מסע בג'יפ ברחבי נמיביה

משהתחלתי את מסעי באפריקה שמעתי מפי מטיילים אחרים שפגשתי הרבה סיפורים על נמיביה, תחנתי הבאה במסלול. המשותף לכולם היה עיניהם הבורקות כמו גם תחושת הערגה והגעגועים שביטאו כל אימת שהפליגו בתיאורים על ארץ מדבר יפהפייה וכמעט בלתי מאוכלסת זו, על שבטי הצפון הרחוק, על מרחבים עצומים בהם שוכנים פילים חמומי מוח ועל מגוון רחב של בעלי חיים אחרים.
חלק מאותם המטיילים היו חבר`ה דרום אפריקאים אשר הכירוה עוד במסגרת שירותם הצבאי שם. נמיביה נמצאה תחת שלטון דרום אפריקני ממלחמת העולם הראשונה, וקיבלה את עצמאותה רק ב-1990. שנים של מאבקים פוליטיים פנימיים ומתיחות לאורך גבולה הצפוני עם אנגולה, שם פעלו בסיסי ארגון הגרילה SWAPO, מנעו את פריצתה אל מרכז מפת התיירות. בשנים האחרונות חלה רגיעה משמעותית, ונמיביה החלה נחשפת כאחת הארצות היותר נעימות, בטוחות ואטרקטיביות לתיירים באפריקה.

טיול מלא חוויות לנמיביה עם אקו טיולי שטח >>>

טיול לנמיביה, בוצוואנה ומפלי ויקטוריה עם אקו טיולי שטח >>>

טיול לבוצואנה וזימבאבוויי – לנוסע העצמאי עם אקו טיולי שטח >>>

אל נמיביה נכנסתי מגבולה הדרומי עם דרום אפריקה נוהג לבדי ברכב שטח ישן שהכיל ציוד מחנאות בסיסי. עברתי את גשר הברזל הנטוי מעל ה-Orange River המפריד בין שתי הארצות, ולאחר בדיקות המכס והדרכונים המשכתי צפונה בדרכי עפר סלולות ונוחות. הנוסע בדרכי נמיביה יכול לעבור מרחקים עצומים מבלי להיתקל באף רכב או נקודת יישוב. שממה אמיתית. קל להסביר זאת בעובדה שבנמיביה כולה, המתפרשת על שטח של 825,00 קמ"ר, חיים רק 1.9 מליון תושבים. אילו מרוכזים ברובם המכריע בעיר הבירה ובעוד כמה עיירות קטנות, אחוז גבוה מהם לבנים ממוצא גרמני, אנגלי, הולנדי (אפריקנרים) ואחר.
ואם בשממה מדובר, הרי שזו לא יכלה להיות יפה וציורית יותר. אחת מתחנותיי הראשונות בנמיביה היתה Sossusvlei, אזור דיונות חול ענקיות שצורתן שגוניהן המשתנים על רקע שלדי עצים זקופים מקנים למקום נופך סוריאליסטי. המשכתי בנתיב נסיעה שפנה לעבר חוף האוקיינוס האטלנטי וחצה את מדבר נמיב הענק. אינספור בנות יענה קישטו בנקודות שחורות את מישורי העשב הצהוב שהתמזגו עם הרי הגרניט הסגולים שבאופק, ולהקות גדולות של Springbok, האנטילופה הנפוצה ביותר בנמיביה, הפכו למראה שכיח בצידי הדרכים.

אל Walvis Bay, עיירת הנמל האפורה והיחידה בנמיביה, הגעתי כעבור כמה ימים מאובקים. מחוץ לעיירה ניתן לחזות במחזה מרהיב של אלפי עופות פלמינגו וורודים מתהלכים בלגונה רדודה שנמתחת לאורך החוף. צפונית ל-Walvis Bay שוכנת Swakopmund, עיירת חוף המהווה מוקד משיכה גדול יותר למטיילים ו"סתם" נופשים. לכל אורך הדרך המפרידה בין שתי העיירות משתרעים האוקיאנוס ממערב ודיונות ענק ממזרח. כפי שלמדתי בהמשך, תושבי העיירה החביבה למדו לנצל היטב את פוטנציאל התיירות הגלום בארגון פעילויות ספורט שונות בחיק הדיונות, כגון החלקה על מגלשיים מיוחדים, טיולי טרקטורונים, ואפילו דאייה במצנחי רחיפה.
