קאשי (שמה הקדום של העיר וראנסי) היא, ללא ספק, עירו של לורד שיוה - האל העליון בפנתאון האלים ההודים. המבקר בעיר לא יכול שלא להבחין בנוכחותו של האל בכל מקום ובכל אספקט של החיים: בהליכה על הגתות יבחין מיד במספרם הרב של אלו המכונים "באבא" או "סאדו" - אותם פרושים וסגפנים, אשר רובם משתייכים למסדרים שונים העובדים את האל שיוה. אלו מושכים את תשומת הלב בלבושם הצבעוני: אדום, כתום, צהוב, לבן, שחור ואפילו "זהב" (מבדים מוזהבים שהוסרו מגופות המתים רגע לפני שריפתם). שכיח הוא גם מראם של אלו המתהלכים עירומים לגמרי או כמעט עירומים (כשפיסת בד זעירה מכסה את אזור החלציים שלהם) וגופם מרוח באפר הלקוח מאתרי שריפת הגופות. אלו ייראו לעיתים קרובות כשהם יושבים מסביב ל"דוני" (מדורה) ומעשנים "צ'ילום" (כלי לעישון "צאראס" - חומר המופק ממיצוי של צמח הקנביס).
נוכחותו של לורד שיוה בעיר מורגשת גם במספרם הרב של מקדשי שיוה בעיר. מספרם של אלו מוערך באלפים, החל מן המקדשים הגדולים והחשובים כגון: "מקדש וישוואנאט" ו"מקדש קידר" וכלה במקדשים הקטנים או אלו המאולתרים מתחת לעצים, בפתחי בתים וכו'
במקדשים אלו עובדים המאמינים את ה"שיוה-לינגם"-סימלו של שיוה ולא את דמותו. בסמל זה מוצג ה"לינגם" (איבר המין הזכרי) כשהוא יושב על ה"יוני" (איבר המין הנקבי).
הצטרפו לטיול לצפון הודו ולדאק עם אקו טיולי שטח >>>
לגלות את המזרח - טיול מקיף לדרום הודו עם אקו טיולי שטח >>>
טיול בלתי נשכח להודו – ראג'סטאן, מישורי הגנגס וצפון הודו עם אקו טיולי שטח >>>
המבקר יוכל גם לשמוע את השם "מאהאדב" (אחד מאלף ושמונה שמותיו של לורד שיוה) נישא בפי כל. "מאהאדב" היא ברכת השלום המקומית כמו גם מילת עידוד או הערכה. המהלך על הגתות בשעות הבוקר המוקדמות של ימי החורף הקרים, ישמע את קריאות ה- "מאהאדב" מגיעות ארוכות וחזקות מתוך הערפל הסמיך המכסה את פני ה"גנגה" (הגנגס). אלו הם השחיינים הקבועים המעודדים אחד את השני בשמו של האל לקיים את טבילת ושחיית הבוקר שלהם.
מיהו האל שיוה וכיצד קיבל את מעמדו כאדונה של העיר קאשי?
דמותו של האל שיוה, כפי שניתן לראות באיקונוגרפיה המקובלת, היא דמותו של יוגי היושב במדיטציה ועוסק בהתבוננות פנימה. ביתו הוא בהר קאיילש שבהימלאיה, שם הוא מסתובב עירום או שהוא לבוש בפיסת עור של נמר או של פיל ואת גופו הוא מורח באפר הנלקח מאתרי שריפת הגופות. נחשים כרוכים על צווארו כמחרוזות, השור ננדי משמש ככלי רכבו והוא מחזיק קלשון ככלי נשק.
