ישבנו על הטריבונות שאך הסתיימה בנייתן ברחובה הראשי של אורורו, מתבוננים בים האדם הצבעוני הממלא כל פיסת קרקע. ילדים מתרוצצים בין הצועדים עם בקבוקי קצף או רובי מים בידיהם תוך שהם צווחים בהנאה ומשפריצים על העוברים ושבים.
מאות משתתפי התהלוכה - מנגנים בכלי נשיפה או רוקדים בקצב התערבו אלו באלו, הצלילים נשזרו בשאגות הקהל שרובו מעניין לא פחות מן הצועדים ברחוב - אלפי אינדיאנים מכל רחבי בוליביה ומפרו הסמוכה יושבים עם תלבושותיהם המסורתיות - שלל של צבעים, עיניים נוצצות והמוני פנים מחויכים.
גלו את האנדים והאינדיאנים - טיול לפרו ובוליביה עם אקו טיולי שטח >>>
אל תפספסו את חגיגות הבתולה מכרמן - טיול לפרו ובוליביה עם אקו טיולי שטח >>>
העיר במרומי האנדים
אחת לשנה בתקופת הקרנבל הופכת עיר כורים אפרורית בשם אורורו (oruro) המונה כ 185,000 איש והניצבת במישוריו הצחיחים של האלטיפלאנו (הרמה הגבוהה ברכס האנדים שגבהה הממוצע 4,000 מטר מעל פני הים ורחבה כ 650 קילומטר), למוקד משיכה ססגוני וצבעוני של תחפושות מרהיבות. מאות אלפי כפריים מגיעים מכל רחבי בוליביה הן כצופים והן בקבוצות מאורגנות של רקדנים שישתתפו בצעדה עצמה. מספר חודשים לפני ימי החג מתחילות ההכנות בהכנת התחפושות והתלבושות היוצאות מגדר הרגיל בדמיונן ובאיכותן, ובאימונים לתיאום קצב ותנועות הרקדנים שיביאו לביצוע הרמוני ומרשים בעת הצעדה.
הקרנבל באורורו מציג את צדו האפל של האדם, את המשיכה לגורמי הרוע והשחור שבעולמנו המיוצגים בידי השטן וחבר מרעיו. הקרנבל הינו שילוב של חג אירופאי נוצרי עם פולחנים עממיים לאלים קדומים, במידה רבה מתקיימים חלקם בערי המכרות של בוליביה אף כיום. כמו כן במתכונתו הנוכחית קיים בקרנבל גם אלמנט של מחאה כנגד הכובשים הספרדים שהגיעו במהלך המאה ה-16 לרמה העליונה של פרו ובוליביה.
יותר מאטרקציה תיירותית המושכת מקומיים וזרים רבים מידי שנה, משמש הקרנבל בבוליביה ככלי רב עצמה ליצירת גאווה וזהות לאומית מובהקת. בנוסף לכך, בדומה לקרנבל בברזיל, הרי שגם באורורו מהווים ימי החג תקופה בה ניתן לפרוק תסכולים מהחיים הקשים היום יומיים, זאת ע``י שתייה, ריקודים, שירה ומלחמות מים (בהן נוטלים חלק ילדים ומבוגרים כאחד).
מובן שכל שלטון יעדיף פורקן עול מוגדר וקצוב המתנהל בצורה מבוקרת על פני הפגנות, מרידות ומאבקים פוליטיים, וכתוצאה מסיבות אלו מוזרמים כספים אדירים מידי שנה לאורורו ולגורמי פרסום בינ``ל על מנת להביא לתוצאות ססגוניות ומרהיבות ולמשוך תיירים רבים ככל הניתן.
מסגרת חגים נוצריים וההיסטוריה של הקרנבל
מקורם של כל הקרנבלים אותם ניתן למצוא במקומות שונים בעולם הוא אחד. בעת העתיקה - עוד בימים שקדמו להקמת האימפריה הרומית - נחגגו במקומות שונים באירופה חגיגות פריון שאירעו כולם עם ניצני סוף החורף ותחילת האביב. מטרת החגיגות היו להבטיח את פוריות האדמה ואת קיומם הסדיר של עונות השנה.
