גיאורגיה ת"ז:
שם: בגיאורגית סכתוולו, ברוסית גרוזיה ובפי ארצות אירופה גיאורגיה.
שם רשמי בעבר: הרפובליקה הסובייטית הגרוזית, וכיום: הרפובליקה של גרוזיה.
חלוקה מנהלית: גיאורגיה מחולקת לתשעה מחוזות הנתונים למרות מלאה של הממשלה ואליהם יש להוסיף את הרפובליקה אג'ריה הנהנית משלטון עצמי. עד המלחמה עם רוסיה באוגוסט 2008, נכללו בה שתי רפובליקות נוספות בעלות שלטון עצמי: אבחזיה ודרום-אוסטיה. כיום שתיהן פרשו מגרוזיה ובתמיכת רוסיה הכריזו על עצמאותן.
טיול מקיף לגיאורגיה עם אקו טיולי שטח >>>
טיול מיוחד במינו לגיאורגיה וארמניה עם אקו טיולי שטח >>>
טיול ייחודי ומרתק לגיאורגיה וארמניה, בעקבות הציפורים, עם אקו טיולי שטח >>>
מיקום: החלק המערבי של עבר הקווקז.
שטח: 69,700 קמ"ר.
עיר הבירה: טביליסי (בעבר טיפליס) - 1.3 מיליון תושבים.
אוכלוסייה: 4,615,807 (הערכה מיולי 2009), מקומה בעולם 119.
תוחלת החיים: 76.72 (מקום 62 בעולם).
בעולם קיימים סיפורים שבגאורגיה ישנן קבוצות אנשים החיים ע גיל מופלג בן 150-140 שנים, אך מחקרים רפואיים מפריכים סיפורים אלו, ועל פיהם רישומי המידע שמדובר באנשים הנראים מבוגרים מאוד אך למעשה מלאו להם 70 שנה. מראם הקשיש נובע מתנאי החיים הקשים שעברו עליהם.
ידיעת קרוא וכתוב: 99%.
חלוקה אתנית: 83% גיאורגים, 6,5% אזרים, 5,7% ארמנים, 1,5% רוסים, 2,5% אחרים (על פי נתונים מ 2002).
שפות: גיאורגית 71%, רוסית 9%, ארמנית 7%.
מטבע: לארי, בין השנים 1924-1993 המטבע שהיה בשימוש הוא הרובל, כפי שהיה בכל רחבי בריה"מ, לאחר נפילת בריה"מ היה בשימוש זמני הקופון עד שהוחלף ללארי.
דת: 83.9% גיאורגים אורתודוכסים, 9.9% מוסלמים, 3.9% ארמנים - גרגוריאנים, 3.9% קתולים 0.8% אחרים.
שיטת הממשל: רפובליקה נשיאותית.
חגים לאומיים: יום העצמאות 26 במאי (1918), שימו לב שיום הכרזת העצמאות מברה"מ הינו 9 באפריל 1991.
חגים נוספים: טיבליסובה (יום א' האחרון של חודש אוקטובר) הינו חג שיסדה המדינה בכדי לציין כל דבר הקשור לגיא ורגיה. רוב החגים הגיאורגיים קשורים ללוח השנה של הכנסייה האורתודוכסית. חלקם נחגגים רק באזורים ולפעמים בכפרים מסוימים ולחלקם אין תאריך קבוע. בימי החג, לאחר הביקור בכנסייה, נוהגים הכפריים לסעוד את ליבם בארוחה גדולה, הנערכת במרכז הכפר. תאריכי חג מרכזיים הינם: 26 במאי יום העצמאות, 3 במארס יום האם, 1 בינואר ראש השנה, 9 באפריל יום הזיכרון (יום המציין אירועים כלליים בהיסטוריה של גיאורגיה).
