"רפובליקת בננות" הוא כינוי גנאי למשטר חברתי-מדיני כושל, שמקורו בהונדורס של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. הונדורס התברכה באדמה פורייה ואקלים מתאים לגידול בננות, אך כנראה שהלך הרוח החברתי-תרבותי בהונדורס יצר קרקע לשחיתות, עצלות העדר יוזמה ודיכוי רבים על ידי מעטים. כוחות השלטון בהונדורס היו מרוכזים בידי מעטים שנסמכו על צבא שהשליט סדר פנימי ועל אליטה שנהנתה מזכויות יתר. המיעוט שלט על אוכלוסייה ענייה ובלתי משכילה, שכוחותיה ואמצעיה היו דלים ולכן קיומה ופרנסתה היו תלויים במידת הקרבה למעטים. למיעוט השליט לא הייתה מוטיבציה לפעול לקידום יוזמות לטובת הכלל ולרב הנשלט לא הייתה יכולת, גם אם רצה בכך.
טיולים מומלצים לוונצואלה ולקולומביה מבית אקו טיולי שטח >>>
הצטרפו לטיול לקובה וקוסטה ריקה עם אקו טיולי שטח >>>
הזמינו טיול משפחות לקוסטה ריקה עם אקו טיולי שטח >>>
לריק שהתקיים בהונדורס נכנס תאגיד מסחרי אמריקאי שהיה בעל משאבים כספיים, יוזמה וכושר ארגוני. סביר וטבעי להניח כי החולשות החברתיות והכלכליות של הונדורס זוהו אצל היזמים תחילה כהזדמנות כלכלית ואחר כך עוררו אצלם בוז, עזות מצח ושכרון כוח. התאגיד רכש מהאליטה בעלת הקרקעות זכויות לעבד את השטחים הפוריים, העסיק פועלים בשכר זעום ובנה מערכת ליצוא הבננות. מערכת היצוא כללה שליטה על נמלי היצוא ועל קווי רכבת שהתאגיד יזם וסלל.
השליטה על רובו ככולו של הייצוא העניקו בפועל את מפתחות המדינה לתאגיד. באופן הדרגתי התאגיד השתלט על כלכלת הונדורס וכונה "התמנון" בשל הזרועות הרבות ששלח בכלכלה המקומית. כאשר האיכרים או העובדים ניסו להתארגן ולהרים ראש נגד התאגיד הוא דיכא את ניסיונותיהם בעזרת כוחות ביטחון פרטיים ולעיתים בעזרת כוחות צבא מארצות הברית. השליטה בכלכלה, הדרך להשתלטות על הפוליטיקה המקומית הייתה קצרה. בשנת 1910 כאשר נשיא הונדורס סרב להעניק לתאגיד הקלות מס, התאגיד שכר כנופיית בריונים חמושים מניו אורלינס, הדיח את הנשיא המכהן והציב במקומו נשיא ממונה אשר ויתר לתאגיד על תשלום מסים ל-25 השנים הבאות.
כך הפך הכינוי "רפובליקת בננות" שם תואר למדינות בעלות משטר לא דמוקרטי או לא יציב המונהגות על ידי מיעוט מושחת הנתמך בצבא וכוחות שיטור, שומר על הבדלי מעמדות קיצוניים, ונתון להשפעה זרה חזקה. את "רפובליקת הבננות" מלווים סטריאוטיפים כמו תקופות שלטון קצרות ומהפכות צבאיות אלימות המכוונות על ידי זרים, העושים שימוש ציני ומניפולטיבי ברגשות הזעם ושאיפות החירות של המדוכאים. הכינוי יוחס למדינות שונות באמריקה הלטינית, ובהן אל סלבאדור, קוסטה ריקה וגואטמלה, למרות שהכלכלה החקלאית של מדינות אלה התבססה על גידולי קפה יותר מאשר בננות. התואר המפוקפק "רפובליקת בננות" הורחב מאוחר יותר למקומות בהם כוחות שלטוניים, משרות וזיכיונות בעלי ערך כלכלי מוענקים לחברים או תומכים של השליט, תוך התעלמות משליחותו ונאמנותו לציבור הרחב.
התרבויות הקדומות הפרה-קולוניאליות של מסואמריקה חלקו ביניהם רקע דומה, חקלאות שהתבססה על תירס, שעועית ודלעות. הם יצרו פנתאון מגוון של אלים, ובהם אל הגשם ונחש הנוצות הדומיננטיים, הם נהגו לתת מנחות דם לאלים, ע"י הקזת הדם שלהם, והמתת אדם וחייה. הם בנו פירמידות, שיחקו בכדורי גומי טבעי כבדים, סחרו בנוצות, אבני ירקן.
הכיבוש
בשנת 1502, במסעו הרביעי ליבשת אמריקה, הגיע קולומבוס לראשונה אל היבשת עצמה, ולא אל האיים הקריביים להם קרא איי הודו המערבית. הוא נחת בחופי פנמה והניח יסוד לעיירה סנטה מריה דה בלן. בשנת 1509 קיבל אלונסו דה אוחדה אדמה בשטח פנמה והקים את ההתיישבות סן סבסטיאן. המושל הראשון של חבל פנמה היה ואסקו נונייז דה בלבואה, ובשנת 1513 הוא יצא למסע תגליות בראש 190 מאנשיו וצפה לראשונה באוקיינוס הפסיפי. בלבואה סרח בתפקידו ופנה לפשע. החליף אותו בתפקיד פדראריאס דה אבילה, שגם לכד והוציא להורג את בלבואה, והוא שהקים את העיר פנמה בחוף הפסיפי בשנת 1519.
1519 היא גם השנה בה יצא קורטז למסע הכיבוש של הממלכה האצטקית במקסיקו.
מסעות הגילויים והכיבוש של יבשת אמריקה המרכזית החלו משתי הנקודות האלו, מקסיקו בצפון ופנמה בדרום. בשנת 1524 יצא קצין צבאי של קורטז, פדרו דה אלבראדו, למסע כיבושים דרך גואטמלה, אל סלבדור והונדורס.
בדרום שלח פדראריאס יחידות צבאיות להשתלט על כל שטחה של פנמה וקוסטה ריקה. בין השנים 1522-1524 נשלחו מפנמה כוחות בפיקודם של אנדרס ניניו וגיל גונזאלס ד'אבילה שהשתלטו צפונה על שטחי ניקרגואה והונדורס. הכוחות הקימו התיישבויות רבות שהתפתחו לערים חשובות, ליאון, גרנדה, טרוחיו ואחרים. יחידות חמושות מן הצפון והדרום שנפגשו במהלך מסעות החיפושים והכיבושים התייחסו בחשדדנות אלו לאלו, ובמספר מקרים הגיעו למצב של קרבות אלימים ומרים.
ההתיישבות
קבוצות המתיישבים הספרדים היו מעטות ומפוזרות, וזוהי הסיבה הבסיסית לפיצול הפוליטי והחברתי של אמריקה המרכזית עד ימינו. פנמה נשלטה מן המרכז האדמיניסטרטיבי של בוגוטה, קולומביה. שאר אמריקה המרכזית נוהלה בידי הכתר הספרדי של המושל ממקסיקו, והנציג המקומי שישב בעיר אנטיגואה גואטמלה עד 1773 וחורבנה ברעידת אדמה. אז עבר המרכז השלטוני לעיר גואטמלה.
פנמה היתה בעלת חשיבות גבוהה לכתר הספרדי, בגלל היותה מיצר בדרך אל המחוזות העשירים של אמריקה הדרומית.
הקהילה הספרדית הזעירה של אמריקה המרכזית התבוללה עם האינדיאנים המקומיים, וצאצאיהם יצרו את מעמד בני התערובת, המסטיצוס.
בגואטמלה, בה היה מרכז אינדיאני גדול ומפותח, רוב האוכלוסייה נשארה כך עד ימינו. בקוסטה ריקה היה המגע עם האוכלוסייה הילידית הרה אסון, ולמעשה האוכלוסייה נמחתה לחלוטין עקב מחלות פשוטות יחסית שלא פגעו באירופאים.
