אומן מאזור נהר ספיק לאזור ההר, שם הוקם המלון. האומן שהחל לגלף את שני העמודים הראשיים, הפסיק את עבודתו מספר ימים לפני סיום העבודה ואמר למעבידו שרוח באה אליו בלילה ואמרה לו שאיננו רשאי לגמור את העבודה כיוון שהוא עושה זאת על אדמת ניכר ולא על אדמת שבטו. כל השכנועים האיומים ואפילו ההצעות הכספיות לא הועילו. לבסוף הסכים האומן לנסות לפתור את הבעיה בשיחה נוספת עם הרוח. הוא הסתגר בבקתתו יום שלם. עובדים מקומיים שעברו ליד הבקתה העידו ששמעו יותר מקול אחד בוקע ממנה, למרות שהאומן היה שם לבדו.

למחרת יצא ודרש בהתאם לסיכומו עם הרוח, שיניחו גולגולות אדם מתחת לאחד העמודים כנהוג בבניית בית רוחות. מאחר שלא הצליחו להשיג גולגולות אדם, מצא המעביד פתרון מקורי. הוא קנה גולגולת פלסטיק, מאלו המשמשות ללימודי רפואה, מרח אותה במעט עפר ולאחר שסדק בה מספר סדקים, הביאה לאומן שהתקינה בתחתית הבור והעמיד עליה את עמוד התווך המרכזי. לאחר מכן המשיך רגוע בעבודתו.
סיפורים כאלה ואחרים מציגים מצב ביניים שבו נמצאים רבים משבטי פפואה ניו גיני. הנצרות הפועלת שם להשגת מטרותיה שיפרה את מצב הבריאות וההשכלה אך עם זאת, היא מושפעת מן האמונה בדת המקומית שכוחה נחלש, למרות שהכנסייה הנוצרית מושפעת בכסף ובאמצעים. קיום טקסי הבגרות למשל, הוא הישג לכפרים השומרים על מסורתם כי כפרים רבים איבדו חלקים גדולים מתרבותם עם קבלת הנצרות. לאחרונה ניתן לראות חזרה מסוימת למסורת. לאחר ה"התלהבות" הראשונית מהנצרות הגיעו כפרים רבים לאיזון והרמוניה בין המסורת לנצרות. כך אפשר לראות כפרים שהכנסייה נמצאת בהם מטרים ספורים מבית הרוחות או כנסיות שנבנו על פי הדגם של בתי רוחות עם גילופי עץ דומים ואותם פסלים ודמויות מסורתיות. במקומות אחדים יש לישו הצלוב תווי פנים מקומיים ולא מערביים. אולם הדרך לאיזון מלא בין האמונות עדיין ארוך ומאחר שבפפואה ניו גיני אין כתב מסורתי, עוברים המסורת וסיפורי העבר בעל פה בלבד וכשילך דור העבר לעולמו, עלולים גם הסיפורים והמנהגים המסורתיים להעלם, לכן מוטל על הדור הנוכחי להחליט לאן פניו מועדות וכיצד לשמר את המסורת. אולם, מלבד הנצרות עליהם להתמודד עם תרבות הצריכה והחומרנות המתפשטת במהירות ומושכת את הדור הצעיר לצאת לעבוד. רבים לא מוצאים עוד עניין בחיי הכפר ותופעת ההגירה לערים גדלה והולכת. מערכת החינוך מאפשרת לכל האוכלוסייה ללמוד עד כיתה ד' וכעת מתכננים להאריך זאת עד כיתה ו'. הטובים שבתלמידים ממשיכים בלימודיהם עד כיתה י' ואז הם עוברים בחינה שקובעת אם ימשיכו ללימודים גבוהים יותר. השיטה הזאת המטפחת דור מתקדם שיכול להצעיד את פפואה ניו גיני אל המאה הבאה, מעמידה במצב קשה את הילדים שנפלטים ממערכת החינוך בשלבים המוקדמים ומצד אחד אינם מוכנים להתמודד עם התרבות המערבית, אך מצד שני הם מתקשים לחזור להסתגל לתרבות החיים המסורתית.

