ברזיל – תרבויות בנדידה

שחור – הצבע הדומיננטי של חלקים גדולים מתושבי ברזיל. סלוודור באהיה, רסיפה, פורטלסה, ריו דה ז`ניירו – חלקים גדולים של הערים נראים לעיתים כמו הצצה לאפריקה. צבע התושבים מעורר מחשבות – כיצד הגיעו השחורים ליבשת אמריקה? מה גרם למיליוני צעירים לעזוב את יבשת אפריקה, ולעבור אל מה שנקרא בעבר ``העולם החדש``?
התשובות לשאלות אלו טמונות בהיסטוריה של המסחר הרווחי ביותר בעולם – המסחר בבני אדם.
סחר עבדים החל כבר בתקופה העתיקה של אירופה ואגן הים התיכון. בתקופת שלטון יוון ורומא הייתה העבדות נפוצה ביותר. כמעט כל המגזרים, מחקלאות וכרייה, ועד עבודות בית, נעשו באמצעות עבדים. כולנו מכירים את גילוף האבן על שער טיטוס ברומא, המציג עבדים יהודים הנושאים על גבם את מנורת המקדש.
בימי הביניים התמעטה מחד התופעה, אך מאידך, היו מיליוני אנשים נטולי חירות אמיתית, והוגדרו כצמיתים – מצב של תלות מוחלטת באדון הפיאודלי, ששלט באחוזה.
בתחילת המאה ה – 15 החלו הפורטוגלים במסעות גילויים, לאורך חופי מערב אפריקה. ההצלחה הגדולה של המדינה הקטנה, הייתה הקפת אפריקה, ולשיטה בנתיב התבלינים מהודו. בעקבות התחרות שנוצרה בין פורטוגל לספרד על סחר ולשיטה בים, התגלתה לבסוף יבשת אמריקה.