לאורך החופים הקריביים האוכלוסיה השחורה היא הדומיננטית ביותר. הגריפונה, בני תערובת של שחורים ואינדיאנים שהועברו לאזור בליז, גואטמלה, הונדורס וניקרגואה ע"י האנגלים, ובוני מסילת הברזל, חוצבי תעלת פנמה, ועובדי מטעי הבננות שהובאו במהלך המאות ה-19 וה-20.
עצמאות ורעיון האיחוד של ארצות הברית של מרכז אמריקה
ב-5.11.1811 חוזה מטיאס דלגאדו, כומר יליד סן סלבדור, ארגן הפיכה יחד עם כומר אחר מנואל חוזה ארסה. הם דרשו את עצמאות אל סלבדור, אך השלטון בגואטמלה דיכא במהירות את ההפיכה והושיב את דלגאדו בכלא. ההפיכה של 1820 בספרד עצמה הולידה למעשה את עצמאות מדינות מרכז אמריקה. ב-24.2.1821 הגנרל המקסיקני אגוסטין דה איטורבידה הכריז את תכנית העצמאות שלו, והקריאולים (ספרדים ילידי אמריקה) החליטו ללכת בעקבותיו. בספטמבר 1821 הוכרזה עצמאות גואטמלה, ובחמישי בינואר 1822 הפרובינציות של מרכז אמריקה סיפחו עצמן למקסיקו.
דלגאדו סירב לקבל את הסיפוח, ואיטורבידה, שבינתיים אימץ את הכינוי הקיסר אגוסטין הראשון, שלח צבא ברשותו של ויסנטה פיליסולה לדכא את ההתנגדות. ההתנגדות נשברה אך בינתיים הקיסר אגוסטין - איטורבידה הודח מתפקידו, ופיליסולה כינס קונגרס של הפרובינציות, וב-24.6.1823 הוקמה אחר כבוד ארצות הברית של מרכז אמריקה, ודלגאדו התמנה לנשיא הראשון. הרפובליקה החדשה של מקסיקו הכירה בעצמאותן, וחייליו של פיליסולה התפזרו.
דלגאדו פירסם חוקה פדרלית שנשענה על זו של ארצות הברית, וגואטמלה סיטי, מכוח המסורת, קיבלה את מושב הממשלה.
אלא שהאיחוד לא החזיק ימים רבים. הנשיא הנבחר הראשון היה הכומר מנואל חוזה ארסה, שותפו להפיכה של דלגאדו. החוק הראשון שהעביר היה חוק ביטול העבדות, מחוזות אל סלבדור ואחריהם הונדורס, ניקרגואה וקוסטה ריקה קמו כנגד השלטון, וב-1828 הגנרל פרנסיסקו מוראסן, מפקד צבא הונדורס, הביס את הצבא הפדרלי, כבש את גואטמלה סיטי והכריז על דיקטטורה ליברלית של ארצות הברית של מרכז אמריקה. הוא הגלה מנהיגים שמרנים, החרים כנסיות ומוסדות דת, ושלט ביד רמה ותקיפה. הוא עודד מסחר ותעשייה, ופתח את השערים להגירה. ב-1835 הועברה הבירה לסן סלבדור.
השלטון התקיף והחזק, והרפורמות שלא התקבלו על ידי השמרנים, הולידו פרץ של התקוממויות מקומיות. רפאל קאררה, מסטיצו גואטמלי, בראשות האינדיאנים של גואטמלה, הוביל מלחמה מתמשכת. לאט לאט התפוררה האחדות, והקונגרס הפדרלי העביר החלטה שאישרה לכל פרובינציה לבחור ממשלה משלה. מוראסן עצמו נבחר לנשיא אל סלבדור, רפאל קאררה הביס את מוראסן בקרב וסילק אותו מגואטמלה. מוראסן הצליח יותר בקוסטה ריקה וניצח את הדיקטטור הנבחר המקומי בראוליו קאריו. הוא החליט להכריז על איחוד מחודש של ארצות מרכז אמריקה, אך נוצח מול צבא משותף פדרלי, ונורה למוות ב-15 לספטמבר 1842. יחד איתו מתה התקווה לאיחוד פוליטי של ארצות מרכז אמריקה.
ההיפרדות למדינות
קוסטה ריקה היא מדינה המאוכלסת בעיקרה ע"י אירופאים, ושמרה כל שנות העצמאות על יציבות יחסית. פנמה היתה למעשה חלק מקולומביה עד שנת 1903.
ניקרגואה, הונדורס, אל סלבדור ולפרקים גם גואטמלה היטלטלו מאז ימי העצמאות במאה ה-19 בחוסר יציבות חברתי, פוליטי וכלכלי.
השלטון במדינות הללו נע ונד בין הכוחות השמרנים לבין הכוחות הליברלים. בניקרגואה לדוגמא התפתחה שנאה הדדית בין השמרנים של גרנדה לבין הליברלים של העיר ליאון. בהונדורס היו מאבקים בין התושבים הקריביים לבין אנשי המרכז.
למרות המאבקים הפנימיים, חוסר היציבות, והמתח בין המדינות השונות, היו גם מספר ניסיונות לחדש את ימי האיחוד, בעיקר בין ניקרגואה, אל סלבדור והונדורס. אף ניסיון לא החזיק יותר משנים ספורות. רגשות קיפוח, לאומיות מופגנת, ומאבקים אישיים גרמו להכשלת הבריתות בזה אחר זה.
בזמן השלטון הקולוניאלי האזור סבל מעוני גדול. המסחר עם ספרד הסתכם ביצוא מועט של כסף, זהב, קקאו, סוכר וצבעי קוצ'ינל ואינדיגו. לאחר השגת העצמאות התפתחו מטעי הבננות, הקפה והכותנה והביאו לשגשוג יחסי, אולם בדרך כלל זכו בעושר מספר קטן של בעלי קרקעות ומעמד בינוני מצומצם בערים הגדולות. העוני הוא גורלם של רוב תושבי מדינות אלו.
בשנת 1960 הוקם השוק המשותף המרכז אמריקני, והיה להצלחה, אולם שנים ספורות לאחר מכן כבר קמה התנגדות פנימית בהונדורס וניקרגואה וטענות של ניצול, וב-1969 פרצה "מלחמת הכדורגל" בין סלבדור להונדורס, שהחלה עקב משחק כדורגל והרקע היה מתיחות עקב הגירה של סלבדוריאנים להונדורס. האיבה נמשכה עד 1980.
בשנת 1987 נוצרה תקווה חדשה לשיתוף פעולה עם חתימה על תכנית השלום המרכז אמריקנית שנוסחא ע"י נשיא קוסטה ריקה אוסקר אריאס סנצ'אז. הנשיא הציע נוסחא להידברות וסיום מאבקים פנימיים בכל מדינה ומדינה. כך הושג שלום פנימי בניקרגואה ב-1989, בסלבדור ב-1991 ובגואטמלה ב-1996.
הממשלות וגופים בינלאומיים שוקדים כיום על פיתוח אזורי בכל מדינה, תוך ניסיון לצמצום הפער הגדול בין עשירים לעניים, ועזרה ממשית לאוכלוסיות האינדיאנים שנותרו הרחק מאחור. כל זה מתוך הבנה שללא צימצום הפערים, היציבות והשקט במדינות מרכז אמריקה הוא אשלייה זמנית בלבד.
בשנת 1993 נפגשו חמשת הנשיאים של קוסטה ריקה, ניקרגואה, הונדורס, סלבדור וגואטמלה, וחתמו על פרוטוקול להמשך שיתוף פעולה בנושאים כלכלים וחברתיים, ולהקמת פרלמנט ובית משפט עליון מרכז אמריקני משותף.