מ- Swakopmund נמתחת דרך עפר צפונה לאורך מאות קילומטרים של חוף שומם השייך לשמורת Skeleton Coast, הנקראת כך בשל שלדי הספינות הרבות שנטרפו אל החוף ושמחלידות עליו. אחד האתרים היותר פופולאריים בתוך השמורה הינו Cape Cross, מושבת אריות הים הגדולה ביבשת. ניתן לצפות מקרוב באלפים מהם, וריחם העז והמסריח, יש לומר, נישא באוויר למרחוק... אל אריות הים התקרבתי בזהירות רבה לבל יפתחו במנוסה המונית שעלולה לגרום לרמיסת גורים או להתנתקות מאימותיהן. תנים שחורי גב הסתובבו בשולי הלהקה, ממתינים להזדמנות לחטוף גור ללא השגחה.

הגיעה העת להתרחק מן החוף ולפנות מזרחה לכוון Windhoek, בירת נמיביה, השוכנת במרכז המדינה ממש. בחרתי לנהוג אליה בנתיב חצץ ארוך אשר התפתל בין חוות עצומות. על קיומן העידו רק הגדרות המתוחות על הגבעות, והשערים שהייתי צריך לפתוח ולסגור כדי למנוע מעבר בקר מנחלה אחת לשכנתה. לצד התיירות, אותן חוות בקר וכבשים מהוות אחד מעמודי התווך של כלכלת המדינה, בנוסף לכמה מרבצי יהלומים עשירים….
באכסניית התרמילאים ב-Windhoek, עיר מודרנית וקטנה יחסית לשאר ערי הבירה ביבשת, תליתי פתק על לוח המודעות ובו כתבתי שאני מחפש שותף/שותפה לנסיעה ארוכה אל צפון נמיביה וחבל הארץ Koakoland, תמורת השתתפות בהוצאות הדלק. היה זה אמור להיות החלק היותר הרפתקני במסע, בין השאר בשל דרכי הגישה הנחשבות לקשות במיוחד גם עבור רכבי שטח. תוך זמן קצר התוודעתי לרבקה, בחורה אמריקאית, ולסיימון, בחור אוסטרלי, אשר טיילו בנפרד. הם ביקשו להצטרף אלי ובמשך היומיים הבאים התארגנו לנסיעה.
קניתי מעיל חם עבור לילות המדבר הקפואים (היה זה שיא החורף), השגתי מפות מפורטות, ובעיקר טיפלתי ברכב. באמצעות סרטים דביקים וסיליקון ניסיתי לאטום את כל הפתחים והחריצים במרכב, בניסיון נואש ממש למנוע מכמויות האבק האדירות לחדור לתוכו כל אימת שעלה על דרך עפר. לאחר שהצלחנו לדחוס את כל התרמילים והציוד אל תוך הקבינה יצאנו סוף סוף לדרך, מותירים את העיר מאחורינו.
בלילה הראשון הגענו אל מחנה קטן בחבל ארץ הקרוי Damaraland, ושבו חיה אוכלוסיה קטנה של פילי המדבר הנחשבים לגדולים באפריקה. למחרת בבוקר כבר יצאנו לנסיעה בשטח, בחיפוש אחר הפילים. חצינו אפיק נהר יבש והמשכתי לנהוג בנתיב בו התחקיתי אחר עקבותיהם הגדולים בקרקע. כאשר גיליתי שמד חום המנוע טיפס מעלה החלטתי לעצור ולדומם את המנוע על מנת שיתקרר, אך כשניסיתי להתניע אותו שוב המנוע פשוט שמר על זכות השתיקה. סיימון ואני ניסינו לפתור את הבעיה בסדרה של תרגילי אלימינציה, דחיפות ותפילות, אולם ללא הועיל. טיפסנו ברגל על אחת הגבעות כדי לסרוק עם משקפת את האזור ולנסות לזהות מקור עזרה אפשרי, אך לשווא. החלטתי לצעוד בחזרה למחנה תוך מעקב אחר סימני הצמיגים, מרחק כעשרים קילומטרים, בעוד רבקה וסיימון ממתינים לי ברכב.