חגיגות כאלו ניתן למצוא הן במצרים העתיקה והן באגן הים התיכון ובמסופוטמיה. לתקופה מוגדרת היה הסדר הציבורי נשבר ומתחלף בתקופה של שכרון חושים, חגיגות ושבירת כל המחיצות במעמדות שבחברה.
בתקופת האימפריה הרומית ניתן היה למצוא בדמותו של אל היין בכחוס (דיוניסוס) המשכיות לחגיגות הפרועות. בכחוס הוא אל טרגי המת מידי שנה (מות הגפן) וקם לתחייה מחדש. פולחנו התקיים הן בצורה המעודנת ביותר בהצגות התיאטרון שהיו מוקדשות לו והן בצורה הפראית והאכזרית ביותר של פולחן הבקכנטיות –. בנות לווייתו של בכחוס. פולחנים אלו שהיו מתבצעים במעבה היער היו מלווים באכילת בשר נא, בשתייה רבה, באורגיות פרועות ולעיתים גם בקרבן דם.
התקופה הנוצרית עשתה לא חיסלה את חגיגות הפריון הפגניות אלא עשתה מאמצים לתת להם גוון נוצרי. זה בא בסיפור ניסיונות השטן את ישו.
בברית החדשה מסופר על שלושה ניסיונות כושלים בהם ניסה השטן לפתות את ישו לעבור לצדו. בניסיון הראשון לקח השטן את ישו למדבר ולאחר 40 ימים בהם לא אכל ישו דבר הציע לו השטן לחם. המקום בו התרחש על פי המסורת האירוע הוא הר ה``קרנטל`` הניצב מעל העיר יריחו, שקיבל את שמו משיבוש המילה quarenta = ארבעים בלטינית (ספר מתי 1-4).
כדי לשחזר את הצום הארוך בן 40 הימים שכפה השטן על ישו מקיימים הנוצרים בכנסייה הקתולית צום בן 40 יום הקודם לפסחא. הגדרת הצום הנוצרי אינה כצום יום כפור היהודי. הקתולים מסתפקים באי אכילת בשר במהלך 40 הימים, בהסתפקות במועט בבוקר ובערב עם ארוחה מרכזית אחת בצהרים. הצום מכונה ``צום הארבעים``, ``הצום הגדול`` או ה lent. קודמים לו שלושה ימים של חגיגות - שלושה ימים אלו הם ימי הקרנבל.
השם קרנבל קשור לצום הגדול. בשר בלטינית הוא carne, לעזוב או להניח הוא levarem, ומכאן carne levarem = הנח לבשר = קרנבל.
הקרנבל מתחיל תמיד ביום ו` (יום ו` עד א` הם שלושת ימי החגיגות, אחריהם, ביום ב`, מתחיל הצום הגדול ומיום זה ספירת 40 יום תביאנו ליום שישי הטוב, הוא יום צליבתו של ישו).
תאריכי החגים הנוצריים
כאשר נקבעה במהלך המאה הרביעית הנצרות כדת המדינה של האימפריה החליטו ראשי הנצרות על עיקרי האמונה החדשה. בתקופה זו נקבעו שני החגים העיקריים של הנצרות: חג המולד בתאריך קבוע - 24 בדצמבר - כהמשך לחגיגות הולדת השמש הפגניות, וחג הפסחא שתאריכו נייד ומשתנה מעט משנה לשנה. חג המולד הוא חג לידתו של ישו וחג הפסחא הוא חג אזכור המוות של ישו.
חג הפסחא הוא חג נייד ותאריכו משתנה מעט משנה לשנה. הוא נחוג ביום ראשון, אחרי שהירח במילואו, אחרי האקווינוקס, הוא יום השוויון, 21 במארס, הנחשב ליום הראשון של האביב. אם נופל התאריך על ליל הסדר נדחה הפסחא בשבוע.