תרבות: למעט חלק קטן משטחה, גיאורגיה נמצאת באסיה ובתרבותה ניתן למצוא יסודות תרבותיים רבים ממרכז אסיה והמזה"ת. השפעות אלו באות לידי ביטוי בכל אחד ממרכיבי התרבות הגיאורגית והן נובעות ממיקומה ששימש ועדיין משמש, גשר בין מזרח למערב. התרבות הגיאורגית הושפעה מאוד מתרבויות המזרח התיכון ובהן: החיתית, האשורית, היוונית, הרומית, הביזאנטית, הפרסית והתורכי. מצפון הקווקז היא הושפעה מן התרבות הקימרית וממרכז אסיה מן התרבויות המונגולית והסקיתית. בנוסף לכך יש להוסיף השנים הרבות בהם נשלטה על ידי רוסיה הצארית והסובייטית (למעט פרק זמן קצר בין השנים 1920-1918, בהם הייתה עצמאית) שהותירו חותם עמוק. אם זאת אין להתעלם מן התרבות הגיאורגית עצמה שמאפייניה ניכרים בכל תחומי החיים.
הקדמה: מיקומה של גיאורגיה הפך אותה לצומת דרכים תרבותית וגיאוגרפית ועל כן היא תוארה הן כחלק מאירופה והן כחלק מאסיה. מיקומה בא לידי ביטוי היסטוריה ארוכה בהן שימשה חיץ בין מעצמות העבר, פרס ורומא, פרס וביזאנטיון פרס והאימפריה העות'מאנית ולבסוף פרס והעות'מאניים מול רוסיה. מציאות זו יצרה תרבות עשירה ומורכבת. שכנותיה של גיאורגיה הינם: תורכיה, ארמניה, אזרבינ'אן ורוסיה ולאחרונה נוספו שתי הרפובליקות העצמאיות אבחזיה ודרום אוסטיה.
ערים: טביליסי בירת המדינה היא הגדולה בערי גיאורגיה. העיר השנייה בגודלה היא קוטאיסי שבמערב גיאורגיה.
גיאוגרפיה: בחלקה הצפוני של גיאורגיה בולטים נופי הקווקז הגבוהה. ההר הגבוה ביותר בשטח גיאורגיה הינו הר שחארה המתנוסס לרום של 5,021 מטר מעל פני הים. בחלקה הדרומי בולטים נופי הקווקז הנמוך. בין שני רכסי הערים נמצא מק הנהר מיטקווארי שמקורותיו במזרח תורכיה והוא נשפך אל הים הכספי בקרבת העיר באקו בירת אזרביג'אן.
גיאורגיה זכתה בעצמאותה ב-1991, ולמרות הצהרות מנהיגיה מאז, שכוונתם לכונן דמוקרטיה המבוססת אמות מידה מערביות בכל הקשור לשלטון החוק וחופש הביטוי היא רחוקה מאו מהשגת יעדים אלה. השחיתות עדיין פושה בכל דרגי השלטון והמשטרה נהנית מכח כמעט בלתי מוגבל. לכל אחת ממערכות הבחירות שהתקיימה בשנים האחרונות התלוו הפגנות ומחאות באשר לכשרותן וחוקיותן. גם בתחומי התשתיות אין הממשל מצליח להגשים את תכניותיו בעיקר בגלל משברים כלכליים הפודים את המדינה בגין המלחמות על השליטה באבחזיה ודרום-אוסטיה ובגין משברים כלכליים אזוריים ועולמיים. שירותי התיירות מחוץ לבירה טביליסי לוקים בחסר. תשתית הכבישים (למעט הכבישים הראשיים הזוכים לשדרוג הדרגתי) הינה רעועה מאוד. רבים מן השירותים והסחורות קיימים במדינות מפותחות כלל אינם קיימים בגיא ורגיה. זו מדינה עם קצוות מנוגדים: לצד עושר רב של מעטים, עוני רב של מרבית האוכלוסייה, חדש, מול ישן, חיים קשים ומולם תושבים מאירי פנים ומלאי שמחת חיים. למרות כל זאת, גיאורגיה נמנית על המדינות הקדומות באזור ותושביה הגאים הינם מסבירי פנים. היא מציעה לתייר נופים הררים מרהיבים, היסטוריה מעניינת, אתרים היסטוריים מרהיבים, ומטבח עשיר בטעמים ומאכלים המגרה את כל החושים.
