פרו צילום: יריב עירון

צרו עימנו קשר

טיפוס בהוארז שבפרו

המשמעות המילולית של La Cordillera Blanca היא "שרשרת ההרים הלבנה, שם המתאר היטב את לובן קרחוניה. רכס הקורדיירה נמתח לאורך יותר מ-100 קילומטרים, ויש בו יותר מ-20 פסגות שגובהן מעל 6,000 מטרים. עבור מטפסי הרים הקורדיירה בלנקה היא אחד האתגרים המרתקים בעולם. חוץ מהם, פוקדים אותה מדי שנה אלפי טרקרים הרפתקניים, בדרך אל אחת מפסגות השרשרת.

טיול לפרו ובוליביה בחגיגות הבתולה מכרמן עם אקו טיולי שטח >>>

הזמינו טיול לפרו בדגש תרבות ונוף עם אקו טיולי שטח >>>

שבילי הקורדיירה שבפרו הולכים בחודשים הקרים שבין מאי לאוגוסט, שהם העונה היבשה. ניתן לשלב מסלולים רגליים רבים: החל ממסלול של יום אחד ועד מסלולים של עשרה ימים ויותר - הכול תלוי בזמן שעומד לרשותכם, בחשק ובעיקר בכושר הגופני. אחד הטרקים האטרקטיביים ביותר מוליך מעמק יאנגנוקו (Llanganuco) ועד העמק הקרחוני סנטה קרוז (Santa Cruz), שאת מסלולו אתאר כאן.

להוארז הגענו לאחר תשע שעות נסיעה צפונה מלימה הבירה, לאורך מדבר הדיונות. בשלב מסוים פנינו מזרחה, וטיפסנו בכביש מפותל לעבר ראשי ההרים.
הוארז (Huaraz) היא הבירה של מחוז אנקאש (Ancash), והיא שוכנת בגובה 3,000 מטרים מעל פני הים, בלבו של עמק סנטה. בשפת הקצואה האינדיאנית מכונה העמק קייחון דה ווילאס, כלומר, העמק הירוק. העיירה, שרחובותיה בנויים שתי וערב מעל אפיקו של נהר סנטה, מהווה בסיס מצוין לטיולים באזור. הוארז היא עיירה גדולה יחסית, שרוב תושביה הם אינדיאנים או בני תערובת, והאווירה השלווה בה משתלבת נפלא עם הפסגות הלבנות המקיפות אותה.
יצאנו מהוארז צפונה לאורך עמק סנטה, לכיוון כפר יונגאי (Yungay). הכפר נחרב כמעט כולו ברעידת אדמה בשנת 1970. בדרך מצאנו נהג טנדר, וסיכמנו אתו שייקח אותנו לתחילת מסלול ההליכה - וחשוב יותר - שיאסוף אותנו בסופו, בכפר קצפמפה (Cashapampa). נדחסנו אל חלקו האחורי של הטנדר, והתחלנו לטפס בדרכי העפר. מיונגאי הדרך עולה אל מדרונותיה המערביים של השרשרת הלבנה, בין כפרים קטנים הנבלעים כמעט לחלוטין בתוך הנוף החקלאי, עד ללגונת יאנגנוקו (Laguna Llanganuco).
כשנכנסנו בין קירות הענק שבפתח הקניון, נתבקשנו להציג דרכונים ולשלם מחיר כניסה בסך 25 דולרים. זוהי הכניסה הרשמית לפארק אואסקרן (Huascaran).
לאחר פיתולים רבים, כשהגענו למעין מישור צר המכוסה באחו ירוק, נתגלתה לעינינו לגונת יאנגנוקו במלוא הדרה. שומר הפארק נתן לנו אישור להיכנס לאחת הבקתות במקום כדי להסתתר ממטח הברד שהחל לרדת לפתע. את הלילה הראשון עשינו מכורבלים על רצפת הבקתה, בגובה 3,880 מטרים מעל פני הים.