חוויות מן המכרה
ההתקדמות בתוך (מכרה..) הכסף התנהלה באיטיות בהליכה איטית ושפופה. המעבר בין מפלסים שונים גילה מראות וקולות חציבה ידנית הנדמים כשייכים למאה אחרת, לעולם אחר. גבר מיוזע מכה בפטיש ואזמל בתוך החשיכה, קרן אור שנפלה על פניו גילתה לחי מלאה על אפס מקום בעלי קוקה, לצדו שני מקלות דינמיט מוכנים לפעולה. עמוק יותר במכרה התגלו לפתע, כמו בסיפורים העצובים של כורי הפחם בתקופות האפלות של אירופה, שני ילדים מעלים ומורידים סלי אבנים ממפלס למפלס.
רעם עז הרעיד במפתיע את קירות המכרה, גבישי עפר נופלים מן הקירות ואנו תולים את תקוותינו בפיגומים שחלקם תומכים בקירות עוד מהמאה ה-19. היה זה סה``כ מקל דינמיט שפוצץ אחד הכורים. מחוץ למכרה ניתן לקנות מקל דינמיט כזה במחיר השווה ל 6 ₪..
בלב מואץ אנו ממשיכים את סיורינו עד לחלל גדול ומרווח, באחד מפינותיו ניצב פסל מפחיד, דמות לו כשד, סיגריה בפיו וסביבו שלושה בקבוקי אלכוהול ועלי קוקה. עמוק בתוך המכרה ומאות מטרים מתחת לאדמה נמצא מקום הפולחן של הכורים, התקווה לכל עבודתם, כאן בחשכה ממוקם היכלו של השטן.
על אלים פרה קולומביאנים
התקופה שקדמה לבוא הספרדים רוויה באלים שונים השולטים בגורמי הטבע. אמונה בשטן או בשדים לא היו נפוצה –. אנשי האזור העריצו אלים.. לא שדים.. החשובים מבין אלים אלו הם אינטי (inti) אל השמש, צ`אסקה (chasca) או לוסרו (lucero) אל כוכב השחר, וכמובן פאצ`אמאמה (pachamama) אלת האדמה והאם הגדולה שפולחנה חי וקיים גם בימינו.
בין האלים הנחותים יותר היה האל הוארי (huari), אל שובב הגורם בד``כ לצרות הנעלב בקלות ועל כן יש לרצותו לעיתים קרובות. בימי האינקה הוא הסתובב בכל מקום, אך עם הזמן ביסס את מרכז שלטונו במכרות המינרלים הרבים שבאזור. בנוסף לכך שימש כפטרון הלאמה, האלפקה המבויתות והויקונייה האצילה החיה במרומי ההרים.
היות וכריית עפרות היו מקור ההכנסה העיקרי של אזור האלטיפלאנו תפס פולחן הוארי סטטוס חשוב בערי המכרות של אורורו, פוטוסי, לה פאס וקוצ`במבה. כרייה הייתה תמיד מקצוע מסוכן וצורך בפטרון מגן מתאונות ומביא מזל במציאת העפרות היה צורך בסיסי ודחוף.
יום אחד בתחילת המאה ה – 16 שוטט לו האל הוארי באלטיפלאנו ולא ידע כי פרנסיסקו פיזארו וכוחות הספרדים החלו בכיבוש פרו העליונה (שמה של בוליביה בתקופת שליטם).
לפתע פתאום הופתע לראות חיה מוזרה ולה ארבע רגלים ושני ראשים. הראש האחד נראה אנושי, והראש השני היה שונה (מ..) בכל אלפקה שראה ובהחלט גדול הרבה יותר.