לקחתי עימי רק תיק גב קטן עם מספיק שתיה וביגוד חם למקרה שאצטרך לישון במדבר בלילה, ויצאתי לדרך, מקווה הפעם שלא להיתקל בפיל בודד. כעבור שעתיים חלפתי על פני כמה אוהלי נוודים. בחור צעיר רץ אחרי ושאל אותי לאן אני הולך. הסברתי לו שהרכב שלי תקוע ושאני בדרכי להזעיק עזרה מהמחנה. "אני יכול לקחת אותך למחנה עם החמורים שלי. רק חמישים ראנד!" צעק לעברי. "עשר ראנד!" השבתי תוך כדי הליכה.
"או.קי! בא איתי!" מיד אסף ארבעה חמורים ורתם אותם ליצול ולעגלת עץ קטנטנה על שני צמיגים.
התיישבתי לצידו על העגלה, ותוך שהוא מצליף בחמורים ומשמיע קריאות עידוד פרצנו קדימה בסערה. שום רכב שטח שבעולם לא היה מסוגל להתחרות במהירות בה התקדמנו במדבר, ואני אחזתי חזק שלא ליפול. כשהגענו למחנה מצאתי את המנהל, ונסענו ברכבו עם אחד מעוזריו בחיפוש אחר הרכב שלי. משזה נמצא, פשפש המנהל במברג מתחת למכסה המנוע, וכעבור רבע שעה אמר "או.קי. תנסה עכשיו להתניע".
המנוע התעורר! טפחתי על גבו בשמחה, תחקרתי אותו למהות הבעיה והרווחתי עוד שיעור קצר בחשמלאות רכב.
בימים הבאים המשכנו במסענו אל חבל הארץ הצפוני והנידח ביותר של נמיביה, Koakoland. התחממויות המנוע אילצו אותי בעצירות תכופות, כך שבלית ברירה מצאתי עצמי עדיין נוהג בחשיכה. דרך העפר התפתלה מולי על פני גבעות עגולות, כשלפתע פתאום, זיהיתי ממש אל מול פנסי הרכב צלליות כהות וענקיות חוצות את הדרך מימין לשמאל.
"פילים!" צעק סיימון, ואני בלמתי בכל הכוח.
רבקה שישנה על המזרון מאחור התעוררה בבת אחת והזדקפה, וכולנו התבוננו בדממה בעדר שחצה ממש מולנו ואז נעצר משמאלנו. הטיתי את הרכב שמאלה על מנת להאיר אותם בפנסיו. הלהקה נעמדה במערך מגננה מעוגל במרחק כמה עשרות מטרים מאיתנו, כאשר הגורים ניצבים במרכז המעגל והבוגרים פונים אלינו, חדקיהם מונפים ומגששים את האוויר בניסיון לעמוד על טיבנו, עיניהם מנצנצות באור הפנסים. נעמדנו כך מולם במשך כמה דקות עד אשר החלטתי שזה הספיק לנו ולהם והמשכתי בנהיגה. כמה עדרים של זברות ניגלו לעינינו במפתיע כשחצו בריצה את השביל ושוב אילצו אותי בתרגול בלימת חירום. העובדה שתמיד כמה זברות היו מסתנוורות מאור הפנסים ופשוט קופאות על מקומן, לא סייעה במיוחד...
המשכנו בנסיעה צפונה לכוון Opuwo, העיירה המרכזית של צפון נמיביה, ושער הכניסה ל-Koakoland. בדרך הופתעתי לראות משפחה שניצבה לצד הדרך עם הרכב הפרטי התקוע שלה. הם סימנו לי ועצרתי לידם לשאול כיצד אוכל לסייע. ליד המכונית עמדו תשע נפשות שלא הבנתי כיצד הצליחו כולם להידחס לתוכה. מבין הנוסעים הבחנתי בשלוש נשים משבט ההררו שניתן היה לזהות בקלות על פי לבושן. הן היו מרשימות מאד. לבושות שמלות צבעוניות ומגבעות רחבות מאד, סימן ההיכר הבולט של בנות השבט, אחזו שלושתן במעין סיגרים קוניים, ופלטו כל אחת בתורה עשן סמיך. הסתבר שהיה להם תקר שאותו ניסו לתקן בעצמם, ועזרתי להם לנפח את הצמיג בעזרת משאבה חשמלית שהיתה לי.