טיול אל ברזיל הפראית עם אקו טיולי שטח >>>

טיול לארגנטינה, צ'ילה וברזיל עם אקו טיולי שטח >>>

טיול לארגנטינה, צ'ילה וברזיל – מצעד המנצחות עם אקו טיולי שטח >>>

הכל התחיל במלך פורטוגל אנריקה הספן. מלך זה הקדיש את כל הונו וחייו למפעלי גילויים בעולם. בשנת 1440 הקים אנריקה את האקדמיה הימית בעיר זאגרש (Sagres) שבפורטוגל. הפורטוגלים החלו במסעות ימיים נועזים, בתחילה לאורך חופי מערב אפריקה ולאחר מכן אל עומק האוקיאנוס האטלנטי. במסעותיהם גילו את האיים הקנאריים, האזוריים ואת איי כף ורדה. הם הקימו עליהם מושבות סחר שמטרתן היחידה הייתה גידול קני סוכר. הסוכר היה אז מוצר מותרות שמחירו יקר ביותר, הרווח על מכירתו היה אדיר, אך העבודה בשדות קשה ומפרכת.
במהירות התקבלה החלטה להביא כוח אדם זול אל המושבות החדשות. הפורטוגלים החלו במסעות ציד, שמטרתם איסוף עבדים. לעיתים היו פושטים על ערי החוף של אפריקה, ולעיתים היו מנצלים את הקשרים שהיו להם עם מלכים שחורים לאורך היבשת, ואלו היו עורכים עבורם את מסעות ציד העבדים תמורת בצע כסף או סחורות.
העבדים הועברו ממערב אפריקה אל מושבותיהם באיים, והכניסו לפורטוגלים סכומי כסף אדירים.
בתחילת המאה ה – 16 הגיעו הפורטוגלים אל ברזיל, והאקלים הנוח והאידיאלי לגידול קני סוכר לא נעלם מעיניהם. אומרים שהספינות הראשונות איתם הגיעו הפורטוגזים ליבשת אמריקה, כבר נשאו על סיפונן קנים של סוכר. הקנים היקרים נשתלו במרץ רב לאורך החוף באזור הצפון מזרחי של ברזיל, ולצורך עיבודם היה צורך בכוח אדם רב.
בתחילה ניסו הפורטוגלים לרתום לשירותיהם את האינדיאנים. הערכות בנות זמננו מדברות על כחמישה מיליון אינדיאנים, שחיו בברזיל בעת הגעת האירופאים.
אך כאן החלו הבעיות – בראש ובראשונה האינדיאנים שישבו באזורי החופים סירבו לעבוד עבור האירופאים. עבודת גברים בשדות הייתה מנוגדת לכל ערכי החיים של האינדיאנים, ורבים העדיפו למסור את נפשם או לברוח אל היערות, מאשר לעשות את העבודה. הסיבה החשובה יותר שמנעה מן הפורטוגלים לנצל את כוחם של האינדיאנים הייתה העובדה, שהם פשוט מתו כמו זבובים. במשך קרוב ל 9,000 שנה הייתה יבשת אמריקה מנותקת מחלקיו האחרים של העולם. מחלות עליהן הצליח האדם ברוב העולם להתגבר באמצעות הסתגלות איטית, היו באמריקה קטלניות. האינדיאנים מתו, וממשיכים למות גם היום, במהירות מבהילה. מתוך אותם חמישה מיליון, נותרו כיום בכל רחבי ברזיל, רק כ 200,000 איש.
הפורטוגלים לא אמרו נואש, וניצלו את הניסיון הרב שצברו בסחר העבדים. העברה אינטנסיבית של אנשים, שהעולם לא ידע כמוה. ההגליה הגדולה ביותר שידעה האנושות כללה מיליוני עבדים שחורים, שהועברו משני אזורים עיקריים: אזור אנגולה-קונגו, שם ישבו שבטי הבאנטו (Bantu), ואזור ניגריה-דהומי, שם ישבו שבטי היורובה (Yuruba).
צעירים וצעירות בגיל 14-20 היו הסחורה המבוקשת. אלו נחטפו מכפריהם וממשפחותיהם, והועברו אל סירות דחוסות, שיצאו מיד אל שטחי הפורטוגלים בברזיל. הגברים הועברו היישר אל מטעי הסוכר, שניטעו בצפון מזרח ברזיל, והנשים אל מיטות האדונים הפורטוגלים.
הערכות זהירות מדברות על כ 14 מיליון עבדים שהגיעו מאפריקה לאמריקה בתקופת קיום הקולוניאליזם. על מנת לדעת את המספר האמיתי של שחורים צעירים, שנחטפו ממשפחותיהם באפריקה, יש להכפיל מספר זה לפחות פי שניים. בשל קשיי הדרך והצפיפות בספינות, מעל חצי מהעבדים מתו בדרך ממחלות או מרעב.
את מימדי האסון הדמוגראפי האדיר בשל חטיפת הצעירים והצעירות מחופי יבשת אפריקה, קשה לאמוד גם כיום.
ההגעה לברזיל לא הקלה את תנאי החיים של העבדים. מי שהמרה את פי האדון נענש ביד קשה. עד היום ניצבת במרכזי הערים של ברזיל כיכר בשם פלוריניו (Pelorinho), כיכר עמוד העונשין. כאן היו העבדים שסרחו נקשרים וסופגים מלקות, לעיתים עד מוות. ברוב הערים נעלם עמוד העונשין מיד עם ביטול העבדות, אך השם המצמרר של הכיכר נותר כעדות מצמררת לאירועים האכזריים.
הפורטוגלים לא המציאו את סחר העבדים, אך הם יצרו כמה תופעות חדשות. הראשונה טמונה במימדים האדירים, שלא היו להם תקדים. השנייה היא שינוי פניהן של יבשות אמריקה ואפריקה. התופעה השלישית היא הזיהוי שנוצר מתקופה זו בין העבדות לבין הצבע השחור, מה שהביא לשורשי הגזענות המודרנית.
הפורטוגלים היו כאמור הראשונים לחידוש סחר העבדים, ובמשך עשרות שנים הצליחו להחזיק במונופולין בסחר האנושי, אך כאשר המונופול נשבר, החרו והחזיקו אחריהם גם עמים נוספים. הספרדים החלו גם הם בהעברת עבדים, בעיקר למושבותיהם באיים הקריביים ובקולומביה. אחריהם הצטרפו לחגיגה גם ההולנדים, שהפכו במאה ה – 17 לספקי העבדים הגדולים בעולם, והאנגלים, שהיו זקוקים לכוח אדם בשדות הטבק של צפון אמריקה.
כלכלתה של ברזיל מאז ומעולם הייתה נתונה לגלים. כאשר הגיעו הפורטוגלים הראשונים ליבשת, היו עיקר מעייניהם נתונים לגידול קני הסוכר. במהרה התברר הפוטנציאל הכלכלי של עץ הברזיל להפקת פיגמנט אדום, ותעשייה זו דרשה גם היא הפניית כוח אדם רב.
כאשר התגלו מכרות הזהב במדינה מינאס ז`ראייס, שמצפון לריו החלו האדונים הפורטוגלים לשלוח אלפי עבדים לצורך כריית העפרות. אלפים אחרים הופנו במאה
ה – 18 למטעי הקפה באזור ריו וסן פאולו, ובמאה – 19 למטעי הגומי שבגונגל האמזוני.
העיר סלוודור באהיה, הפכה להיות המוקד העיקרי לשווקי העבדים. פניה של ברזיל השתנו במהירות, כאשר מספר העבדים השחורים עלה עשרות מונים על מספר הלבנים.

