חבל אנדלוסיה מוכר באירופה כאחד האזורים המיוחדים והמעניינים בספרד אם לא ביבשת כולה. זוהי ארץ של תושבים חמים, לוחמי שוורים, חופים פראיים, רכסי הרים דרמטיים, מונומנטים אדריכליים מרהיבים מהתקופה הערבית, תרבות פלמנקו לוהטת וטאפטסים נפלאים. עובדה מוכרת פחות בקשר לאנדלוסיה, היא שזהו חבל הארץ בו חייה הקבוצה האתנית המרתקת ביותר בספרד, הצוענים האנדלוסים.
לוח הטיולים המלא של אקו טיולי שטח - בחרו את הטיול הבא שלכם >>>
המונח צועני מתייחס לקבוצה האתנית הקוראת לעצמה רומי ומדבר שפה הנקראת רומאני. מקורם של צועני הרומאני הוא בצפון הודו, כאשר רוב התיאוריות האנתרופולוגיות כיום גורסות שהם יצאו ממדינות ראג'אסטאן ופאנג'אב במספר גלי הגירה החל מהמאה ה- 11. תיאוריות אלה מסתמכות על ראיות לשוניות שתומכות בהשערה ששורשי שפת הרומאני נטועים בהודו ושפות צפון הודיות כמו ההינדית והפאנג'אבית זהות לשפת הרומאני בדקדוק ובאלמנטים לשוניים נוספים. בנוסף, מחקרים גנטיים אשר בוצעו בשנים האחרונות אישרו כי מוצאם של הצוענים מצפון הודו.
הצוענים הספרדים, המכונים בספרדית "חיטאנוס", משתייכים לתת הקבוצה הצוענית האיברית, וחוץ מספרד יושבים גם בדרום צרפת ובפורטוגל, שם הם מכונים "ציגאנוס". לאחר מאות שנות התיישבות בספרד, שפת הרומאני התערבבה עם הספרדית וכיום שפתם נקראת קאלו ומהווה שילוב בין דיאלקט ספרדי אנדלוסי לבין שפת האם הצוענית שלהם. בשל אורך החיים הנוודי מקיימים רבים מבני קבוצה אתנית זו, בשל בידודם התרבותי ובעיקר בשל העובדה שצוענים רבין אינם נרשמים כחוק עם היוולדם, אין הערכה מדוייקת על מספרם בעולם בכלל ובספרד בפרט. הרשויות מעריכות שכ- 500,000 צוענים חיים כיום בספרד, כשממספרם בעולם מוערך ב- 3-6 מיליון איש.
השם "חיטאנוס" מגיע מהמלה הספרדית "אחיפסיו" אשר משמעותה מצרי. כשם שהמילה האנגלית לתיאור הצוענים, ג'יפסי, מגיעה מהמילה מצרי באנגלית. הצוענים טוענים שבמסגרת גלי ההגירה לאירופה הם נדדו קודם למצרים ולבסוף לאירופה במאה ה- 14.
בשנת 1492, כאשר החלה באופן רשמי רדיפה של השלטונות הספרדיים אחר היהודים והמוסלמים כחלק מהניסיון לטהר את חצי האי האיברי מקבוצות לא-נוצריות, הצוענים נכללו ברשימת הקבוצות שעליהן להיטמע או לעזוב את שטח ספרד. מאז ולאורך כ- 300 שנה, הוטלו עליהם מגבלות רבות, יישובים צוענים רבים פורקו, הם נאלצו להינשא בנישואי תערובת עם ספרדים, לא הורשו לעבוד במשרות ציבוריות וחשוב מכל, טקסיהם, פולחניהם, לבושם ושפתם נאסרו לשימוש ולתרגול. חוקים מגוחכים רבים נחקקו כדי להגביל את הצוענים, כמו לדוגמא חוק אשר נחקק ב- 1560 ואסר על יותר משני צוענים לנדוד יחד.
חוקים ומגבלות אלו הפכו את הצוענים לאזרחים סוג ב' ודיכאו את תרבותם אך מצד שני גם גרמו להם לרדת למחתרת ולפתח שם תרבות אלטרנטיבית של ריקודי פלמנקו ושירה תוך שימור אלמנטים תרבותיים עתיקים.