הונדורס היתה רפובליקת הבננות הראשונה, והיא עדיין אחת המדינות הפחות מפותחות ומתועשות במרכז אמריקה. למרות ההיסטוריה הפוליטית הסוערת שלה, כמעט שלא חדרה לתודעת המערב, פרט לתפקידה קצר-המועד בשנות ה-80 של המאה ה-20 כזירת ההתרחשויות למבצעים חשאיים שניהלה ארצות הברית. הונדורס נפגעה קשות כתוצאה מאחד ההוריקנים הקשים ביותר של המאה ה-20 - הוריקן מיץ' - באוקטובר 1998. הודות למאמצי הסיוע הבינלאומיים תוקנו מרבית הנזקים שנגרמו לתשתית, והתיירות שבה לרמתה לפני ההוריקן מיץ'.
גיאוגרפיה
הונדורס נראית כמו הברך של מרכז אמריקה וגובלת מדרום בניקרגואה ובאל סלבדור, וממערב בגואטמלה. יש בה חוף קאריבי שאורכו 644 ק"מ וחוף קצרצר לאורך האוקיאנוס השקט, באורך 124 ק"מ. איי המפרץ (Bay Islands) שבים הקאריבי, ומצפון מזרח לכאן גם איי סוואן (Swan) המרוחקים יותר, שייכים אף הם להונדורס.
שלושה רבעים מהמדינה הם גבעות מסולעות והרים, מ-300 מ' ועד 2,850 מ' כמעט. אזורי שפלה יש בהונדורס רק לאורך החופים ובעמקי הנהרות הגדולים. בירוא היערות מתרחש כאן בקצב של 3,000 קמ"ר בשנה, ואם הקצב הזה יישמר, תהפוך המדינה למדבר נטול עצים תוך 20 שנה בלבד. עם זאת, עדיין נותרו בה אזורים בתוליים, בייחוד באזור מוסקיטיה (Mosquitia). עם חיות הבר המקומיות נמנות היגואר, הארמדיל, חזיר הבר, קופים ותנינים שונים, וגם ציפורים בשפע, בהן הטוקאן, האנפה והשלדג.
האקלים בהונדורס משתנה מפנים הארץ ההררי לשפלת החוף, ושונה גם בין חופי האוקיאנוס השקט לחופי הים הקאריבי. פנים הארץ קריר הרבה יותר מהחוף הלח והחם, ובבירה טגוסיגאלפה (Tegucigalpa) בעלת האקלים המתון מגיעה הטמפרטורה המרבית ל-25-30 מעלות. העונה הגשומה מתחילה להלכה במאי ונמשכת עד אוקטובר, ופירוש הדבר שפנים הארץ וחוף האוקיאנוס השקט יבשים למדי בין נובמבר לאפריל, אבל בחוף הקאריבי יורדים גשמים כל השנה. החודשים הרטובים ביותר בחוף הקאריבי הם ספטמבר/אוקטובר ועד ינואר/פברואר. עונת התיירות לאורך החוף הקאריבי נמשכת בין פברואר לאפריל, בתקופה המקבילה לחורף בארצות הברית. זוהי תקופה טובה לבקר בהונדורס, אבל המחירים יהיו נמוכים יותר וכמות התיירים פחותה, אם תבקרו כאן מחוץ לשיא העונה.
היסטוריה
יש עדויות ליישוב של בני המאיה, לפחות מאז שנת 1000 לפני הספירה, בקופאן (Copán) שבמערב הונדורס, אבל כמו ערי מדינה אחרות של בני המאיה, ננטשה גם זו באורח מסתורי בשנת 900 לספירה לערך. קולומבוס נחת לראשונה ביבשת אמריקה בטרוחיו (Trujillo) שבצפון הונדורס, בשנת 1502 וקרא למדינה על שם המים העמוקים בים הקאריבי ('הונדורס' פירושו מעמקים בספרדית). הספרדים התיישבו בטרוחיו בשנת 1525 ועד מהרה החלו להתעניין ביישובן של הרמות, הקרירות יותר. הם ייסדו עיר בירה בקומאייגואה (Comayagua) שבמרכז הונדורס, בשנת 1537, וזו נותרה המרכז הפוליטי והדתי של המדינה ב-350 השנים הבאות, עד להעברת מעמד הבירה לטגוסיגאלפה בשנת 1880.
האינדיאנים התנגדו להתיישבות הספרדית, ועל פי מספר תיאורים, כמעט הצליחו לגרש את המתיישבים מהיבשת. הצ'יף של שבט לנקה, לאמפירה, הוביל 30,000 אינדיאנים לקרב נגד הספרדים, אך נרצח באופן בוגדני במהלך שיחות השלום בשנת 1538, ושנה לאחר מכן חוסלה ההתנגדות של הילידים. בשנת 1570 נתגלו זהב וכסף ליד טגוסיגאלפה ומשכו שודדי ים בריטיים והולנדיים לאזור טרוחיו. בשנת 1600 לערך, העריכו הספרדים שבאי רואטאן (Roatá..n) יושבים כ-5,000 שודדי ים בריטיים. טרוחיו נבזזה בשנת 1643 על ידי שודדים הולנדיים, והספרדים לא שבו ליישב אותה עד 1787.
שעה שהספרדים ריכזו את מאמציהם בהתיישבות בפנים הארץ, התעניינו הבריטים בחוף הקאריבי בזכות עצי המהגוני שבו, וייבאו מתיישבים שחורים מג'מייקה ומאיים אחרים בקאריבים כדי לכרות את העצים. בעקבות פנייתם של הצ'יפים של שבטי מיסקיטו, הוכרז על הקמתה של מדינת חסות בריטית לאורך כל אזור החוף, מהונדורס ועד ניקרגואה. מדינת חסות זו החזיקה מעמד עד 1859, כשהאזור הוחזר לידי הונדורס.
ספרד העניקה להונדורס עצמאות בשנת 1821, וזו הפכה לזמן קצר חלק ממקסיקו העצמאית, אך לאחר מכן הצטרפה לפדרציה של מרכז אמריקה. הסכסוכים בין השמרנים לבין הליברלים בה הובילו להתנתקות מהברית, והונדורס הכריזה על הקמתה של מדינה עצמאית בשנת 1838. מאז, הועבר השלטון מיד ליד בין שתי הסיעות הפוליטיות הגדולות לבין סדרה של משטרים צבאיים. מיום שזכתה בעצמאות, התחוללו בהונדורס עשרות הפיכות, מרידות, 'סערות' פוליטיות ותככנויות בסגנון מקיאוולי. האירוע הזכור ביותר היה פלישתו של ההרפתקן הצבאי האמריקני וויליאם ווקר בשנת 1860, אלא שניסיונו להשתלט על מרכז אמריקה הסתיים בתבוסה מחפירה בטרוחיו.
אלא שבמקום שבו נכשל ווקר בניסיונו לזכות בשליטה על הונדורס למען ארצות הברית, הצליחו החברות האמריקניות לסחר בפירות לבצע את המשימה. בשלהי המאה ה-19 נרכשו שטחי אדמה גדולים לאורך החוף הצפוני והפורה של הונדורס על ידי חברות אמריקניות, תמורת תשלומים נדיבים, במטרה לייבא בננות לדרום ארצות הברית. שלוש חברות מארצות הברית השתלטו לבסוף על 75 אחוז מכל מטעי הבננות בהונדורס. בשנת 1913 היווה יצוא הבננות 66 אחוז מסך כל הייצוא של הונדורס, ובכך הפך את החברות הללו לכוח רב עוצמה בפוליטיקה של המדינה. כל חברה הפכה לבת בריתה של סיעה פוליטית, והיריבויות בין שלוש החברות הגדולות הן שקבעו את האקלים הפוליטי במדינה במחצית הראשונה של המאה ה-20.