דמות זו של שיוה הייתה זרה ומנוגדת לחוקי ה"דהרמה" (חוקי המוסר, אורח החיים והסדר החברתי) שהיו מקובלים בתקופת "הוודות" (הכתבים הדתיים ההינדים שנכתבו החל מאמצע האלף השני לפנה"ס) ועל כן בתקופה זו לא היה האל שיוה מוכר או מוערך במיוחד. ללא רכוש , משפחה או שושלת כשהוא חי מחוץ לחברה, לא היה לאל שיוה דבר בעל ערך ארצי להציע לאדם מן השורה. אולם, כיוגי העוסק ביוגה, במדיטציה ובסיגופים שונים, היה הוא דמות של מורה דרך והאל המוערץ על ידי הנזירים והפרושים, אלו אשר חיו מחוץ לחברה ועסקו בתרגולים שונים על מנת להשיג את המטרה הנכספת: "מוקשה" שהיא חרות מלאה ושחרור ממעגל הלידה מחדש.
בהדרגה לקראת אמצע האלף הראשון לפנה"ס, השתנה מעמדו של האל שיוה והוא קיבל מעמד של אל עליון בפנטאון האלים ההינדי. ה"אופנישאדות" (הכתבים המאוחרים של הוודות) מן המאה ה-4 לפנה"ס מאשרות כי האל שיוה הוא בעצם האל "רודרה-שיוה"- האל העליון, האחד שהוא מלא עולם, המופיע ב"ריג-וודה" (הכתבים העתיקים ביותר).
עלייתו של שיוה למעמד של אל עליון קשורה ככל הנראה לפנים הרבות והמנוגדות אותן הוא מציג: הוא היוצר והמשמר אך גם ההורס, הוא נורא כשם שהוא נהדר, הוא מעניש והורג כשם שהוא מברך ומרפא, הוא מושך כשם שהוא דוחה ועוד... המיתולוגיה מתארת כיצד היוגי המתבודד מן ההרים, שעסק ביוגה, במדיטציה ובסיגופים שונים ללא הפסק, לא יכול לעמוד בפני קסמה וכוחה של היוגינית פרואטי, בתם של ההימלאיה, וכיצד נשא אותה לאישה למרות התנגדות הוריה ועסק איתה במעשי אהבה שנמשכו שנים רבות.
שיוה כאל העליון נתפס כמציאות המוחלטת, ההכרה המוחלטת, הידע העליון, האחד שממנו הכול התחיל...
הקשר של שיוה עם העיר קאשי החל, על פי הכתבים השונים, כבר מימי הבריאה ממש. בכתבי ה"קאשי קאנדה" (שנערכו במאה ה-14) מתייחסים אל קאשי כאל האדמה הראשונה שנוצרה על ידי שיוה ופרואטי (רעייתו) כששום מקום אחר לא היה קיים, כשכל העולם כולו היה מכוסה במים. לאחר שיצרו אותה, עמדו עליה ויצרו את כל השאר...
כתבים אחרים מתארים כיצד בתקופה מאוחרת יותר, לאחר שכבר הייתה מיושבת, משכה קאשי את תשומת ליבו של האל. היה זה לאחר נישואיו של שיוה - היוגי מן ההרים לפרואטי היפה - בתם של ההימלאיה, כאשר הפסיק האל את העיסוק הבלתי פוסק במדיטציה והפך לבעל בית, הוא חיפש מקום מגורים הולם להביא אליו את רעייתו. ממקום מושבו בפסגות ההימלאיה, סקר את הארץ כולה ובחר בקאשי, אשר זהרה ביופייה בשל ארמונותיה, גניה ומקדשיה להיות מקום משכנו הארצי. לאחר שבחר בה, הבטיח האל כי לעולם ישכון בה ולא יעזבנה...
האמונה הרווחת היא כי שמה של העיר קשור אף הוא לשיוה. השם קאשי נובע מן השורש הסנסקריטי "קאש" שמשמעותו להאיר, והוא מתייחס לשיוה כמקור האור של העיר. שיוה שהוא האור המוחלט, המציאות המוחלטת, ההכרה, הידע העילאי זוהר באופן קבוע בקאשי ובכך מאפשר למאמיניו להגיע להארה ולגאולה ולהשתחרר ממעגל הלידה מחדש. הקשר של לורד שיוה לעיר קאשי התחזק כל כך במשך השנים עד כי אומרים שכל אבן בקאשי היא "שיוה-לינגם" כלומר שמהותה של קאשי היא מהותו של האל.