כשהתקרבנו עוד יותר ל- Opuwo הבחנתי לראשונה בילדות משבט ההימבה שכל עורן צבוע אדום, מנתרות בעליזות בצד הדרך ומנסות לשכנע מטייל מזדמן לעצור ולשלם להן תמורת הזכות לצלמן. בני השבט הינם נוודים למחצה המתקיימים מגידול עיזים ובקר, וניתן למצאם רק בצפון מערב הארץ, מפוזרים בכפרים זעירים מוקפים גדרות זרדים.
ב-Opuwo עצרנו להתארגנות. התוכנית היתה לנסוע אל מפליEpopa שעל נהר ה-Cunene החוצץ בין נמיביה לאנגולה, ולהמשיך במסלול מעגלי של כ900- קילומטרים ב-Koakoland. הדבר חייב הצטיידות מלאה. בסמטאות העיירה משוטטים בני שבט ההימבה, שבט ההררו, ו"סתם" תושבים רגילים. מחזה "אופייני" למקום הינו אישה משבט ההימבה, חשופת חזה ועטויה חצאית מעור עז ותכשיטים מסורתיים עשויים מצדפים, על גבה תינוק, שניהם צבועים אדום, כשהיא דוחפת עגלה בתוך הסופרמרקט בתור לקופה.

לאחר שמילאנו דלק עד לטיפה האחרונה בכל הג'ריקנים שהשגתי יצאנו צפונה. אל המפלים הגדולים הגענו ממש עם השקיעה, וחנינו יומיים בין עצי הדקלים על שפת נהר Cunene. צעדתי לאורך המפלים והנהר, והתרחקתי מאד מהמחנה. בבריכות הקטנות שליד המפלים היו נשות הימבה אדומות עור רוחצות עם ילדיהן.
למבקשים למתוח את גבולות ההרפתקה ולהרחיק עוד יותר אל לב Koakoland, ניתן לנהוג מערבה דרךVan Zyl`s Pass , מעבר הרים הידוע לשמצה כמכשול רציני לרכבי שטח. הנתיב עובר בתחילה בנוף סוואנה, וחוצה לעיתים קרובות ערוצי נהר חוליים. תוך כדי נסיעה הבחנתי לפתע בזוג משבט ההימבה, בעל ואשה, כשתינוק על גבה. עצרתי לידם משום שסימנו שברצונם לתפוס טרמפ. מאחור לא היה מקום לשבת משום שהיה "הר" של תיקים וציוד. שאלתי אותם בשפת הסימנים אם יסכימו לשבת על הגגון, והם מיד טיפסו והתיישבו למעלה. לא ידעתי לאן פניהם מועדות. נסענו כך מרחק רב מאד והנחתי שהם כבר ידעו לסמן לי מתי שירצו לרדת. כשהתקרבתי לנקודת יישוב של בני הימבה עצרתי את הרכב. הם סימנו לי שעדיין לא הגיעו ליעדם אז המשכתי הלאה. בכפר הבא הם ירדו, כשהם מותירים על הגג ומכסה המנוע כתמים אדומים של הצבע בו הם נוהגים למרוח את גופם.
זמן קצר אחר כך התחלנו בטיפוס לקראת מעבר ההרים. הדרך היתה סלעית מאד והצמחיה היתה שורטת את דפנות הרכב. מדי פעם סיימון ואני היינו יורדים כדי להניח סלעים היכן שמדרגות הסלע היו גבוהות מדי, וסיימון היה נותר מחוץ לרכב על מנת לוודא ולסמן לי שאני ממקם את הגלגלים היכן שצריך. לעיתים היה מנקר בי הספק שמא עליתי על השביל הלא נכון. כשהגענו לבסוף לראש ההר נפרש לרגלנו הנוף המדהים של עמק Marienfluss.
ירדנו בזהירות אל העמק והתחברנו לדרך עפר חולית. מלבד בנות יענה ועדרי Springbock הבחנו לראשונה בעדר גדול של ראמים מרהיבים. החלטתי לנסוע לכוון מחנה נוסף שסומן במפה על שפת נהר Cunene. הגענו אליו ממש עם רדת החשיכה, ולא ראינו שם אף נפש חיה. היה זה ליל ירח מלא, ויכולנו להבחין בגדה ובהרים שמנגד, השייכים כבר לאנגולה.