בשנת 1969, שקעו הונדרוס ואל סלבדור לזמן קצר במלחמה שנודעה בכינוי 'מלחמת הכדורגל', ושהביאה לפלישתם של כוחות מאל סלבדור לאדמת הונדורס ולהפצצות שהמטירו המטוסים של צבא הונדורס. מלחמה זו, שפרצה במהלך משחק הכדורגל המכריע שנועד לקבוע איזו משתי המדינות תעלה למונדיאל, ניצתה בשל האשמה ביחס גרוע כלפי מהגרים מאל סלבדור שהתגוררו בהונדורס. המלחמה, שארכה 100 שעות בלבד, דרדרה את היחסים בין שתי השכנות למשך עשר השנים הבאות.
במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, מצאה עצמה הונדורס מוקפת בסערות הפוליטיות שפקדו את שכנותיה ניקרגואה, אל סלבדור וגואטמלה, והפכה למקום מפלט למשמר הלאומי של הרודן סומוסה (משמר שנקרא קונטראס), כשהסנדיניסטים הפילו את משטרו של הרודן מניקרגואה. השפעתה החזקה של ארצות הברית, הסיוע והעזרה הצבאית שהעניקה להונדורס תרמו לשמירה על היציבות בה במהלך כל אותה תקופה, והמדינה הפכה לזירה אסטרטגית חשובה לפעילותה של ארצות הברית באזור. סכומי עתק ואלפי חיילים אמריקניים הוזרמו להונדורס, בשעה שארצות הברית פתחה במבצעי הסתה שנועדו להפיל את הסנדיניסטים בניקרגואה, תוך שימוש במחנות הפליטים של ניקרגואה בהונדורס כבסיסים לכך. ארצות הברית גם אימנה את צבא סלבדור במחנות הפליטים מאל סלבדור בתוככי הונדורס. אבל המחאה הציבורית נגד פעילות זו, חוסר היציבות הפוליטית, חשיפת שערוריית איראן-קונטראס והידיעה ש-12,000 מחיילי הקונטראס פועלים מתוך הונדורס - כל אלה הוציאו לרחוב 60,000 איש בטגוסיגאלפה להפגנות אנטי אמריקניות. לבסוף בחן מחדש הממשל המקומי את מעמדו כבסיס צבאי של ארצות הברית, סירב לחתום על הסכמים צבאיים נוספים והורה לקונטראס לעזוב את הונדורס. עם בחירתו של צ'אמורה לנשיא ניקרגואה בשנת 1990, הסתיימה מלחמת הקונטראס, ואלה עזבו את הונדורס.
מאז, נותרו בעיותיה של הונדורס כלכליות בעיקרן, בשל הצניחה בייצוא, החוב החיצוני הגדל והולך והצמצום בתל"ג לנפש. גם הסיוע מארצות הברית הצטמצם מאז שהונדורס איננה כר לפעילותה במרכז אמריקה. הסחר עם אירופה הוא כיום פי שניים מהסחר עם ארצות הברית, אבל הונדורס עדיין פגיעה בשל התנודות החדות במחירי הבננות והקפה. בראש המפלגה הליברלית המרכז-ימנית עומד הנשיא קרלוס פלורס פאקוסה, שנבחר בנובמבר 1997. יש לו קשרים חזקים עם ארצות הברית והוא גם שותף לבעלות על העיתון לה טריבונה.
בנובמבר 1998 זרמו מתנדבים מכל רחבי העולם למרכז אמריקה כדי לסייע לה להתאושש מההרס שהותיר אחריו הוריקן מיץ'. הונדורס נפגעה קשה יותר מכולן - שלושת ימי הגשמים שבאו בעקבות הסערה גרמו למפולות בוץ ולשיטפונות שקברו תיחתם עיירות שלמות והרסו יותר מ-100 גשרים ברחבי המדינה. כשנהר צ'ולוטקה (Rio Choluteca) עלה על גדותיו, הוא הותיר חורבן בטגוסיגאלפה, הבירה, סחף כל מה שעמד בדרכו והשאיר אחריו אוקיאנוס של בוץ. עד שנת 2000 כבר סיימו לתקן את מרבית נזקיו של ההוריקן מיץ', אולם מדיניות איכות הסביבה חסרת האחריות, שהחמירה את השטפונות, לא השתנתה כלל: עדיין ממשיכים בהונדורס לברא יערות, לקיים חקלאות לא מגוונת ולאפשר התרחבות עירונית מהירה.
ניקרגואה מפורסמת לא בזכות נופיה ואוצרות התרבות שלה, אלא במהפכה הסנדיניסטית בשנת 1979, ובמלחמת הקונטראס שבאה בעקבותיה, כשהתקווה שטיפחו תושבי המדינה הפכה לאכזבה רבתי בשל התערבותה של ארצות הברית. הסנדיניסטים כבר לא בשלטון, והאידיאולוגיה הכלכלית הנוכחית, שאותה מכתיבים הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית, כוללת הפרטה בקנה מידה גדול. השינוי המבני המהיר הזה הביא לצניחת האינפלציה, סיפק תזרים מזומנים לאליטה העסקית והותיר רבים מתושבי המדינה מובטלים או במצב של הלם, או שניהם. הבשורות הטובות הן, שבמהלך תקופה זו נשמרו זכויות האדם במדינה, וכל הקרבות המתנהלים בה מוגבלים לזירה הפוליטית. ניקרגואה היא יעד שירתק מטיילים סקרנים, חובבי היסטוריה, שייהנו להכיר מדינה חדשה לעומקה
גיאוגרפיה
ניקרגואה היא המדינה הגדולה ביותר במרכז אמריקה. מצפון היא גובלת בהונדורס, מדרום בקוסטה ריקה, ממזרח בים הקאריבי וממערב באוקיאנוס השקט. יש במדינה שלושה אזורים גיאוגרפיים שונים: השפלות שלחופי האוקיאנוס השקט, ההרים שבצפון המדינה ובמרכזה והשפלות שלחופי הים הקאריבי, אזור המכונה גם חוף מוסקיטו (Mosquito - יתוש) או מוסקיטיה (Mosquitia). בשפלות הפוריות שלחופי האוקיאנוס השקט פזורים כ-40 הרי געש, וחולש עליהן לאגו דה ניקרגואה (Lago de Nicaragua), האגם הגדול ביותר במרכז אמריקה. חוף מוסקיטו הוא אזור מיוער ומיושב בדלילות רבה, וכאן גם נשפכים לים רבים מהנהרות הגדולים שנובעים בהרים במרכז המדינה.
בלאגו דה ניקרגואה יש מגוון רחב של דגים, כולל כמה מכרישי המים המתוקים היחידים בעולם, וגם מבחר עצום של עופות וציפורים. ביערות הגשם של צפון מערב המדינה יש חיות בר רבות, בהן החתול הבר, חזיר היבלות, הפומה, היגואר, העצלן וקוף העכביש. מיני הציפורים ביערות רבים במיוחד. תוכלו לראות כאן קוליברי, נקר, גדרון מפוספס-חזה, טרוגון הדור, עקב ואפילו קצאל, הציפור הקדושה של בני המאיה. בג'ונגלים שלחופי הים הקאריבי יש עצים שצומחים לגובה של כמעט 60 מ', ויערות אלה הם בית הגידול של החנק, האנקונדה, היגואר, הצבי והקוף השאגן.
האקלים של ניקרגואה משתנה בהתאם לגובה. בשפלה שלחופי האוקיאנוס השקט תמיד חם מאוד, אך האוויר צלול ואזורי הכפר מוריקים במהלך העונה הגשומה (מאי עד נובמבר). ואילו בעונה היבשה (דצמבר עד פברואר) נושאות הרוחות העזות עננים של אבק חום אל המישורים. החוף הקאריבי חם וגשום. גם בעונה היבשה הקצרה (מרץ עד מאי) יורדים לפרקים גשמים רבים. ההרים שבצפון קרירים הרבה יותר מאזורי השפלה.
חלקים נרחבים של ניקרגואה נהרסו מפגיעתו של ההוריקן מיץ' בנובמבר 1998 אחת הסערות הקשות ביותר שפקדו אותה במאה ה-20.