במאה ה- 20, הגנרל פרנקו אשר שלט במשך עשורים בממשלה הפשיסטית של ספרד המשיך את הרדיפה כנגד הצוענים כפי שעשו הנאצים באזורי שליטתם באירופה. מאז מותו של פרנקו ב- 1975 שונתה מדיניות הממשלה הספרדית ושירותי הרווחה הונחו לסייע להם לאחר תקופה ארוכה של קיפוח. בשנת 1983 החלה ממשלת ספרד בביצוע תוכנית חינוך מיוחדת לאוכלוסיות מוחלשות והצוענים בתוכם. כיום, צוענים רבים עברו תהליך" ספרדיזציה" והפכו לספרדים מן המניין למרות שחלקם חיים בעוני רב, אנאלפבתים וחסרי השכלה בסיסית. באופן מסורתי עבדו החיטאנוס במקצועות מסורתיים כמו סוחרי סוסים, חרשים, נגרים, מוסיקאים, רקדנים ואף מגדי עתידות. אצל חלק מתושבי ספרד מזוהים הצוענים כגנבים וקבצנים, אך הדבר מתייחס רק לקבוצה קטנה של צוענים החיה באוהלים בשיפולי הערים הגדולות במדינה ומהווה כאב ראש גדול לרשויות. למעשה, החיטאנוס טוענים שמדובר בקבוצה צוענית אחרת, המכונה "הונגרוס" ויש הטוענים שמקורה בצוענים אשר הגיעו לספרד מהונגריה. החיטאנוס מתכחשים לקשר בינם לבין ההונגרוס אך הרשויות ותושבים רבים בספרד אינם מבחינים בין שתי הקבוצות ומתייחסים אל כולם כצוענים.
כאשר הגיעו הצוענים לספרד, התיישבו רובם בסמוך לנהר גואדאלוקיוויר בסביליה. חלק אחר התיישב באזור קאדיז וחלק התיישב במערות של גרנדה. הצוענים האנדלוסים היו ידועים תמיד בכשרון השירה והריקוד שלהם, והתשוקה והלהט שלהם הובילו ליצירת תרבות פלמנקו מיוחדת. החיטאנוס הביאו מהודו סגנונות מוסיקליים הודים ובספרד אלו עברו אינטגרציה עם אלמנטים מקומיים שהביאו כובשים זרים לספרד מאות רבות לפני הגעתם של הצוענים, ובעיקר עם המנגינות האוריינטליות שהביאו אתם המורים המוסלמים. הצוענים הם אלו שתרמו את התרומה הגדולה ביותר לפיתוח אמנות הפלמנקו, אך עם זאת זוהי אינה אמנות אשר הגיעה איתם מהודו – הצוענים התיישבו ברחבי אירופה, אסיה וצפון אפריקה אך אין עדות לקיומו של הפלמנקו באזורים אלו וכמו כן לא התקיימה בשום מקום אחר מלבד ספרד.
בעיר גרנדה, בדרום מזרח אנדלוסיה, התיישבו הצוענים במערות של גבעת סקרמונטה מעל הרובע הערבי העתיק הידוע בכינויו אלבייסין ובמרכזו הארמון המורי המלכותי והמפואר מהמאה ה- 14, האלהמברה. גבעת סקרמונטה הפכה לרובע הצועני העתיק והיא ביתם של צועני גרנדה מהמאה ה- 16 ועד היום. רק לפני מספר עשורים חוברו תושביה הצוענים של גבעת סקרמונטה לחשמל ולמערכת הביוב העירוניים וחייהם הפכו נוחים הרבה יותר. בערבים, סקרמונטה מתעוררת לחיים עם הופעות פלמנקו מחתרתיות ותיירותיות כאחד. המופעים האלו נקראים זאמבראס, מונח מורי המתורגם כמסיבת מערות. המערות צבועות לרוב בצבע לבן מבפנים, מעוטרות בבגדי פלמנקו, תמונות צועניות ישנות, כל נגינה וכלי מתכת לבישול התלויים על הקירות ועל התקרות המעוגלות. הכיסאות מוצבים לאורך הקירות והרקדניות, הזמרים והגיטרסטים מופיעים במרכז לקול תשואות הקהל הנלהב.
אירוע נוסף בקקרמונטה אש בעלי המזל עשויים להיתקל בו הוא חתונה צוענית. בחברה הצוענית למשפחה ערך עליון, כאשר לבתוליה של האישה משמעות קריטית בהחלטה של הגבר אם להינשא לה. בדרך כלל מתחתנים הצוענים בגיל צעיר מאוד. חתונה צוענית אנדלוסית מסורתית בדרך כלל נערכת לאחר הפדימיאנטו, מסיבת האירוסין, שלאחריה מתבצע הקסמיינטו, טקס החתונה. במהלך הטקס, במנהג בקרוי פנואלו, נלקחת הכלה על ידי נשות המשפחה המבוגרות לחדר צדדי בו הן בודקות אם היא אכן בתולה. לאחר הבדיקה שרות הנשים שיר מסורתי לזוג הטרי, הגברים באירוע קורעים כולם את חולצותיהם ומרימים בחגיגיות את הכלה והחתן על כתפיהם. בחתונות צועניות של החיטאנוס נוהגים בני המשפחה להזמין כל אדם אשר הם מכירים, בעיקר צוענים ובסיום טקס החתונה האורחים ובני המשפחה מתפנים לחגיגה של מוסיקה, ריקודים, אוכל והרבה אלכוהול עד השעות הקטנות של הלילה.