מאז הכרזת העצמאות, עושה גיאורגיה מאמצים גדולים להתקבל לחיק המערב, באמצעות הצטרפות לברית נאט"ו והמטרה הסופית היא הצטרפות לאיחוד האירופי. מאמצים אילה זוכים להתנגדות נמרצת ממוסקבה, ועל כן הורעו מאוד היחסים בין שתי המדינות. רוסיה עושה כל אשר ידה כי לבלום מגמות אלו ושיאן של מאמצים אלו היה בפרוץ המלחמה באוגוסט 2008, תוך ניצול הכוחות הבדלניים באבחזיה ודרום-אוסטיה כדי לקרוע חלקים משטח גיאורגיה. עבור רוסיה גיאורגיה הינה חלק מן טראנס קווקז הכלול בתחום ההשפעה הרוסית ועל כן איננה מוכנה לסבול לאורך גבולה מדינה הנתמכת על ידי ארצות המערב. שתי המלחמות שעברה גיאורגיה: המלחמה באבחזיה וברום-אוסטיה ב-1992-1991, והמלחמה ב-2008, הציפו את המדינה בכחצי מיליון פליטים שנמלטו מן החבלים הבדלניים. פליטים אלו מעיקים על הכלכלה הגיאורגית ומשפיעים על רמת החיים.
בימי השלטון הסובייטי לא ניתן היה להגיע לטביליסי בטיסה אלא דרך מוסקבה או לנינגרד. ניתן היה להגיע רק בטיולים מאורגנים באמצעות אינטוריסט (כך היו הדברים בכל רחבי ברה"מ והגוש הקומוניסטי) אשר שלטו בלוח הזמנים של הטיול, באתרים לביקור ולא אפשרו כל מגע עם האוכלוסייה. כיום, בגלל התשתית התיירותית הלא מפותחת ומספר התיירים הלא רב יחסית המבקרים במדינה, יכול התיר להנות ממדינה שהמסחור התיירותי עדיין אינו שולט בכיפה. גאורגיה עדיין שומרת במידה רבה על התמימות של מדינה שהתיירות בה מתפתחת לאיטה, המציע לתייר חוויה מיוחדת במינה.
המיתוס - כאשר אלוהים חילק את העולם היו הגיאורגים עסוקים באוכל ובשתייה. כשהתייצבו לפני האל התברר כי הוא חילק את כל האדמות. הגיאורגים התנצלו והסבירו לאל שאיחרו להתייצב לחלוקת האדמות מכיוון ש"שתו לכבודו". האל התרצה והעניק להם את חלקת הארץ שיעד לעצמו. אין ספק שהפוריות הרבה של גיאורגיה מהווה עדות לאגדה זו.
מיתוסים נוספים - על פי אחת המסורות גיאורגיה היא ארצם של האמזונות שחיו לגדת נהר טרגי (טרק).
מסורת אחרת קושרת את גיאורגיה לפרומתאוס בן האלים אשר גנב את האש ומסרה לבני האדם. האלים הזועמים כבלו אותו להר גבוה שהמסורת מזהה אותו עם הר אלברוס (קזבק) שבקווקז הגבוה בצפון גיאורגיה. בהיותו כבול התענה בקור וביובש, בשעה שנשרים אכלו את הכבד שלו, עד ששוחזר על ידי הרקולס.