היסטוריה
השרידים הקדומים ביותר לנוכחות האדם בניקרגואה הם 'עקבות האקאהואלינקה' (Acahualinca) מלפני 10,000 שנה - עקבות של אנשים ובעלי חיים שנמלטו לכיוון לאגו דה מנגואה (Lago de Managua), ושנשתמרו תחת שכבות של אפר געשי. בסביבות המאה העשירית לספירה היגרו עמים ילידיים ממקסיקו אל השפלות של ניקרגואה, לחופי האוקיאנוס השקט, והתרבות האצטקית אומצה על ידי אינדיאנים רבים במעברם דרומה במאה ה-15, כדי להקים מושבת מסחר.
המגע הראשון עם האירופים נוצר בשנת 1502, כשקולומבוס הפליג לאורך חופי הים הקאריבי. בשנת 1522 הגיעה משלחת מחקר ספרדית לחופים הדרומיים של לאגו דה ניקרגואה, וכמה שנים לאחר מכן יישבו הספרדים את האזור והקימו את הערים גרנדה (Granada) וליאון (Leó..n), כשהם מכניעים את השבטים המקומיים. גרנדה הפכה לעיר קולוניאלית עשירה למדי, ואילו ליאון הפכה למעוז הליברליזם. תושבי האזור המיושב בצפיפות שמסביב למנגואה התנגדו נמרצות לפולשים הספרדיים, ועירם הוחרבה כליל. במשך 300 השנים הבאות ירדה מנגואה לדרגת כפר קטן ותו לא.
ניקרגואה זכתה בעצמאות מהספרדים בשנת 1821, יחד עם שאר המדינות במרכז אמריקה. היא סופחה למקסיקו לזמן מה, ולאחר מכן היתה חלק מהפדרציה של מרכז אמריקה, עד שלבסוף זכתה בעצמאות מלאה בשנת 1838. זמן קצר לאחר מכן, החלו בריטניה וארצות הברית להתעניין מאוד בניקרגואה, ובמעבר הימי האסטרטגי נהר סן חואן (Rí..o San Juan), שאפשר שיט מלאגו דה ניקרגואה עד לים הקאריבי. בשנת 1848 כבשו הבריטים את הנמל בפתחו של נהר סן חואן, לחופי הים הקאריבי, שינו את שמו לגרייטאון (Greytown), והוא הפך לנקודת מעבר חשובה ביותר להמוני המהגרים חדורי התקווה, שחיפשו אחר הנתיב המהיר ביותר שיוביל אותם אל הזהב של קליפורניה.
בשנת 1855 הזמינו הכוחות הליברליים של ליאון את וויליאם ווקר האמריקני - הרפתקן שעמד בראש כוח צבא פרטי והיה נחוש בדעתו להשתלט על אדמות נרחבות באמריקה הלטינית - כדי לעזור להם לתפוס את השלטון מהשמרנים שישבו בגרנדה. ווקר וקבוצת שכירי-החרב שלו אמנם השתלטו על גרנדה במהירות הבזק, והוא הכריז על עצמו נשיא, אך עד מהרה גורש מהמדינה (אחד מצעדיו הראשונים היה למסד את העבדות). לאחר מכן הפגין ווקר נחישות מגוחכת ממש, כשניסה שוב ושוב לפלוש למדינה, ומאמציו היו מעין תקדים להתערבות החוזרת ונשנית של ארצות הברית בענייניה של ניקרגואה.
בשנת 1934 יזם הגנרל סומוסה, ראש המשמר הלאומי שזכה להכשרה בארצות הברית, התנקשות בחייו של מנהיג המורדים הליברליים אאוגוסטוס. סנדינו, ולאחר שזייף את הבחירות, הפך לנשיא בשנת 1937. סומוסה שלט בניקרגואה כרודן במשך 20 השנים הבאות, כשהוא צובר הון אישי עצום וקרקעות שגודלן כגודלה של אל סלבדור. גם לאחר שנורה למוות בשנת 1956, ירשו אותו בניו ושימרו את שושלת סומוסה עד 1979. ההתנגדות לשלטון היתה קיימת שנים רבות קודם לכך, אך היתה זו רעידת האדמה ההרסנית של 1972, ובייחוד הדרך שבה זרמו כספי הסיוע הבינלאומי לכיסיהם של בני משפחת סומוסה, שעה שאלפי אנשים סבלו וגוועו ברעב, שגרמו לאופוזיציה להגיע ללבבות האנשים בכל שכבות האוכלוסייה. כתוצאה, קמו שתי קבוצות המתנגדות לשלטון: החזית הסנדיניסטית לחירות לאומית (FSLN שכונתה המחתרת הסנדיניסטית), וארגון UDEL, בהנהגתו של חואקין צ'אמורו, המוציא לאור של לה פרנסה, העיתון ששימש שופר לביקורת נגד הרודנות.
כשנרצח צ'אמורו בשנת 1978, פרצו מחאות אלימות והוכרז על שביתה כללית. המרד התפשט, וגם המתונים לשעבר הצטרפו לשורותיהם של הסנדיניסטים במטרה להדיח את משטרו של סומוסה. ב-19 ביולי 1979 צעדו הסנדיניסטים כמנצחים לתוך מנגואה. הם ירשו מדינה מוכת עוני, ובה שיעור גבוה של חסרי בית ושל אנאלפבתים ושירותי בריאות עלובים. הממשל החדש הלאים את האדמות של בני משפחת סומוסה והקים בהן אגודות שיתופיות חקלאיות. הוא גם פתח במערכה חינוכית שהביאה לצמצום הבערות מ-50 אחוז ל-13 אחוז, והנהיג מבצע לחיסונים שחיסל כליל את נגע הפוליו והפחית את תמותת התינוקות לכדי שליש מהשיעור שלפני המהפכה.
לא עבר זמן רב בטרם נתקלה המדינה בבעיות חמורות מצד 'שכנתה הטובה' מצפון. ממשלת ארצות הברית, שתמכה במשפחת סומוסה עד הסוף המר, חששה שמא תושבי ניקרגואה משמשים דוגמה רעה לאזור כולו. הפיכה עממית מוצלחת לא היתה רצויה לממשלת ארצות הברית, מה גם שראתה במשטר החדש פתח לקומוניזם. שלושה חודשים אחרי שהושבע רונלד רייגן לתפקידו בשנת 1981, הכריזה ארצות הברית שהיא משעה את הסיוע לניקרגואה ומקצה עשרה מיליון דולר לארגונן של קבוצות אנטי-מהפכניות, שנודעו בשם קונטראס. הסנדיניסטים, בתגובה, השתמשו ברוב משאביה של המדינה כדי להגן עליה מפני ההתקוממות שמומנה על ידי ארצות הברית.
בבחירות של 1984 זכה דניאל אורטגה, מנהיג הסנדיניסטים, ב-67 אחוז מהקולות, אך ממשלת ארצות הברית המשיכה במתקפותיה נגד ניקרגואה. ב-1985 יזמה ארצות הברית חרם כלכלי שארך חמש שנים וחנק את כלכלתה של ניקרגואה לגמרי. באותו זמן כבר נודע שארצות הברית מממנת את הקונטראס בחשאי, באמצעות הסי.איי.איי, והקונגרס העביר מספר חוקים שחייבו את הממשל להפסיק את המימון. תמיכתה של ארצות הברית בקונטראס נמשכה בסודיות, עד שנחשפה פרשת איראנגייט וגילתה שהסי.איי.איי מכר בחשאי נשק לאיראן, במחירים מנופחים, והשתמש ברווחים כדי לממן את הקונטראס.