היה זה השטן בכבודו ובעצמו עם פמלייתו. השטן שהבין כי להוארי כוחות על טבעיים הזמינו להצטרף אליו. הוארי סירב אך השטן הפציר בו עד שהסכים ולבסוף נעו כולם יחד, אך כאשר ראה הוארי סדק גדול באדמה שהיה למעז(ש..)ה כניסה למכרה, חמק במהירות אל תוך האדמה, והחליט להישאר שם ולהמיר את שליטתו על פני האדמה בעולם החושך התת קרקעי. מאז החלו המקומיים לקרוא לו בשם ``הדוד`` (el tio).
בשנים הראשונות של הקרנבל היה שחקן מיוחד (huari cato) משחק את דמותו המאיימת של הוארי שיצא ממלכת החושך לסבוב בעיר, בשנים אלו היה הוארי מרכז התהלוכה.
עם השנים בהשפעת הנצרות הקתולית הוחלפה דמותו בדמותו של לוציפר (Lucifer) – השטן הנוצרי.
למרות חילופה הזהות בינו לבין השטן לא שכחו הכורים את הוארי, בכל מכרה נמצאת דמותו עשויה מחרס, ל(ב..)פיו סיגריה, סביבו בקבוקי אלכוהול, מתנות שונות שהעניקו לו הכורים על מנת לזכות בברכתו, ושבעה עלי קוקה המסמלים את שבעת החטאים הנוצרים.
פעמיים בשנה – בשני ימי ההולדת של הוארי חוגגים לו הכורים ומלבישים אותו בטקס חגיגי הנערך כמובן במעמקי המכרה. התאריך הראשון הוא בשני באוקטובר והשני הוא ביום שישי שלפני בקרנבל, אז נערך טקס פגני הכולל קרבן דם. במכרות גדולים וחשובים מקריבים שור, במכרות קטנים יותר מקריבים אלפקה לבנה ובקטנים ביותר כבשה. טקסים אלו נערכים בידי ה``יאטירי`` – השמאן המקומי.
בימים הקדומים כאשר אורורו נקראה בשמה הקדום uru uru (המקום בו מתחיל האור) היה גורם האל הוארי לצרות רבות ומביא האנשים לבגידה, חוסר אמון ואומללות. יום אחד הגיעה אישה צעירה ויפיפייה לבושה בגלימה לבנה שלא כדרך מסורת הנשים באזור והחלה ללמד את הנשים אהבה וסובלנות. כאשר שמע הוארי על הנעשה כעס מאד על ההפרעה לתחביבו וחשש שתשומת הלב לגברת תבוא על חשבונו. לכן שלח לאורורו לטאת דרקון ענקית. אנשי הכפר חששו כי הלטאה תטרוף אותם ונסו, אך האישה הצעירה יצאה להגנה. לקחה את חרבה ובכמה מכות מדויקות קיצצה את המפלצת לחתיכות קטנות שהפכו מיד לאבנים (הנמצאות כיום מאחורי כנסיית chiripujio).
אז שלח הוארי הזועם צפרדע ענק עם פה גדול, שוב נסו האנשים, והפעם יצאה הבתולה וחיסלה את הצפרדע עם קלע (כלי נשק הנמצא גם כיום בידי הרועים שבאזור). הצפרדע הפך לאבן גדולה ליד מכרה סן חוסה.
(הערה: לפני מספר שנים ראה בעין רעה פקיד במשלת בוליביה את האבן שמשכה, בעיקר בתקופת הקרנבל אלפי אנשים והחליט לשים לה סוף. הוא קנה כמה מקלות דינמיט ופוצץ את צפרדע האבן לחתיכות קטנות. אנשי אורורו אספו את כל החתיכות ויצקו ממלט צפרדע חדשה).
הוארי לא אמר נואש ושלח צבא של מליון נמלים טורפות, אך הבתולה הפכה אותם בתנועת חרב אחת לדיונה גדולה של חול הנמצאת כיום בקצה העיר.
אז הבין הוארי שהפסיד בקרב וחזר לתמיד לממלכתו שמתחת לאדמה.