בבוקר קיווינו להתחמם לאורן של קרני השמש הראשונות, אך בגלל שהעמק היה צר ועמוק מדי, סירב כתם השמש להתקדם לעברנו. נאלצנו להסתפק בחוּ.מה של צלחת דייסה מהבילה. עוד דבר שחימם את לבנו באותו בוקר היה פניו המחויכות של סבל מקומי, שהופיע לפתע בפתח הבקתה והציע לנו את שירותיהן הטובים של שלוש פרדותיו. אחרי שיחה קצרה שניהלנו אתו ידענו שנוכל להיפרד מהתרמילים ומהאוהלים הכבדים בבטחה, ולפגוש אותם שוב בנקודת הלינה הבאה. במשך הלילה התכסו המדרונות בשכבה דקה של שלג, והעלייה נראתה מכאן כפס בהיר ומתפתל שאין לו סוף.
עם העלייה בגובה השתנתה הצמחייה מיער דליל לאזור שיחים צפוף, וגבוה יותר, השתרעו להם מישורי עשב. לאחר העלייה המפרכת עמדנו באמצע מעבר ההרים פורטצוולו (Portachuelo), והתקשינו לעכל את המראה. נדמה היה שפסגות ההרים הגבוהים של הקורדיירה נמצאות ממש במרחק נגיעה. מרשימה מכולן הייתה פסגת האואסקרן, ההר הגבוה בפרו, שלו שתי כיפות וביניהן אוכף מכוסה קרח. ההר מגיע לגובה 6,700 מטרים, ומתנשא מעל שאר ההרים בסביבה, והוא אחד האתגרים הקשים למטפסי ההרים.
הירידה לצדו השני של הרכס הייתה מעין מנוחה יחסית לחלקו הראשון של היום. עברנו דרך לגונת מורורוצה (Morococha), שנראתה כעין ירוקה ממרומי המעבר. בשלב מסוים של הירידה התלולה, החלו הרגליים לבגוד בנו וסירבו לבלום את משקל גופנו. מזל שמנקודה זו כבר אפשר היה לראות את התרמילים הגדולים מתנודדים על גב הפרדות, שעקפו אותנו הרבה קודם ועתה היו שקועות בליחוך נינוח של עשב. מיקמנו את האוהלים באחו של פמפה מצאי (Pampa mchay). השמים הכהים היו צלולים הפעם, וזרועים בכוכבים.
בכפרים התקבלנו בדרך כלל בחשדנות רבה, אם כי היו גם כפרים שבהם גילו כלפינו הכנסת אורחים נאה והזמינו אותנו לבקר בבתים. בהמשך גילינו שניתן לעשות עם המקומיים סחר חליפין לא רע: ביצים וירקות בתמורה לכדורי מציצה נגד כאבי גרון, ותפוחי אדמה בתמורה לכדורי אספירין ואקמול.
המשכנו דרך העמק הקרחוני של נהר הואריפמפה (Huaripampa). קרוב לנהר עברנו דרך יער מרהיב של עצי קינואל, אשר מגזעיהם מתקלפת קליפה דקיקה ושקופה, שכאילו עומדת להינתק מהם בכל רגע. לכל אורך המסלול באותו יום התנשאה מולנו פסגת הטאולירחו (Taulliraju), המגיעה לגובה 5,830 מטרים, ומכוסה בקרחון-עד. שמות הרים רבים באזור נגמרים במילה רחו, שפירושה בשפת הקצואה היא קרח.
תוך כדי הקפת הגוש ההררי הגדול חצינו נהרות קפואים, שאלמלא הגשרים המאולתרים מכמה בולי עץ שחיברו בין גדותיהם - לעתים רק בול עץ אחד ארוך וצר - היינו נאלצים לדשדש במימיהם הקפואים. כשירד הלילה הצלחנו רק בקושי להדליק את הבנזיניות, והלהבה הכחולה האירה את המחנה הקטן שהקמנו.

מכאן התחלנו לעלות לעבר הפס של פונטה אוניון (Punta Union). הלילה על הפס, בגובה 4,750 מטרים, היה מהלילות הקרים והדלילים ביותר בחמצן שידענו. את המים שהשארנו בסירים מצאנו בבוקר כגושי קרח שקופים.
בבוקר שלמחרת, אחרי צעדה מרובת עצירות לשם תצפיות, הגענו לנקודה על קו פרשת המים של הקורדיירה בלנקה, שבה כמעט אפשר לעמוד ברגליים מפושקות, כאשר רגל אחת נמצאת בצדו של המדרון המתנקז אל האוקיינוס האטלנטי והרגל השנייה בצד שמתנקז אל האוקיינוס השקט. נוף הררי סחוף כתוצאה מפעילות קרחונים הקיף אותנו מכל עבר. האדרנלין הלם ברקות, והרגשנו ממש על גג העולם.

הימים הבאים היו קלים יותר. הירידה אפשרה לנו לנשום בנחת, ולהרים את הראש כדי ליהנות מהנופים שנפרסו מתחתינו. דרך פרה-קולומביאנית הובילה אותנו לעבר העמק הקרחוני סנטה קרוז, ששוכן ליד הכפר קצפמפה, המקום שבו קבענו עם נהג הטנדר. לפתע הדהדה באוויר צעקה מוכרת בעברית אחי!. זה היה הנהג שלנו, ששמח לקראתנו לאחר כארבעה ימים שבהם לא נפגשנו, ושככל הנראה לא היינו הישראלים הראשונים שפגש. גם אנחנו שמחנו לראות אותו, ואפילו שקלנו לאמץ אותו לאח כחוק אחרי הטרק המפרך (אבל שווה) שעשינו באנדים הקפואים של פרו הרחוקה.

טיולים הקשורים למאמר