מהו ה"שיוה-לינגם", מה הוא מסמל ואלו מנהגים קשורים בו?
ה"שיוה-לינגם" הוא סימלו של האל שיוה והוא מרכז העבודה במקדשי שיוה (ולא דמותו של האל כפי שמקובל בדרך כלל אצל אלים אחרים). האגדה המתארת את הופעתו של ה"לינגם" הראשון ומסבירה כיצד הפך הוא לסמלו של שיוה, מהווה רובד נוסף בהבנת מהותה של העיר קאשי ובהבנת הקשר העמוק של האל שיוה לעיר. מספרים כי היה זה בקאשי שהאלים ברהמה ווישנו התווכחו מי מבניהם הוא הנעלה ביותר. והינה בעודם מתווכחים הופיע חוצץ בינהם עמוד עצום של אש. העמוד היה עצום כל כך שהוא חצה את העולמות התחתונים וקרע את הרקיעים ולא היה ניתן לראות את קצהו. ברהמה ווישנו החליטו לחקור את מקורו ולגלות מי אחראי לעמוד האש הזה. וישנו תפס את דמות החזיר (שהיא אחת מגלגוליו) וירד לחקור בעומק העולמות התחתונים ואילו ברהמה נעזר באווזים לעוף ולחקור ברקיעים. אלפי שנים הם טעו בחיפוש אחר קצהו העליון והתחתון של העמוד אך ללא הצלחה. לבסוף הופיעה מתוך העמוד דמותו של האל שיוה וברהמה ווישנו נאלצו להכיר בעליונותו של שיוה, האל אשר מהותו אור ההכרה העליונה מתבטא בעמוד האש (שהיה בצורה של "לינגם"). ה"לינגם" של אש, שהיה ה"לינגם" הראשון, הופיע בקאשי ועל פי האמונה זהו ה"לינגם" הנמצא ב"מקדש וישוואנאט" - המקדש החשוב ביותר בקאשי היום. ה"לינגם" אינו עומד בפני עצמו והוא מופיע תמיד כשהוא יושב על ה"יוני" ובכך מסמל את השלמות שכן שיוה - האחד הוא, למעשה: שיוה ושאקטי (האנרגיה הנשית, אנרגיית החיים). כי היכולת של המהות, ה"אחד" שהוא ללא צורה, להתגלות בעולם היא באמצעות יצירה-התרבות המיוצגים על ידי הצד הנשי שלו.
בקאשי לא רחוק מ"מקדש וישוואנאט" נמצא מקדשה של "אנאפורנה" האלה המלכה של העיר. כתבי ה"קאשי קאנדה" מתייחסים אליה כאל "בהוואני" הצד הנשי של "בהאווה" (שיוה) ומציינים שכשם שאין אב טוב יותר משיוה כך אין אם טובה יותר מאנאפורנה. דמותה נראית כשהיא מחזיקה סיר וכפית ומספרים שהיא הגיעה להסכם עם שיוה שהיא תספק מזון ושפע גשמי והוא יספק חופש ושחרור מוחלט ממעגל הלידה מחדש. אנשי העיר הושפעו מנוכחותה ופיתחו מנהג של חלוקת אוכל לכל נזקק. בכל יום, במקומות שונים ברחבי העיר, מתקיימות "בנדרות" בהם מאכילים אלפי אנשים רעבים: קבצנים, אלמנות, עניים וסניאסים (אלו אשר ויתרו על הנאות העולם עבור חיים של חיפוש רוחני).
מנהג עישון ה"צ'ילום", המקובל בקרב ה"סאדו" בחלק מן הזרמים ה"שייויסטיים" (אלו שעובדים את שיוה), קשור אף הוא ל"שיוה-לינגם" ולמעשה נחשב כדרך נוספת בעבודת האל, שכן צורתו של ה"צ'ילום" מזכירה את הלינגם ובאמצעות עישון ה"צ'אראס" חווים המעשנים "נשה" (תחושת אופוריה) הנחשבת כמתנתה של שאקטי.