הקרנבל מספר את סיפור מאבק הוארי - האל הפרה קולומביאני ומחליפו הנוצרי – השטן עם הבתולה הנוצרית שההערצה אליה החליפה את ההערצה בפאצ`אמאמה – אלת האדמה. זהו מאבקו של האור בחושך, של היום בלילה, של מחשכי האדמה בנוגה השמים.
הקרנבל מתחיל ביום ו` באזור המכרות שמחוץ לעיר, שם מעניקים התושבים לאל הוארי, הוא השטן את קורבנות הדם שלו.
ביום שבת מתחילה התהלוכה אותה פותח כומר קתולי ההולך בראש עם צלב וכלי קטורת מדיף ריח ועשן.
ריקוד השטן, הדיאבלאדה (diablada), המפורסם מכולם, שנתן את שמו לקרנבל כולו מציג את המעבר ההדרגתי של השליטה בעולם מכוחות הרוע לאור הזורח של כוחות הטוב. הריקוד מחולק לשבע תחנות - סמל לשבעת החטאים הגורמים למוות.
בתחנה הראשונה רעשים עזים של גררר... גררר... נשמעים, ואל הרחבה נכנס לוציפר השטן עם מלוויו הכוללים שדים, קונדור ודובים. הם נעים מפינה לפינה ומראים בכך את שליטת השטן בעולם. אחריהם נע המלאך מיכאל רם המעלה. הוא מנפנף בחרבו ובפיו משרוקית שאינה נשמעת כי הוא חלש ואינו עומד מול כוחו של השטן.
בתחנה השנייה, מול כנסיית הבתולה, נמצא השטן בשיא כוחו והוא צועק ומתנהג בשליט העולם. הבתולה מוצגת ככוכב. כאשר היא מופיעה בתחנה השלישית מתגבר כוחו של המלאך גבריאל, הוא מתקרב לפמליית השדים ואלו כורעים על ברכיהם ונשמעים למשרוקיתו של מיכאל. על ידיהם מופיעות שלשלאות אתן הם רוקדים.
בתחנה הרביעית כבר מוביל מיכאל את חבורת השדים. הם נעים במהירות בתבנית זיג זג המדגישה תנועת נחש – סמל מיסטי נוסף.
בתחנות החמישית והשישית ממשיך מיכאל להוביל תוך שהוא מארגנם בשלישיות ואח``כ בזוגות.
בתחנה השביעית השדים מסודרים בטור אחד, הם נעים בעייפות. התמונה ברורה – הטוב ניצח את הרע, המלאך מיכאל ניצח את השטן שישוב למעמקי המכרות עד לקרנבל הבא.
ריקודים מפורסמים נוספים מציגים את העבדים שהובאו מאפריקה בידי הספרדים לעבודה במכרות, את חיי היום בממלכת האינקה: שיירות המשא בדרכים, ימיו האחרונים של שלטון האינקה ובגידת הספרדים במלכם האחרון – אטאהואלפה.
ריקוד השוורים מראה את חשיבות הבהמות לחיים החקלאיים ונפתח בטקס הנערך בשדות הכפר. קבוצות אחרות ממחישות את שיירות הזהב והכסף שהועברו ע``י הספרדים לאירופה, ואת מלחמתם הנצחית של הרופאים המקומיים (שמאנים) ברוחות הרעות המטרידות את התושבים.
לא תמיד התקיים הקרנבל בצורתו כיום. עם בוא הספרדים וקיום החגיגות הראשונות הדגיש הקרנבל את דמותה של מרים. רק במאה ה-18 הופיעו לראשונה ברחובות אורורו השטן וחבר מרעיו, והיה זה רק בתחילת המאה ה–19 שכומר נוצרי החליט להציג את פיתויי שבעת החטאים אותם שם השטן בפני האדם ואת מאבק המלאך מיכאל בהם.
שבעת החטאים: על פי ההגות הימי-בניימית קיימים שבעה חטאים שעונשם מוות, כנגד שבע המידות הטובות. המספר שבע אינו מקרי. בצד שבעת הסקרמנטים ובצד שבע האומנויות היאות לאדם בן החורין, המרכיבות את הידע החילוני קיימות בעולם הנוצרי שביעיות רבות נוספות.