הנהיגה ברחבי Kaokoland דורשת ריכוז מתמיד. מדי פעם היו שבילי העפר מתפצלים ואני הייתי מנסה לנחש אחר איזה מהם לעקוב. במפת Kaokoland היתה מצוינת נקודה שסימנה כפר בשם "Red Drum". קיוויתי שכשנגיע לכפר נוכל להצטייד במעט מים ומזון. כשהגענו לצומת שבילים שבמרכזה ניצבה חבית אדומה מלאה אבנים, הבנתי שזהו בעצם המקום... ככל שהלכנו והדרמנו, נעשה הנוף צחיח יותר ויותר וחף מכל שיח ועץ, עד שהפך למישורים אינסופיים של עשב צהוב, רך וגבוה. כמה פעמים עצרתי כדי לצלם אך וויתרתי משחשתי שדרך עדשת המצלמה איני מצליח להנציח את תחושת האינסופיות של המקום.
הכפר "הגדול" של Koakoland, Poros, מנה כמה בקתות הפזורות אקראית במישור. כמה קילומטרים ממנו מצאנו חניון ששכן בחורשה גדולה בתוך ערוץ נהר יבש. את פנינו קיבל כושי שהיה אחראי על המקום, כשהוא רץ לפני הרכב ומראה לנו היכן להעמיד אותו, בקרחת קטנה מוקפת עצים גדולים.
"אם בזמן שתשבו פה בחוץ תראו פתאום פילים עוברים על ידכם, כנסו מהר ובשקט אל תוך המכונית", הזהיר אותנו בפנים חמורות סבר, "ואל תאירו עליהם בפנס" טרח להוסיף. הכנו ארוחת ערב על מדורה, ומיד אחר כך פרשנו לישון, סיימון באוהל שהעמיד בסמוך לרכב ורבקה על דרגש שני בתוך המכונית. למרות עייפותי חשתי בדחף עז לערוך הליכה לילית בערוץ הנהר.
חמקתי מן הרכב מבלי להעיר את רבקה והתחלתי פוסע בחורשה עד שיצאתי אל מחוץ לערוץ הנהר. הירח המלא האיר בעוצמה, אך בעיקר הקשבתי לקולות, של עופות לילה ותנים. כשחשתי שכבר התרחקתי מספיק התחלתי לחזור. כשהגעתי אל קצה החורשה שמעתי לפתע במרחק לא גדול קול חזק של שבירת ענפים מאחד העצים. פילים!
רצתי במהירות ותפסתי מחסה בצל העץ הגדול הקרוב אלי ביותר תוך שאני נצמד לגזע, כורע ברך ומנסה לראות מה קורה סביב. כך המתנתי דקות ארוכות. כששמעתי שוב ממרחק קצר ממני צלילי רמיסת שיחים וענפים טיפסתי מיד למעלה. צלליות כהות נעו לאיטן בין העצים. מצאתי ענף רחב מאד עליו יכולתי להישען בנוחות כשרגלי נתמכות בענף אחר ממול. החלטתי שאין לי מה למהר ולרדת, ולמרבה הפלא נרדמתי. התעוררתי כאשר חשתי בקור חודר לעצמותי. הבנתי שזה לא עסק לבלות את הלילה על העץ. מסביב היתה דממה. הטיתי אוזן כדי לוודא שאין פיל בסמוך אלי, והשתלשלתי למטה. את הרכב מצאתי לבסוף רק בזכות הגחלים הלוחשות שנותרו מהמדורה, וחמקתי לתוכו בשקט.
בבוקר העירה אותי רבקה כשנכנסה במהירות אל תוך הרכב וניערה את שק השינה שלי, תוך שהיא מצחקקת בהיסטריה "יש פיל בשירותים!"
דקה קודם לכן ניגשה אל קבוצת שיחים גדולה ביניהם היו שירותי שדה (כלומר בור באדמה). או אז הבחינה פתאום בפיל עצום המלחך בשקט את עלי העץ ממש מעליה, ומייד סבה לאחור, צועדת מוכת הלם בחזרה לעבר המכונית...
הצצתי החוצה מבעד החלון והבחנתי במרחק של פחות מעשרים מטרים מאיתנו בפילה מלווה בשני גורים. היא צעדה לעבר העץ תחתיו היה נטוי האוהל של סיימון והחלה לכופף ברעש את ענפיו. סיימון לא העז להסיט את רוכסן האוהל, ותמהתי אם הוא מעז בכלל לנשום.