אולם, בעישון ה"צאראס" יש יותר מכך...ה"צאראס" מופק מצמח הקנביס הנחשב כצמח קדוש משום שהתגלה (או נוצר) על ידי האל שיוה ובשל יכולתו להביא את המעשן למצבים שמעבר להכרה, משתמשים בו היוגים וה"סאדו" כדי להתאחד עם האלוהי-הנצחי.
אולם, בעוד עישון ה"צאראס" הוא נחלתם של מעטים, צריכת ה"באנג", המופק אף הוא מצמח הקנביס, היא נחלתם של רבים בכל שכבות האוכלוסייה.
"באנג" ופסטיבל "שיוואראטרי" - חלום שהוא מציאות בעירו של לורד שיוה...
ה"באנג" מופק מהעלים והפרחים של צמח הקנביס. אלו נכתשים היטב עד שנוצר בצק ירוק ובתוספת של חלב, חמאה ותבלינים שונים יוצרים ממנו כדורים אשר נצרכים בדרכים שונות. ה"באנג" מקושר במיתולוגיה עם לורד שיוה. המקורות מתארים כיצד לאחר שערבבו האלים והשדים את ים החלב, שהיה אז מה שנותר מהעולם הקודם, והצליחו לחלץ מתוכו את הנקטר החשוב להמשך קיומם, עלה הנקטר כשהוא אינו מזוכך. על מנת לטהרו יצר אז שיוה מגופו את ה"באנג" ועל כן צריכת ה"באנג" בכל צורה שהיא מאחדת את המאמין עם האל.
מקורות אחרים מייחסים לשיוה את גילוי תכונותיו המופלאות בתחום ההכרה והריפוי הפיזי.
בקאשי תלמידי סנסקריט לא מתחילים את לימודיהם ללא שתיה של "באנג", היוגים משתמשים בו למדיטציה וב"איורוודה" (הרפואה ההודית) נעשה בו שימוש לרפוי מחלות. האמונה בקדושתו התפתחה כל כך שאומרים כי לחלום עליו הוא סימן טוב להצלחה ועושר, להתאוות אליו מביא שמחה ובשתייתו מתכפרים לאדם חטאיו והוא הופך לשיוה ממש.
ה"באנג" מקובל בכל רחבי הודו אך כמובן שבקאשי עירו של שיוה יש לו חשיבות מיוחדת. בעבר נהגו אנשי העיר לעסוק בהכנתו על הגהטות, מנהג שכבר אינו קיים, אולם החנויות הממשלתיות המוכרות את ה"באנג" נמצאות בכל פינה בעיר וכמעט כל מוכר "לאסי" (משקה יוגורט) יכין לך "באנג לאסי" כבקשתך: חזק, בינוני או חלש. באירועים משפחתיים וכמובן בפסטיבלים- השימוש בו הוא כמעט חובה. צריכתו נעשית בדרכים שונות: אכילת הכדורים או ערבובם במאכלים או משקאות מתוקים כגון ה"לאסי" או ה"טאנדאי" (משקה חלב ושקדים). במהלך הפסטיבלים החשובים בעיר כמעט בכל הבתים קונים "באנג" ומכינים ממנו מטעמים. השפעתו של ה"באנג" ברחובות מורגשת ממש, בעיקר בפסטיבל "הולי" וב"שיווואראטרי".
"שיוואראטרי" הוא הפסטיבל השנתי החשוב ביותר בקאשי בשל היותו חגו של לורד שיוה. הוא נקרא גם "הלילה של לורד שיוה" והוא נחגג בירח חסר של חודש ה"פאלגון" (פברואר-מרץ) בתחילת האביב. האגדות הקשורות ביום זה הן רבות ושונות. האגדה הפופולארית היא כי זהו יום נישואיהם של שיוה ורעייתו פרואטי ועל כן זהו יום חשוב במיוחד לנשים. נשים נשואות מתפללות לשלום בעליהן ונשים לא נשואות מתפללות לזכות בבעל כמו שיוה.