בשנת 1990 התקיימו שוב בחירות, ותושבי ניקרגואה בחרו בוויולטה צ'אמורו, מנהיגת האופוזיציה ואלמנתו של עורך לה פרנסה, פדרו צ'אמורו, שנחשב כאן לקדוש מעונה. כישלונה של צ'אמורו לשפר את הכלכלה, והתלות הגדלה והולכת שלה בתמיכת הסנדיניסטים, הובילה את ארצות הברית לאיים שוב בעיכוב הסיוע, אך מלחמת האזרחים נסתיימה לבסוף. דניאל אורטגה התמודד לנשיאות באוקטובר 1996, התנצל על התנוונות הסנדיניסטה והגדיר את עצמו איש מרכז, אך לבסוף הובס על ידי ראש עיריית מנגואה לשעבר, המועמד האנטי קומוניסטי של 'הברית הליברלית', ארנולדו אלמן. הנשיא אלמן הושבע לנשיאות בעשרה בינואר 1997.
בנובמבר 1998 תקף הוריקן מיץ' את חופי האוקיאנוס האטלנטי ומרכז אמריקה והותיר אחריו הרס נורא. ההוריקן, שהגיע לדרגה חמש בשיאו, פקד את המדינות קוסטה ריקה, גואטמלה, אל סלבדור, הונדורס, ג'מייקה, מקסיקו, ניקרגואה ופנמה, גרם מפולות בוץ והצפות והרס כבישים וגשרים ברחבי האזור כולו. בניקרגואה יצרו הגשמים העזים שניתכו בעקבות הסערה מפולת בוץ מהר-הגעש קאסיטה (Casita) שקברה תחתיה כמה כפרים. יותר מ-10,000 תושבים נספו בהוריקן, אחד הקשים ביותר שידעה המדינה. בעקבות הטרגדיה נחלצו מספר מדינות לעזרתה של ניקרגואה, וביטלו את החוב החיצוני שלה בסוף שנת 1999. כיום ניקרגואה משקמת את עצמה בהדרגה. בבחירות המוניציפליות שנערכו בשנת 2000 זכו הסנדיניסטים ב-11 מתוך 17 ערים, וחבר מפלגת ה-FSLN, הרטי לוויטס, ניצח בקלות במנגואה. עם זאת, מנהיג המפלגה הליברלית אנריקה בולאנוס ניצח בבחירות לנשיאות ב-2001, בהביסו את יריבו הסנדיניסטי, הנשיא לשעבר אורטגה. ובכל זאת, הסנדיניסטים לא נואשו מאורטגה, ובחרו בו שוב להנהיג את מפלגתם במרץ 2002.
ב- 2006 דניאל אורטגה, הנשיא לשעבר בניקרגואה, בן ה-61 חוזר לשלטון בניקרגואה לאחר 16 שנות גלות פוליטית, ולאחר ארבעה ניסיונות כושלים לזכות בנשיאות ארצו. אורטגה הנהיג את המהפכה הסנדיניסטית, שב-1980 הדיחה את הרודן אנסטסיו סומוסה, ובכך זכה לתהילה. אולם בדומה לפידל קסטרו, לאחר שהדיח רודנות אחת הנהיג רודנות ברזל שמאלנית משלו, שנתמכה על ידי קובה ובריה"מ.
קוסטה ריקה היא היהלום בכתר של מרכז אמריקה, בזכות המוניטין של מדינה שקטה ושלווה בינות לשכנותיה הסוערות יותר. אבל קוסטה ריקה אינה רק סטטוס קוו ויציבות - אתרי הטבע במדינה, חיות הבר והקבלות שלה בתחום השמירה על הטבע מושכים לכאן תיירים מכל רחבי העולם, והטיקוס , תושביה הילידיים של קוסטה ריקה יודעים זאת. ממשלות רבות עשו מאמץ כביר כדי לשמור על תדמיתה של המדינה כגן העדן של תיירות הטבע והפכו בכך את קוסטה ריקה לאחד המקומות היפים בעולם, שבהם תוכלו לתור את האזור הטרופי בטבעיות רבה ומבלי לפגוע בסביבה.
אבל אם דשדוש בנחלים במשך שעות רק כדי להציץ לרגע באיזה יצור שנתלה לו מצמרת עץ אינו נראה לכם בילוי מפתה כל כך, תוכלו לפנות אל החופים המרהיבים הרבים, שיש בהם אפשרויות גלישה מהטובות באזור כולו, וליהנות ממזג האוויר שמעודד עצלנות ובטן-גב.
גיאוגרפיה
קוסטה ריקה גובלת בצפון בניקרגואה ובמזרח בפנמה ושוכנת לחופי האוקיאנוס השקט והים הקאריבי כאחת. רכס של שרשראות הרים געשיים מתנשא מהגבול עם ניקרגואה שבצפון מערב ועד הגבול עם פנמה שבדרום מזרח וחוצה את המדינה לשניים. במרכזם של רכסים אלה נפרשת רמה גבוהה, ומשני צידיה משתרעות שפלות חוף. כמחצית מאוכלוסיית קוסטה ריקה מתגוררת על רמה זו, שיש בה אדמה געשית פורייה. אורכו של החוף הקאריבי הוא 212 ק"מ, והוא מאופיין בעצי מאנגרובה, בביצות ובחופים חוליים. חוף האוקיאנוס השקט סלעי ומשונן הרבה יותר, ובזכות מספר רב של מפרצים ושל חצאי איים, מגיע אורכו ל-1,016 ק"מ פתלתלים.
המגוון העצום של חיות הבר בקוסטה ריקה מושך אליו חובבי טבע מכל רחבי העולם. מוקד העניין העיקרי למבקרים רבים הוא 850 הזנים שזוהו של ציפורים, שכוללים את הקצאל (Quetzal) המרשים, את יונק הדבש בעל הבלורית הכחולה, את המקאו ואת הטוקאן. ביערות הטרופיים של קוסטה ריקה גדלים יותר מ-1,400 מיני עצים, והם מספקים בית גידול לרובו של החי במדינה, בכללו ארבעה סוגים של קופים, העצלן, הארמדיל, היגואר והטפיר. יש כאן גם מספר עצום של פרפרים. הפארקים הלאומיים מכסים כמעט 12 אחוז משטחה של המדינה, ועתודות היער ושמורות האינדיאנים מגדילים את השטחים המוגנים עד כדי 27 אחוז.
קוסטה ריקה היא מדינה טרופית, כך שיש בה רק שתי עונות: גשומה ויבשה. העונה היבשה נמשכת בדרך כלל מדצמבר עד אפריל, ושאר החודשים הם העונה הגשומה. הטמפרטורות אינן משתנות בהרבה מעונה לעונה. ההשפעה העיקרית על מעלות החום היא זו של הגובה. סן חוסה נמצאת בגובה של 1,150 מ', ואת מזג האוויר בה מכנים התושבים "אביב נצחי": הטמפרטורה הנמוכה ביותר היא 15 מעלות, והגבוהה ביותר - 26 מעלות. באזורי החוף חם הרבה יותר, כשבחופי הים הקאריבי עומדת הטמפרטורה הממוצעת בלילה על 21 מעלות, ואילו ביום מגיעה ל-30 מעלות ויותר, ובחופי האוקיאנוס השקט חם אפילו יותר. הלחות במקומות הנמוכים לעתים בלתי נסבלת.
היסטוריה
מסתורין אופף את קוסטה ריקה של לפני גילוי אמריקה: נתגלו בה רק שרידים ארכיאולוגיים בודדים, ולא נתגלתה בה כל הוכחה לשימוש בשפה כתובה. ההיסטוריה המתועדת מתחילה עם כריסטופר קולומבוס, ששהה כאן 17 יום במהלך שנת 1502, והתרשם כל כך מתכשיטי הזהב שענדו המקומיים, עד כי העניק למקום את השם קוסטה ריקה, שפירושו 'החוף העשיר'. למרות הפיתוי של עושר שלא יתואר, תהליך הקולוניזציה בקוסטה ריקה היה איטי יחסית, ונדרשו לספרדים 60 שנה כדי לברא ולו פיסה קטנה של יער. ואולם, מרגע שהתחיל התהליך, סבלה קוסטה ריקה, בדומה לשכנותיה, מהשפעות הפלישה האירופאית. העמים הילידיים לא היו גדולים או מאורגנים דיים כדי להדוף את הספרדים, ואוכלוסייתם הצטמצמה במהירות רבה בשל היעדר החיסון כנגד המחלות האירופיות.