בערים המרכזיות, המשמשות כמרכזי סחר וניהול בכל מחוז, מסתובבים צעירים חסרי מעש. חלקם פנו אל הפשע והוציאו לפפואה ניו גיני שם רע שגלש מעבר למציאות. סמלי מעמד חדשים נקבעו על ידי הדור הצעיר. לא אחת אפשר לראות את הצעירים מסתובבים עם בקבוק קולה בידם וגומעים ממנו באיטיות שעה ארוכה משום שבקבוק הקולה מציין מעמד. כמו הקולה, גם השעונים הענודים על ידיהם של רבים הם סמלי מעמד וחלק גדול מהם כלל אינו פועל.

המחצבים הרבים הקיימים במדינה (לפי הערכות מרבץ הזהב בפפואה הוא השלישי בגודלו בעולם פרט לכמויות הנפט הענקיות) משכו בשנים האחרונות חברות בין לאומיות רבות העוסקות בכריית זהב, בקידוח ושאיבת נפט ובכריתת עצים. החברות האלה הגיעו לאזורים מבודדים ביותר ובעזרת הממשלה המקומית הקימו מכרות ואתרי קידוח בלב אזורים כפריים. הכפריים קיבלו אמנם פיצויים, אך בשל חוסר יכולתם להתמודד עם העושר הפתאומי, אפשר לראות תופעות כמו משאיות חדשות הנרכשות וניטשות בצידי הדרכים כאשר נגמר להן הדלק. מסופר על משפחות שלמות שהגיעו למלונות פאר, הפקידו סכומי כסף גדולים וביקשו מהמנהל להודיע להם כאשר יאזל הכסף.
המשפחות העבירו את זמנן בדריהן וצפו בטלוויזיה שפעלה 24 שעות ביממה והזמינו כמויות אוכל אגדתיות משירות החדרים. ואכן, כחודש לאחר מכן אזל הכסף והמשפחות שבו אל הכפר.
לכפריים החיים מאדמתם אין צורך בסכומי כסף גדולים. הם אינם חושבים במונחים של חיסכון או השקעה ומשתמשים בכסף כל עוד הוא קיים. החברות הגדולות בחרו בדרך הקלה יותר של מענקי פיצויים לעומת השקעות בטווח הארוך. במקום לשפר כבישים, להקים בתי חולים, בתי ספר ומתקני רווחה אחרים לאוכלוסייה. חברות אחדות התחייבו להקים כבישים ולתחזקם אך בפועל, נראה שהכבישים נועדו לשימושן של החברות עצמן והם מובילים לאתרי הקידוח או לאזורי כריתת העצים כך שההשקעה היא בהחלט מגמתית. מלבד הפגיעה במסורת, חמורה לא פחות היא הפגיעה באקולוגיה. חומרים המסייעים להפרדת הזהב מזהמים את מי הנהרות ומביאים למותם של בעלי החיים בהם ובסביבתם. עוצמת הרעלים הנפלטים העמידה את שונית האלמוגים הגדולה של אוסטרליה בסכנה, לאחר שהחומרים הזורמים בנהר פלאי נשטפו אל תוך מפרץ פפואה ומשם לשונית האלמוגים. הנחת צינור הנפט הגדול מאזור ההר עד למפרץ פפואה הצריכה הכנסת ציוד מכני כבד שפגע באיזון האקולוגי האזורי. עצים נכרתו לאורך מסלול של מאות קילומטרים וברוחב של עשרות מטרים. סלעים נעקרו ממקומם והוערמו בצדי המסלול מבלי לתת את הדעת על הנזקים. לאחר הנחת הצינור, יש חשש מדליפת נפט שיזהמו שטחים עצומים. כריתת היערות על ידי החברות הזרות, בעיקר חברות מלזיות וטיוואניות שקיבלו זיכיונות מהממשלה, הביאו לסחיפת הקרקע, לחיסול הצומח ולפגיעה במקומות חיותם של מיני בעלי חיים רבים.
בעקבות פיתוח אזוריי המכרות על ידי החברות הזרות, החלה זרימת כפריים לכיוון האדמות הקרובות לדרכים ולמנחתי המטוסים. תשלומי הפיצויים עבור האדמות עוררו מחלוקות בין השבטים הוותיקים לבין המתיישבים החדשים בנוגע לבעלות על קרקעות שהובילו למלחמות בן שבטיות שהובילו למלחמות בן שבטיות שלמרות השימוש בקשתות, חצים וחניתות, הסתיימו לא אחת בהרג. כל עוד המלחמות לא פוגעות בדרכי הגישה וכל עוד הקרבות לא מלווים בשוד משאיות וציוד, המשטרה אינה מתערבת. בדרך כלל, מסתיימות המלחמות בתיווכם של המנהיגים המסורתיים וללא התערבות אנשי החוק. מלחמות שבטים יכולות לפרוץ גם עקב חילוקי דעות על נושאים כמו נשים או חזירים. חוקי המוסר מוגדרים בכל שבט ואינם קשורים בהכרח לחוקי השבטים האחרים.