לפחות באופן רשמי הייתה הפצת הנצרות אחת ממטרותיהם של הפורטוגלים. הפולחנים המקומיים הן של אינדיאנים והן של השחורים מאפריקה נאסרו לחלוטין. כנסיות צצו בכל הערים, ומיסיונרים החלו בפעולות ניצור אינטנסיביות.
העבדים הביאו אתם את השפה, המנהגים, המאכלים, האמונות המוסיקה והדת של בני הבאנטו והיורובה. קבוצות אתניות אלו החזיקו במערכת אמונות דתיות, המכונה בברזיל בשם ``קנדומבלה``, והאמינו בפנתיאון שלם של אלים, הנקראים אורישאס.
היות והפולחן האפריקאי היה אסור, מצאו להם העבדים פיתרון, שהזדמן בזכות המגוון הרב של הקדושים הנוצריים.
לכאורה חגגו העבדים את חגי הקדושים, אך למעשה הצמידו לכל אחד מקדושים אלו את אחד האלים האפריקאים, והמשיכו לעבוד אותו תוך מסווה נוצרי.
הפורטוגלים הכירו בכך שהעבדים אינם נוצרים אמיתיים, אך העדיפו להעלים עין מן הפולחן הפגני, ולראות את חצי הכוס המלאה, של אנשים המגיעים לכנסייה, ועונדים צלבים. בצורה כזו הפכה הדת בברזיל לאיחוד סינקרטיסטי של הדת הקתולית והדת המיובאת מאפריקה.
כך לדוגמא, האל אושלה שהיה באפריקה הישות האלילית החשובה ביותר, הפך להיות לישו. יומו הקדוש הוא יום שישי.
האל אושוסי, שהיה באפריקה אל היערות, חיות הבר והציד, הפך להיות לסן סבסטיאן, וככזה הוא משמש כפטרון הקדוש של ריו דה ז`ניירו, ויומו נחגג ביום הקדוש.
האלה האפריקאית אושום, אלת המים המתוקים, נערצת כסנטה קתרינה, האל אוגון, הנפח האלוהי, הפך לסינט ג`ורג`, ינסן אלת הרוחות הפכה לסנטה ברברה, והאל אשו, שתמיד היה מפריע ועושה צרות, הפך לשטן.
יוצאת דופן היא האלה ימנז`ה. באפריקה כונתה אם כל האלים, אלת הבריאה והפריון, ואלת הדייגים והמלחים. במהלך מאות השנים של סחר העבדים עלתה מאוד חשיבותה, ובברזיל פולחנה הוא הדומיננטי ביותר. צבעה הכחול של ימנז`ה, כצבע הים מעטר בתים רבים, בעיקר באזור סלוודור באהיה. המקבילה הנוצרית של ימנז`ה היא מרים הבתולה, (שגם צבעה באומנות המערבית הוא כחול), וחגה נחגג ב 2 בפברואר. במערב נחשב תאריך זה לאחד מהתאריכים המוקדשים למרים. כאן מכונה החג בשם ``יום הצגת ישו התינוק בבית המקדש על ידי אמו מרים``.
ביום זה יוצאים אלפי אנשים בסירות אל הים, ומעניקים לאלת הים מנחות של סלי פרחים, מראות, סבונים, מסרקים וליפסטיק (כל מה שאלה נשית אוהבת). את הפרחים מורידים המעריצים מן הסירות בלב הים. אם חוזרים הפרחים אל היבשה, יש בכך סמל למזל רע, בשל העובדה שהאלה לא קיבלה את המנחות.
פסטיבל ימנז`ה הוא אירוע מופלא, ודוגמא נהדרת לשילוב המוזר של דת רומא ואפריקה.