אוצרות הזהב שקיוו למצוא כאן לא נתגלו, וקוסטה ריקה נותרה עלומה במשך שנים רבות. במאה ה- 18 הוקמו יישובים חדשים כגון הרדיה (Heredia), סן חוסה ואלאחואלה (Alajuela). אך רק עם הבאת הקפה לכאן, בשנת 1808, נקלטה קוסטה ריקה בראדארים של היזמים הנמרצים של המאה ה-19, שחיפשו 'לעשות את המכה'. הקפה הביא עמו עושר, ריבוד מעמדי וקשר עם העולם הרחב.
השתלשלות אירועים מוזרה בשנת 1856 זכורה כאבן דרך חשובה בתולדות המדינה ותרמה לאיחוד התושבים בה: במהלך כהונתו של מגדל הקפה שהיה לנשיא, חואן רפאל מורה, תקופה שנרשמה בדפי ההיסטוריה כעידן של צמיחה כלכלית ותרבותית במדינה, פלש לקוסטה ריקה ההרפתקן הצבאי וויליאם ווקר, בראש צבא העבדים שלכד בניקרגואה. מורה אירגן צבא של 9000 אזרחים, וזה, כנגד כל הסיכויים, הצליח להניס את ווקר ואת צבאו.
בהמשך, לאורך המאה ה-19, התרבו מאבקי הכוח בין מגדלי הקפה האמידים לבין הממשל שנוסד בעקבות הבחירות הדמוקרטיות הראשונות. מאז איפיינה הדמוקרטיה את הפוליטיקה של קוסטה ריקה, עם זאת, מלחמת האזרחים הבלתי נמנעת הגיעה גם לכאן בשנות ה-40 של המאה ה-20, כשהנשיא לשעבר קלדרון ויורשו, פיקאדו, קמו נגד הזוכה בבחירות, אולאטה (ממשלת פיקאדו לא הכירה בתוצאות הבחירות) ונגד חוסה פיגרס. לאחר שבועות אחדים של קרבות, יצא פיגרס כשידו על העליונה, הקים ממשלת מעבר ומסר את הנשיאות לידי אולאטה.
החוקה של 1949 העניקה לבסוף זכות בחירה לנשים ולשחורים, ובאופן שנוי במחלוקת גם הביאה לפירוקם של הכוחות המזויינים - בכך הפכה קוסטה ריקה למדינה היחידה נטולת הצבא בעולם. בשנת 1987 זכה הנשיא אוסקר אריאס בפרס נובל לשלום בזכות נסיונותיו להפיץ את שיטת קוסטה ריקה ברחבי מרכז אמריקה. מאז, הופר השלום בשנים האחרונות מסיבות אחרות. ביולי 1996 היכה ההוריקן אנדרו, שגרם למותם של כמה עשרות תושבים, ולניתוקו של דרום קוסטה ריקה משאר חלקי המדינה. הכביש המהיר האינטר-אמריקני נסגר למשך כחודשיים, והנזק הכולל הוערך בכ-100 מיליון דולר. ההוריקן הידוע לשמצה מיץ', שהיכה ב-1998, הסב נזק כבד לקוסטה ריקה, אולם המדינות הצפוניות יותר, בעיקר הונדורס, ניקרגואה ואל סלבדור, ספגו נזקים קשים בהרבה.
בפברואר 1998 זכה בנשיאות האיחוד הנוצרי סוציאליסטי, בראשותו של מיגל אנחל רודריגס, עם 50 אחוז מהקולות. רודריגס, איש עסקים וכלכלן שמרני, שם את הכלכלה בראש סדר העדיפויות שלו, ופעל להפרטת חברות שהיו בבעלות המדינה ולעידוד השקעות זרות, במאמץ ליצור מקומות עבודה. ואולם, עד שהגיעו הבחירות ב-2002, כבר החלו תושבי קוסטה ריקה להתלונן על חוסר שקיפות בפעילות הממשלתית, ועל עסקאות מפוקפקות בין פוליטיקאים. כתוצאה מכך, הסתיימו הבחירות ללא הכרעה, והמצביעים נאלצו לשוב לקלפיות באפריל 2002. בסיבוב זה נבחר לנשיאות יורשו של רודריגס ממפלגת האיחוד הנוצרי סוציאליסטי, אבל פאצ'קו.
פנמה
מיצר פנמה הוא למעשה חבל הטבור המחבר בין מרכז לדרום אמריקה. אזור עשיר בנוף בראשיתי ובשרידי ספינות טרופות. פנמה ידועה אמנם בעיקר בזכות התעלה המפורסמת שלה, אך גם אתרי הטבע במדינה מהווים מוקדי משיכה מפתים למטיילים. בפנמה יש אפשרויות מהטובות באמריקה לשנירקול, לצפרות ולדיג במים עמוקים. מדובר באומה גאה, המכבדת את שבעת השבטים האינדיאניים שהרכיבו אותה ואת המורשת הספרדית העשירה שלה. מקור שמה הילידי של המדינה הוא במילה שמשמעה "שפע של דגים". אין פלא שהמקומיים מתגאים כי פנמה היא יעד תיירותי מוצלח הרבה יותר מקוסטה ריקה השכנה, אף כי זו האחרונה עמוסה תיירים, ואילו פנמה עדיין ממתינה שיגלו אותה.
גיאוגרפיה
מיצר היבשה של פנמה הוא כמו חבל הטבור המקשר בין דרום אמריקה לבין מרכזה, והיא גובלת בקוסטה ריקה ממערב ובקולומביה ממזרח. צורתה המקושתת של פנמה משקפת הן את תפקידה כגשר שבין היבשות והן כמעבר בין האוקיאנוסים. רוחבה, בנקודה הצרה ביותר שלה, הוא 50 ק"מ בלבד, אבל יש לה 1,160 ק"מ של חופים קאריביים בצפון ו-1,690 ק"מ של חופים לאורך האוקיאנוס השקט בדרום. אורכה של התעלה המפורסמת 80 ק"מ, והיא מחלקת את המדינה לשני מחוזות, מזרחי ומערבי.
בסמוך לחופי פנמה יש מאות איים. שתי קבוצות האיים העיקריות הן סן בלאס (San Blas) ובוקאס דל טורו (Bocas del Toro) שבים הקאריבי, אבל את האפשרויות הטובות ביותר לשנירקול, לצלילה ולדייג במים עמוקים תמצאו דווקא לחופי האוקיאנוס השקט, סמוך לאי קויבה (Coiba) ולאיי פרל (Pearl). פנמה כוללת אזורי שפלה לאורך החוף ושני רכסי הרים המהווים מעין חוט שדרה. הפסגה הגבוהה ביותר היא וולקן בארו (Volc'n Bar&uactue), בגובה 3475 מ'.
יערות גשם חולשים על התעלה, על חבל הארץ שבצפון מערב המדינה ועל רוב מחציתה המזרחית. קוסטה ריקה אמנם מפורסמת ממנה בחיות הבר הנהדרות שלה, אבל למעשה יש בפנמה מספר רב יותר של מיני חי וצומח, שטחים רבים יותר שהוקצו לשמורות טבע, והרבה פחות אנשים שמסתובבים בג'ונגל, מחפשים חיות ומפחידים אותן תוך כדי כך. יש אמת רבה באמרה השגורה בפי תושבי פנמה, לפיה בקוסטה ריקה רואים 20 תיירים קצאל (Quetzal) אחד, ואילו בפנמה רואה אדם אחד בבת אחת 20 מהציפורים המקסימות הללו.
בפנמה יש שתי עונות עיקריות. העונה היבשה נמשכת מינואר ועד אמצע אפריל, והעונה הגשומה - מאמצע אפריל עד דצמבר. כמות הגשמים רבה יותר בצד הקאריבי של האזור ההררי, אבל רוב התושבים מתגוררים לאורך חופי האוקיאנוס השקט, או בסמוך להם. הטמפרטורות גבוהות מאוד באזורי השפלה (21-32 מעלות) וקרירות הרבה יותר בהרים (10-18 מעלות), והן משתנות רק במעט במהלך השנה.