לפפואה ניו גיני יש צבא התנדבותי קטן ודל ציוד המקבל סיוע מאוסטרליה הסיוע המותנה בקניית ציוד צבאי מאוסטרליה, מגביל את יכולת הבחירה שלהם. חיל האוויר של פפואה מושתת בין היתר על ארבעה מטוסי ערבה שנקנו מישראל ותפקידם להעביר גייסות ואספקה. מרבית מנחתי המטוסים בפפואה ניו גיני (ויש הרבה כאלה) מאולתרים וקשים לנחיתה. עם זה, במקרי חירום, כמו בזמן המרידה באיי בנגוויל, נעזר הצבא במסוקים אוסטרליים שהובאו על צוותיהם כדי לסייע לכוחות הממשלה להשתלט על המורדים.

המפגש בין המקומיים לזרים היה לעתים קשה גם לזרים ובעיקר המפגש עם השבטים הקניבלים. אין כיום עדויות לאכילת אדם, אבל הזקנים יודעים לספר על קיומו של המנהג בעבר. זקן שפגשתי באחד הכפרים על האי, סיפר לי שבצעירותיו טען אביו שבשר אדם טעים יותר מבשר חזיר שנחשב למעדן באי. סיפור מעניין על המסיונריים הראשונים שהגיעו לכפר ונהרגו על ידי המקומיים, סיפר לי אחד הזקנים: בזמן שהוכנו לבישול הופשטו מבגדיהם. רק את הנעליים התקשו להסיר והם נשארו על רגליהם. ולכן, סיפר הזקן בצחוק אדיר, לא הבינו אנשי הכפר איך בשר הגוף כולו רך וטעים ורק "כפות הרגליים" קשות לאכילה... יש סברה, אם לא יותר מזה, שרוקפלר שנעלם בשנות ה-60 באזור הגבול עם פפואה המערבית, נפל קורבן לשבטים קניבליים. אחד המקומות המעניינים בפפואה ניו גיני מבחינת המפגש התרבותי עם האדם הלבן, הוא ללא ספק איי הטרוברהיינד. קבוצת איים שאוכלוסייתם מונה כ-30 אלף תושבים הממשיכים להחזיק בתרבותם למרות ניסיונות הכנסייה להניאם מכך. הם דוגמה לקבלת הנצרות תוך כדי שילובה בתרבות המסורתית ולא על חשבונה. בחודשים יולי אוגוסט אוספים תושבי הכפר את פקעות היאם הכבדות אל המבנים המיועדים. לאחסונן נקראים "בתי היאם" נחוגה בפסטיגל שניתן בו חופש מיני לנשים לא נשואות. הן מסתובבות בקבוצות של 12-15 נשים ואונסות גברים. גברים שעברו את החוויה תיארו אותה כקשה ביותר.

בשאר ימות השנה מעודדים ההורים את בני הנוער, ללא הבדל בין בנים לבנות, לקיים יחסי מין עם שותפים שונים עד הנישואין. לצעירים בונים בקתות משלהם על מנת לאפשר להם לנהל את חיי החברה שלהם בפרטיות. עם כל זה, לא הבחנתי בזמן שהותי באי בהפקרות מינית על אף האווירה הטעונה. בני הנוער מנצלים את החופש הניתן להם בשקט ובנעימות. במקרה של הריון משתפת הנערה בידיעה את הנער שהוא לטענתה אבי הילד. הוא יכול לשאת אותה לאישה או לסרב לה ואז תישאר הנערה עם התינוק שייוולד. אפשרות אחרת היא לעשות הפלה הנעשית על ידי הרתחת עלים מיוחדים ושאיפת האדים העולים מהם בזמן הרתיחה. האדים גורמים להפלה.