שבעת החטאים הם גאווה, תאוות בשרים, רדיפת בצע, קנאה, גרגרנות, כעס ועצלות.
בקרנבל הדיאבלדה ניתן ביטוי לרעיון שבעת החטאים הן בהצגת מאבק המלאך מיכאל בשטן בשבע תחנות והן במנחות המוגשות מידי יום בעמקי המכרות לפסלו של השטן הכוללות שבעה עלי קוקה.
השטן, המלאך מיכאל, ארמגדון ופלוטו הכלבלב
מיהו השטן? על פי אמונת הכנסייה נבראו בבריאת העולם המלאכים תחילה. הם קיבלו בחירה חופשית בטוב וברע. השטן, ראש חבורת מלאכים, חטא בחטא הגאווה, בחר ברע, ורצה להדמות לאל, מרד בו, אך נכשל. זהו חטא המלאכים שמעדו. אין הם נהנים מחסד האל והם ממשיכים לפתות את האדם לחטוא.
הכנסייה כינתה את השטן בשם לוציפר, נושא האור בלטינית. הביטוי הוא תרגום ``הילל בן שחר`` בישעיהו י``ד 12, 14-15. בימה``ב כונה השטן ``מלך השאול`` או ``נסיך החושך``.
על פי האמונה הנוצרית יקדמו ליום הדין אלף שנות שלטון השטן בעולם (אגרת שנייה לתסלוניקים 3-10). בסוף אלף השנים יהיה זה המלאך מיכאל שילחם בשטן (חזון יוחנן י``ב 7, ט``ז 16), ינצח, וכשיתחזק השטן תגיעה יום המלחמה הסופית, מלחמת גוג ומגוג, שתתחולל בהר מגידו, הוא ארמגדון (armagedon).
ורק צירוף מקרים הוא כנראה שסיפור הילדים המפורסם ``איה פלוטו`` של לאה גולדברג נפתח במילים ``פלוטו, כלבלב מקבוץ מגידו`` שהרי פלוטו (האדס) מהמיתולוגיה היוונית-רומית הוא כמו הוארי מן המיתולוגיה האינדיאנית, אל השאול ואל המתכות הטמונות באדמה...
רובין הוד של שבטי האיימרה
אגדה בת כ 500 שנה מספרת על אדם עני בשם צ`ירו צ`ירו שחי ליד אורורו בבקתה רעועה ששכנה על צלע הר מעל מכרה סן חוסה. את שמו (ציפור) קיבל מצורת ממצב שערותיו הבלתי שמורות שנראו כקן ציפור. בשעות היום היה מתפרנס משליחויות אותן ביצע עבור עשירי העיר, אך הכסף למחייה אף פעם לא הספיק ולכן בשעות הערב היה גונב מן העשירים פריטים קטנים ומוכרם. כמה פעמים נתפס, אך תמיד היה מישהו שחילצו מן הצרה.
כל ערב לפני צאתו ל``עבודה`` היה מדליק נר אל מול צלם קטן של מרים הבתולה. היה זה רק פיסת עץ עם דמות הבתולה מצויירת בדיו. למרות זאת האמין צ`ירו צ`ירו כי היא מגינה עליו.
יום אחד ראה בפרברי העיר משפחה ענייה החיה באוהל. כל שהיה ברשותם היה בול עץ גדול לחימום. צ`ירו צ`ירו לא רצה לגנוב מן העניים, אך העץ נראה מפתה וכך בחשכת הלילה התגנב את האוהל בו ישנו ולקח את העץ.
אב המשפחה התעורר לפתע וכשראה דמות ליד האוהל לא היסס - לקח את פגיונו ובמהירות דקר את צ`ירו צ`ירו. זה ברח והצליח להגיע אל בקתתו, שם השתטח מול צלם הבתולה וביקש שוב ושוב את סליחתה. לאחר הפצרות ותחינות רבות נעתרה לו לעזרה.