המיתוס על קולכיס - קולכיס במיתולוגיה היוונית היא ארץ גיזת הזהב. אותה גיזה תוארה כבר במאה הראשונה לפסה"נ על ידי הגיאוגרף היווני סטראבו. בכתביו הוא מתאר את דרך השימוש בגיזה (צמר כבשים) לסינון עפרת זהב מנהרות. בחבל סוונטי שבמערב גיאורגיה המבוגרים שבין התושבים עדיין מכירים שיטה זו שהפכה גיזה למוזהבת (כיום קולכטי היא במערב גיאורגיה). קולכיס הייתה היעד אליו הפליגו יאסון והארגונאוטים - עליהם נמנו הרקולס ואורפאוס - במטרה לחפש את גיזת הזהב ולהשיבה וליוון. בדרך אל קולכיס עברו עליהם הרפתקאות רבות אך כולן לא השתוו למטלות שהטיל עליהם מלך קולכיס תמורת הסכמתו לוותר על גיזת הזהב. למרות תקוותו להכשילם בכדי שהגיזה תשאר ברשותו הם עמו בכל המטלות בזכות אהבתה של מדאה - בתו של מלך קולכיס - ליאסון שסייע לו ולארגונאוטים להשלים את המטלות בהצלחה. אהבתה של מדאה ליאסון ליאסון הסתיימה בשורה של אסונות: היא בגדה באביה, רצחה את אחיה, וכשננטשה על ידי יאסון הרגה את כלתה ושני בניה. סופה, שנעלמה במרכבה רתומה לדרקונים.
המטבח הגיאורגי
המטבח הגיאורגי הינו עשיר במיוחד ונכרות בו ההשפעות מן המטבחים המרכז אסיאתיים, הפרסי העות'מאני והרסי. עם-זאת, זהו מטבח בעל יחוד משל עצמו הכולל מנות האופייניות לו בלבד.
כבר בכניסה למסעדה או לבית מארחים מתגלה שולחן עמוס בכל טוב. אל השולחן מוגש מגוון של סלטים שונים, המעניקים למתבונן תחושת שפע. שני מאכלים פותחים את המטבח הגיאורגי: חצ'פורי וחינקלי.
חצ'פורי: (מילולית חצ'ה - גבינה פורי-לחם) הינו מעטפת בצק אפויה או מטוגנת, שבתוכה גבינה לבנה מותכת (שטעמה דומה למוצרלה) או תערובת גבינות.
חינקלי - הינו כיסון גדול מאודה, ממולא בבשר או בגבינה, בתפוחי אדמה, בפטריות או במלוי אחר, מנה של חינקלי מורכבת משמונה עד עשרה כיסונים לפחות. המנות גדולות מאוד כמסורת הארוח הגיאורגי.
כיימות מסעדות המתמחות בחינקלי הנקראות סחינקלי. במקור היה מאכל זה עסק של גברים, שהשתמשו בחרבותיהם לקיצוץ הבשר. מסיבות דתיות ישנו גם חינקלי צמחוני המיועד לימים שבהם אסורה אכילת בשר. חינקלי אוכלים באופן הבא: אם הוא ממולא בגבינה ניתן לאוכלו בעזרת סכין ומזלג, את האחרים בעזרת הידיים בלבד, לאחר שמתבלים בפלפל שחור ולפעמים בחמאה מותכת. את הכיסון אוחזים בקצה האצבעות, יד אחת תופסת בתחתית הרחבה והשנייה בקצה העליון. את הכיסון מחזיקים כך שכאשר נוגסים ממנו, הנוזלים שבתוכו לא מטפטפים. זו מיומנות שניתן לרכוש אותה כבר בניסיונות האכילה הראשונים. את הקצה העליון לא חייבים לאכול וניתן להשאירה בצלחת.
חצ'פורי - זה שם כללי למאכל ובגיא ורגיה קיימים חמישה סוגי חצ'פורי: הוא עגול ושטוח, סגור, ממולא בגבינה ואפוי או מטוגן. בדרך כלל הוא מוגש חתוך למשולשים. מגרולי חצ'פורי דומה לקודם, בתוספת ביצה למעלה. אצ'רולי זו ארוחה מלאה: הוא עשוי מבצק שמרים והוא אפוי בתנור, צורתו כסירה, חלקו העליון פתוח, וחושף לראווה את הגבינה, ביצה עין וכמות רבה של חמאה. חצ'פורי זה אוכלים בחבל אג'ארה שלחוף הים השחור. הסוג החמישי נפוץ בעיקר בבתי קפה, והוא עשוי משכבות דקיקות של בצק וגבינה.