היסטוריה
תושביה הקדומים ביותר של פנמה היו בני התרבויות קואבה וקוקלה, אבל הם הוכו במלחמות ובמחלות ונשמדו כמעט לחלוטין כשהספרדים הגיעו לכאן במאה ה-16. לאחר כמה פשיטות על החופים שלאורך הים הקאריבי, הוקם בשנת 1510 היישוב הספרדי נומברה דה דיוס (Nombre de Dios) בשפכו של נהר צ'אגרס (Rio Chagres) לחוף הים הקאריבי. לאחר מכן הפכו חופי האוקיאנוס השקט של פנמה לקרש הקפיצה לפולשים שיצאו מכאן לפרו, והעושר שנצבר בעקבות פלישות אלה נישא בדרך היבשה מהנמל של פנמה (סיטי), שלחוף האוקיאנוס השקט, עד נומברה דה דיוס. אוצרות אלה צדו כמובן את עינם של שודדי ים, ובמאה ה-18 הפך הים הקאריבי מסוכן כל כך, עד שספינות ספרדיות החלו לעקוף את פנמה ולהפליג ישירות מפרו, סביב כף הורן, ומשם לאירופה.
פנמה החלה לאבד מחשיבותה, והפכה למחוז של קולומביה כשזו זכתה בעצמאותה בשנת 1821. בשנת 1846, חתמה קולומביה על הסכם שאפשר לארצות הברית להקים מסילת רכבת שתחצה את מיצר היבשה ולהגן על המסילה בכוח צבאי. הרעיון לכרות תעלה שתחצה את המייצר לשניים הועלה כבר במאה ה-16, אבל ניסיונם של הצרפתים להגשימו בשנת 1880 עלה במותם של 22,000 פועלים ממלריה ומקדחת צהובה ובפשיטת רגל של המעורבים בפרויקט. לאחר מכן מינתה וושינגטון לציר רשמי אזרח צרפתי שעמד להרוויח היטב מרכישתה של ארצות הברית את הזכויות מצרפת לכריית התעלה, והוא ניהל את המו"מ ואף חתם על ההסכם עבור ארצות הברית, למרות מחאותיה של ממשלת קולומביה. האינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים של ארצות הברית חפפו לפתע את אלה של המהפכנים מפנמה, והחונטה (הכת הצבאית) המהפכנית הכריזה על עצמאותה של פנמה בשלישי בנובמבר 1903, בתמיכתה הגלויה של ארצות הברית.
הסכם התעלה העניק לארצות הברית זכויות על האדמה שמשני צדי התעלה ללא הגבלת זמן, כמו גם כר נרחב להתערבות בענייניה של פנמה. ההסכם גרם לחיכוך בין שתי המדינות במשך עשרות בשנים, בעיקר משום שהעניק יתרון ברור לארצות הברית על חשבונה של פנמה, וגם משום שקולומביה סירבה להכיר בעצמאותה של פנמה עד 1921, כשארצות הברית שילמה לבסוף לקולומביה 25 מיליון דולר פיצויים. כריית התעלה החלה שוב ב-1904, ועשר שנים לאחר מכן חצתה הספינה הראשונה את הפלא ההנדסי הזה. ארצות הברית התערבה שוב ושוב בענייניה הפנימיים של פנמה עד 1936, אז ויתרה על זכותה להשתמש בכוח צבאי מחוץ לחגורת התעלה. שתי המדינות המשיכו להתנצח בשאלת הסכם התעלה עד לחתימת הסכם חדש ב-1977, שלפיו תועבר התעלה לידי פנמה בשנת 1999, כפי שאכן קרה לאחרונה.
בשנת 1984 נטל את השלטון בפנמה הגנרל מנואל נורייגה, ראש המשטרה החשאית לשעבר וסוכן של הסי.איי.איי. הוא היה רודן מהסוג הגרוע ביותר, רצח מתנגדים פוליטיים, דיכא את הדמוקרטיה והתרכז בשנות ה-80 בסחר בסמים ובהלבנת כספים, פעילויות שהביאו לבסוף את ארצות הברית להטיל סנקציות על המדינה ולהקפיא את נכסיה של פנמה. לאחר שהמועמד המוביל בבחירות לנשיאות של 1989 הוכה נמרצות בטלוויזיה הממלכתית, והבחירות הוכרזו בטלות ומבוטלות, הפך שלטונו של נורייגה למבוכה רבתי לקהילה הבינלאומית. נורייגה מינה את עצמו לראש הממשלה ב-15 בדצמבר 1989 והכריז על מלחמה עם ארצות הברית. למחרת, טען הפנטגון, הרגו חיילים פנמיים חייל אמריקני בלתי חמוש, שהיה לבוש בבגדים אזרחיים. לפי הגרסה של ממשלת פנמה, לא זו בלבד שהחייל היה חמוש, אלא שאף ירה ופגע בשלושה אזרחים פנמיים לפני שנתקל במחסום דרכים.
כיוון שצבא ארצות הברית השתוקק מזה חודשים למצוא עילה למתקפה, היתה זו סיבה מספקת לגיוסם של 26,000 חיילים ל'מבצע סיבה מוצדקת'. הפלישה, שמטרתה היתה להביא את נורייגה לדין ולהחזיר את הדמוקרטיה לפנמה, עלתה בחייהם של יותר מ-2,000 אזרחים, ואלפים נותרו ללא קורת גג. נורייגה נמלט מידי החיילים האמריקניים, ולמשך שישה ימים מצא מקלט בשגרירות הוותיקן. כוחות ארצות הברית כיתרו את השגרירות ולחצו על הוותיקן להוציאו. הטקטיקה הפסיכולוגית ששימשה אותם היא זו האהובה כל כך על בני נוער מרדניים - הם הפציצו את השגרירות במוסיקת רוק רועשת ומחרישת אוזניים, כדי להתיש את יושביה עד לכניעתם. וזה עבד (כפי שכל הורה יודע): נורייגה נשלח לארצות הברית, שם נשפט על הלבנת כספים, והוא מרצה כיום בפלורידה עונש של 40 שנות מאסר.
המנצח החוקי בבחירות לנשיאות של 1989, גיירמו אנדארה, הושבע לפיכך לנשיא, אלא שלא הוכיח את עצמו. מדיניותו, שגרמה לפיטורין במגזר הציבורי, עלתה לממשל שלו בנקודות פופולריות. כשהובס בבחירות של 1994, לא הגיע אחוז המצביעים עבור אנדארה למספר בן שתי ספרות. בבחירות הללו, שהיו ההוגנות ביותר בתולדות פנמה, עלה לשלטון ארנסטו פרס באיאדארס, ותחת הנהגתו יישמה ממשלת פנמה תוכנית הפרטה והתמקדה בשיפור התשתיות, הבריאות והחינוך במדינה. בספטמבר 1999 עלתה לשלטון מירייה מוסקוסו, אלמנתו של הנשיא הפופולרי לשעבר ארנולפו אריאס, והאשה הראשונה שכיהנה בפנמה בתפקיד זה.
'התעלה בידינו!' קראה הנשיאה מוסקוסו, ואכן, סוף סוף היתה קריאה זו נכונה. 36 שנים אחרי שהפגנות סטודנטים בפנמה ערערו את היחסים בין שתי המדינות, ויותר מ-22 שנים אחרי שארה"ב הבטיחה להשיב את התעלה לפנמה, הועברה השליטה בתעלה לידי פנמה בטקס שהתקיים ביום שמשי ב-1 בינואר 2000. בימים ובשבועות שאחרי העברת הבעלות, אניות עברו בתעלה בלי שום בעיות, אף מדינה זרה לא ניסתה לתפוס בעלות על התעלה, ותושבי פנמה חגגו.