החיים בכפר לאורך החוף שלווים ביותר. פעמים רבות יוצאים לדיג לילי על הקאנו, מדליקים מדורה קטנה ואת ראשוני הדגים הניצודים צולים מיד על האש. נעים לשוב לכפר עם שלל הדיג. כשהשלל גדול, סוחרים עם תושבי הכפרים שבמרכז האי.
טקס מקובל ומעניין הוא טקס זיכרון המת. משפחתו של המת מכינה לזכרו אירוע בכפר בו התגורר. אל הטקס מגיעות נשים מכל רחבי האי ועל ראשיהן סל נצרים קלוע ובתוכו מונחות חבילות רבות של עלי בננה מיובשים. כל עלה גורד על לוח עץ מגולף וקיבל חותם אישי. לאחר הייבוש, מחברים את העלים לקבוצות קטנות וביום הטקס הם משמשים ככסף. בזמן הטקס אסור להשתמש בכסף "אמיתי" אלא רק בעלי בננה. אפשר לקנות בהם דגים, פקעות אבקת כביסה, בלונים לילדים ועוד. בסוף היום מחליפים חצאיות קש ושרשראות צדפים. משפחת הנפטר מקבלת מתנות דומות מהנציגים השונים, למחרת היום אפשר למצוא ערמות של חבילות עלי בננה חסרות ערך בשל שחיקתן הטבעית. כל אישה אוספת את קבוצות עלי הבננה שלה ומנפה את אלו שפגומות. מן העלים יכינו בהמשך חצאיות קש. באחד הכפרים באי ניו אירלנד מתמחים דייגים בדיג כרישים. הגעתי לכפר יום קודם וישנתי באחת הבקתות ולמחרת בבוקר יצאנו בקאנו שאורכו של כ-2.5 מטרים. הקאנו צר ביותר ומצדו הימני יש לו תומך מייצב. לאחר חתירה אל מחוץ לשוניות האלמוגים, מפתה הדייג את הכריש על ידי שקשוק הטבעת שקליפות אגוזי קוקוס תלויים עליה. הרעש ותנודות המים אכן משכו את הכריש. המקומיים טוענים שבמקום שיש כרישים, יש להקות דגים טובות למאכל ואכן, כאשר ראינו את סנפיר הכריש הקפיצו להקות דגים את המים. הכריש התקרב לקאנו, הדייג הטיל על ראשו טבעת חבל שהיתה מחוברת למצוף מעץ. בשעה שצלל הכריש, התהדק סביבו החבל ולאחר שניות מספר הוא צף ועלה על פני המים אז התקרב אליו הדייג והרגו במהלומות אלת עץ. התהליך היה מהיר ביותר ונעשה במיומנות גדולה ולאחר מכן נגרר הכריש לחוף, שם חולק בין בני המשפחה.

קשה לדבר על פפואה ני גיני כעל מדינה אחת. מגוון השבטים, האומנות והמנהגים, הטקסים ואפילו המזון שונים מאזור לאזור. אמצעי התנועה הפרימיטיביים שהגבילו את תנועתו של כל שבט לאזור מגוריו בלבד, יצרו נתק גיאוגרפי, תרבותי ואומנותי בין השבטים. יש בכך גם משום הסבר למגוון השפות הגדול שהתפתח באזורי האי השונים.
פפואה היא ארץ של ניגודים: חיים בה האנשים השחורים ביותר בעולם בצד שבטים כהי עור ששערם בלונדיני. שיערם של שבטים אחרים הוא חום אדום כצבע פרוות השועל. בני השבט הקוקו קוקו הם לוחמים ללא חת, אם כי אנשיו קטני קומה, כמעט ננסים ולעומתם שבטי ההר החסונים מאזור הרי הגן. שלוש שנים שהיתי בפפואה וכל יום הביא עימו תגלית חדשה עבורי. זוהי מדינה המחפשת את דרך הביניים בין החדש לישן, המנסה להשתלב בתרבות המערבית בלי לוותר על מסורת עשירה.

טיולים הקשורים למאמר