על העבדים בברזיל נאסר כל שימוש בכלי נשק. פתרון לריבים וסכסוכים פנימיים, ורצון להגנה עצמית מינימאלית, נענו בעזרת הקפוארה - שיטת לחימה ברזילאית שמקורה באנגולה.
למתבונן מהצד נראית הקפוארה כריקוד, אך ברור הוא כי הפוטנציאל הקרבי של הרקדנים קיים מתחת לפני השטח.
הקפוארה מלווה באופן תמידי בכלי נגינה בשם ברימבאו – קשת הקשה עם תיבת תהודה מצדפים.

בתאריך 3.5.1888 הכריזה הנסיכה איזבל, בתו של המלך דון פדרו השני, שגדלה בברזיל את ההכרזה הדרמטית של סיום תקופת העבדות.
עבור מגדלי הקפה באזור סאו-פאולו, שעד אז החזיקו בגדודים של עבדים אפריקאים, וניצלו אותם לצורך עיבוד אדמת הטרה רוסה הפורייה, הייתה זו מכה קשה.
העבדים המשוחררים סירבו להמשיך ולעבוד באותם העבודות, והמשבר הכלכלי שנבע מהחקלאות היה גדול, והביא להפיכת ברזיל ליעד עיקרי להגירת איטלקים ויפנים, שנהרו לאזור על מנת להחליף את העבדים במטעים (הפעם תמורת תשלום).
שנה לאחר סיום העבדות קיבלה ברזיל את עצמאותה, ופסקה מהגדרה עצמית של מדינה קתולית. הדתות האפריקאיות, שהתקיימו עד אז במחתרת, צצו במהירות אל פני השטח.
אלו קיימות במספר רב של שמות. הפולחן הברזילאי העיקרי נקרא קנדומבלה, ומרכזו העיקרי הוא בסלוודור. בריו נפוץ יותר תת זרם של הדת, שנקרא אומבנדה. בקובה נקראת הדת האפריקאית בשם סנטריה, ובחלק מן האיים הקאריביים היא מכונה וודו.
בשנים האחרונות רואה ברזיל פריחה רבה של הפולחנים האפריקאים. היום לא רק שחורים מגיעים אל אתרי הפולחן, אלא גם לבנים.
בעיר סלוודור בלבד קיימים מעל 1,000 אתרי פולחן, המכונים טריירו. באתרים אלו מתנהלים טקסי קנדומבלה כמעט מידי ערב. הטקסים מנוהלים בדרך כלל בידי אישה, הנקראת אם הקדושים (Mar de Santos). לרקע מוסיקה מונוטונית, ותוך כדי ריקוד אקסטטי המביא לטראנס, מקבלות הנשים את האורישאס אל תוך גופן.

מאז העצמאות ב 1889, חוגגים בסלוודור ובחלק מהערים בצפון מזרח המדינה, את פסטיבל במבה דו מרקדו (Bembe do Mercado), המסמל את סיום העבדות, והחופש לדת האפריקאית. הפסטיבל מתחיל ביום שישי של אמצע חודש מאי, ונמשך שלושה ימים. בראש התהלוכה צועדת אישה, המסמלת את הנסיכה איזבל, שהעניקה שחרור לעבדים. התהלוכה כוללת ריקודי סמבה, תצוגות קפוארה, מחולות לוחמים, ריקודים המוקדשים לאורישאס, הענקת מנחות לאלת הים ימנז`ה, והמון המון מוסיקה ושמחה ברחובות כמו שרק בני החורין של ברזיל יודעים.