אגדה אחרת מתארת כי ביום זה ביצע שיוה את ריקוד ה"טאנדווה"- הריקוד הקוסמי שהוא המקור לבריאה, שימור והריסה של העולם. ריקוד שעל שמו הוא נקרא "שיוה נטראג'ה". אמונה שהיא בעלת חשיבות מיוחדת לקאשי, היא האמונה כי ביום זה התגלה, לראשונה, האל (שאין לו דמות) בצורה של "לינגם" (הופעתו של ה"לינגם" של אש שהייתה בקאשי) . ואכן, "שיוואראטרי" אשר נחגג בכל רחבי הודו ונפאל ואף במקומות נוספים בעולם, מקבל חשיבות מיוחדת בקאשי. ביום הזה כל מקדשי שיוה בעיר עמוסים במאמינים אשר באים לכבד את ה"לינגם", להציע לו מנחות של פרחים ופירות ולשטוף את ה"לינגם" בחמאה, דבש, יוגורט, מים או חלב (לעיתים מעורב עם "באנג"). הטכסים במקדשים מתבצעים כל שלוש שעות וכמובן ש"מקדש וישוואנאט" הוא העמוס ביותר. התור למקדש ובפרט ל"פוג'ה" (טכס) הנערך בחצות הלילה הוא ארוך מאד ומתפתל לאורך הסמטאות של העיר העתיקה.
במהלך היום והלילה מקפידים רוב האנשים על צום אשר ישברו רק למחרת בבוקר לאחר לילה של ערות. במהלך הלילה מתקיימים ברחבי העיר אירועים מוזיקליים שונים החל משירת בז'נים (שירי דבקות) במקדשים וכלה בקונצרטים שונים שהגדול בינהם פסטיבל ה"דרופד-מלה" (ה"דרופד" הוא סגנון שירה קלאסי עתיק שהיה נהוג במקדשים) מתקיים במשך שלושה לילות ברציפות ומגיע לשיאו בלילה זה. על מנת להישאר ערים כל הלילה נוהגים תושבי קאשי לאכול "באנג" או לשתות "באנג לאסי". אבל האירוע הגדול ביותר בעיר במהלך ליל ה"שיוואראטרי" הוא, ללא ספק: ה"פאנצאקרושי יאטרה" -מסלול מעגלי מסביב לקאשי שבו עולי הרגל מבקרים מקדשים חשובים שונים ואשר בדרך כלל לוקח חמישה ימים, אולם, בליל ה"שיוואראטרי" עשרות אלפי גברים (בעיקר צעירים) תחת השפעה של "באנג" רצים את כל המסלול בלילה אחד תוך שהם צועקים: "הרה הרה מאהאדב" (שמו של שיוה). מראה הגברים הרצים באקסטאזה מוחלטת הוא מחזה מדהים אולם מסוכן. הנשים מנועות מלצאת מביתן שכן האווירה היא גברית מאד ועלולה להיות אלימה. הגברים עוברים על פני המקדשים השונים (108 במספר) וזורקים תוך כדי ריצה: אורז, פרחים וכו'
המקומות הקדושים האלה נחשבים על פי האמונה כחלקים בגופו של שיוה ושטח העיר כולו, התחום על ידי מקומות אלו, נחשב ל"לינגם" של אש. כך שקאשי היא לא רק עירו של שיוה אלא היא שיוה ממש. ההינדי המאמין בהזכירו את קאשי- יזכיר את שיוה באותה נשימה. ואכן זוהי משאלתו של כל מאמין לבקר לפחות פעם אחת בחייו במקדש: "קאשי וישוואנאט", לזכות לראות את "וישוואנאט" - הלורד של כולם השוכן לנצח בעירו קאשי.