עם עלות השחר ראו כורים בדרכם למכרה את שביל הדם, הלכו אחריו והגיעו לבקתה הקטנה, שם ראו את צ`ירו צ`ירו מתבוסס בדמו ומעליו אישה יפיפייה וסביבה הילת אור גדולה. מייד כרעו על ברכיהם בתפילה.
כשנפח צ`ירו צ`ירו את נשמתו נעלמה לפתע האישה. הכורים החליטו לבנות כנסייה על מקום הופעת האישה שהפכה לפטרוניתם והתגלתה בשם virgin de la candelaria.
מאה שנים אח``כ בנו הכורים כנסייה קטנה ושם הגברת השתנה ל virgin de socavon (הבתולה של המערות), מול הכנסייה מתרחש הריקוד החשוב של הקרנבל בו מכניע המלאך מיכאל בעזרת הבתולה את השטן.
דמותה של מרים הבתולה בקרנבלים ובחגיגות באמריקה הלטינית
דמותה של מרים הפכה במקרים רבים להוות מקור לסינקרטיזם - ערבוב עם דמויות אלוהיות אחרות. עוד בתחילת דרכה של הנצרות התערבה דמות מרים בזו של אלת המלחמה אתנה (שהייתה, אגב, גם היא בתולה). צפונה לאורורו, בקצה המדינה, נמצא אגם טיטיקאקה המשותף לפרו ובוליביה. כל שנה בתאריך ה 2 בפברואר, כחודש פחות או יותר לפני הקרנבל, מתקיימות חגיגות בשתי המדינות לבתולת הקאנדלאריה. התאריך הוא אחד מן התאריכים המוקדשים למרים. באירופה תאריך זה מקובל כחג הצגת ישו התינוק בבית המקדש בירושלים (ארבעים יום לאחר הלידה), בבאהיה של ברזיל זהו התאריך של חגיגות אלת הים ימאנז`ה בו יוצאות מאות סירות להעניק מנחות פרחים, סבונים ומסרקים לאלה התת מיימית, ובארצות האנדים של פרו ובוליביה התחברה דמותה של מרים עם האם הגדולה, אלת האדמה - הפאצ`אמאמה.
גמליים ביבשת אמריקה ובקרנבל
משפחת הגמליים באמריקה כוללת ארבעה מינים. שני המינים החיים בטבע בלבד הם הויקונייה - הקטנה והנדירה מכולם, עם רגליים דקיקות כשל צבי וחיה בגבהים שמעל 3,500 מטר והגואנאקו החי בחלק הדרומי של פאטגוניה. שני המינים המתורבתים הם הלאמה, המשמשת לנשיאות משאות, והאלפקה, העדינה יותר לצמר.
לפני מספר שנים היה ניסיון בקרנבל אורורו להציג את שיירות האינקה כפי שהיה נהוג בימי האימפריה עם לאמות מקושטות. אך ללאמה יש מושג ברור ומוחלט על מה שמקובל. לדוגמא אין הם מסכימות לשאת משא הכבד מ 13 ק``ג. ברכסי ההרים אין להן בעיה לצעוד אף בשבילים הפתלתלים ביותר, אך כבישי אורורו עמוסי האדם בתקופת הקרנבל פשוט לא נראו להן..
לאחר ניסיונות כשל לגרור אותן אל התהלוכה ויתרו בעליהן והלאמות חזרו אל ההרים החביבים עליהן.
ביומו האחרון של הקרנבל, עם אחרוני הצועדים בתהלוכה, התכנסו אלפי אנשים לחגיגות של לילה שלם. תזמורות המשיכו לנגן ללא לאות, אנשים שתו כמויות אדירות ואכלו ראשי כבשים ומאכלים חגיגיים נוספים. הלילה הם ילכו לישון בהרגשה טובה ובטוחה ששוב נוצחו כוחות הטוב את השטן מאורורו.
*פורסם בדיסקוברי, גיליון קרנבלים, פברואר 2003