רבקה ואני תפסנו את המצלמות ויצאנו בזהירות רבה מן הרכב. הפילה עברה עם גוריה לקבוצת עצים סמוכה, והתחלנו עוקבים אחריה בזהירות. פילים נוספים נכנסו אל תוך החורש, לא ספרתי כמה. בעוד שהקפדתי להסוות עצמי ולהיצמד לשיחים, הבחנתי ברבקה מתקדמת כמה צעדים לעבר הפילה, שפופה אך עדיין בולטת בקרחת החורש הקטנה. האם הבינה כשהסברתי לה שפיל הינו בכל זאת חית בר מסוכנת? בעוד היא התעסקה בכיוון מצלמתה הבחנתי בפילה מסובבת את ראשה לעבר רבקה.
לעזאזל.
קליק.
קול תרועה אדיר והפילה פרצה לקראתנו בשעטה אדירה.

מדהים לאיזו מהירות תגובה מסוגל אדם כאשר הוא נס על חייו. תוך שנייה "התנדפנו" אל תוך קבוצת השיחים שסוככה למעשה על ה"שירותים". הפילה הקיפה את העץ שמעל השיחים בעודה מחפשת אותנו. הבחנתי בחדק שלה מרחרח באוויר, מנסה לנחש היכן אנו מתחבאים. היא החלה להתקדם לאיטה מסביב לעץ בעוד אנו מקיפים אותו בזהירות על מנת להישאר מחוץ לטווח ראייתה. ליבי הלם בפראות. לו היתה הפילה מחליטה לרמוס את השיחים אזי זהו זה... אחראי המחנה מיום אתמול ניצב במרחק, וסימן לנו בידיו לאיזה כיוון להסתובב על מנת להתחמק מן הפילה. הדרמה נמשכה עוד כדקה, עד אשר הפילה החליטה שנמאס לה והסתלקה. חזרנו לרכב. סיימון כבר עמד מחוץ לאוהל, בוחן בהשתאות את העקבות הענקיים הפזורים סביב אוהלו הזעיר...
בימים הבאים נפרדנו מ-Koakoland תוך שאנו חוצים שוב ושוב ערוצי נהר יבשים, וג'ירפות מציצות לעברנו בסקרנות כשצוואריהן הארוכים מבצבצים מעל צמרות העצים הנמוכים. יעדנו הבא היה הפארק הלאומי הענק Etosha, מהמפורסמים באפריקה. עבור מרבית המבקרים בנמיביה מהווה הביקור בפארק את גולת הכותרת של הטיול ומספק כמה ימים של חווית ספארי אמיתית. המבקרים ב-Etosha לנים במחנות הגדולים והמגודרים שבתוכו, ואשר מאורגנים בנוחיות מרבית. בעזרת מפה המפרטת את שבילי העפר הפרוסים בפארק ניתן לנהוג בין בורות המים השונים המהווים מקורות משיכה לבעלי החיים, בעיקר בעונה היבשה. כך מהווים אלו נקודות תצפית אידיאליות, בהן ניתן לפגוש בשפע בעלי חיים, צמחוניים וטורפים כאחד.

מ-Etosha המשכנו בנסיעה מזרחה לאורך רצועת הקפריבי, מעין לשון דקה וארוכה בין בוצוואנה ואנגולה והמגיעה כמעט עד למפלי וויקטוריה שמעבר לגבול. עד לא מזמן התנהלה הנסיעה לאורך הרצועה רק בשיירות עם לווי צבאי, בשל חשש מפשיטות מורדים מאנגולה. כשהגעתי לאזור התברר לי שנוהל זה אינו נהוג עוד. עדרי הפילים הרבים שראינו בצידי הדרך תוך כדי נסיעה, הצדיקו בהחלט את השלטים "זהירות פילים חוצים!". עצרנו לבקר בכמה שמורות ידועות פחות, אשר הצצה בספרי האורחים שלהן גילתה לי שהמבקרים האחרונים ביקרו בהן כמה שבועות לפני. בלילה חנינו על נהר הזמבזי. למחרת הייתי אמור להיפרד מהטרמפיסטים שלי ולהמשיך אל תוך זמביה. מתחתינו נשמעו בבירור נשיפות ההיפופוטמים אשר טיפסו אל הגדה בכדי ללחך עשב. חייכתי בליבי. באיזו קלות שבתה אותי נמיביה בקסמיה וכבר צירפה אותי למעגל המתגעגעים.