המטבח הגיאורגי עשיר בתבשילים ובדברי מאפה, בטעמים מיוחדים. פחאלי הוא שם כללי למנות ראשונות קרות שמשלבות ירקות ואגוזים. צ'ורצחלה הוא ממתק מוארך, עשוי אגוזים מושחלים על חוט הטבולים בסירופ ענבים עם קמח או קורנפלור. המטבח הגיאורגי עושה שימוש רב בטקמאלי העשוי משזיפים ומלווה בשר ודגים. המטבח היהודי הגיאורגי דומה אך מקפיד על כשרות.
אתרים:
טביליסי עיר הבירה הינה עיר תוססת המושכת אליה צעירים, ויש בה מוסדות תרבות חשובים ואתרים מעניינים. האזור בו נבנתה העיר היה מיושב כבר בתקופת האבן המאוחרת. רשמית העיר נוסדה בשנת 455, על ידי המלך וכטאנג גורגאסלי. בתחומי העיר ובסביבותיה נובעים מעיינות חמים המשמשים לרחצה ובילוי. שמה של העיר גזור מן המעיינות החמים ופירוש המילה Tbili הוא חם. במהלך ההיסטוריה שלה היא נכבשה עשרים ותשע פעמים, דבר המדגיש את מיקומה האסטרטגי במאבק בין הכוחות השונים שנאבקו על השליטה במדינה. בשנת 1122 נכבשה העיר על ידי המלך דוד הבנאי שהפך אותה לבירת גיאורגיה המאוחדת. במאה ה-19, לאחר סיפוחה של גיאורגיה לרוסיה, נסללו הרחובות הראשונים, נחנכו ספריות ונפתחו תיאטראות. העיר מוקפת הרים ובנויה לגדת הנהר מיטקווארי, פרבריה משתרעים ממזרח ומצפון למרכז העיר והעיר העתיקה בנויה על הגדה הימנית. מרכז העיר הם שדרת רוסטבלי (Rustaveli) החוצה את העיר העתיקה ולאורכה שורה של חנויות יוקרה, בית הפרלמנט ובתי מלון יוקרתיים. העיר ידועה באתריה ההיסטוריים ובאדריכלות המרהיבה שלה. אחד מן המבנים המרשימים זו קתדראלת סיאוני (Sioni) שבעיר העתיקה, שנקראת על שם הר ציון בירושלים. בכנסייה שמור הצלב של נינה - מבשרת הנצרות בגיאורגיה - שהינו הפריט הקדוש ביותר לגיאורגים. בסמוך לקתדראלה נמצאת כנסיית אנצ'סחאטי (Anchiskhati) שהינה העתיקה ביותר בעיר. על העיר חולש מבצר נאריקאלה (Narikala), ולפיכך נכבש מספר פעמים רב. כנסיית סמבה(Sameba) החדשה שולטת בקו הרקיע של העיר וניתן לראותה כמעט מכל מקום במרכז העיר. תשומת לב מיוחדת ניתנת למרחצאות בטביליסי הנמצאים במרכז חוויה מיוחדת. שוק המזון של העיר בזרובה (Bzroba) שנמצא ממערב לתחנת הרכבת המרכזית. על הגשר היבש נערך שוק הפשפשים משראלי חידי (Mshrali Khidi) הנחשב לאחד הססגוניים בעיר והוא פועל בעיקר בבקרים של סוף השבוע. בית הכנסת המרכזי נמצא ברובע היהודי. זהו מבנה לא גדול שבנייתו הושלמה בראשית המאה ה-19, ויש בו שני אולמות תפילה. בתי הכנסת והקהילה היהודית בגאורגיה זוכים ליחס חם מצד האוכלוסייה והשלטונות. ביוני 2009 נפתח מחדש בית כנסת נוסף לאחר ששופץ.
חבל קחאתי נמצא במזרח גאורגיה והוא הגדול מבין החבלים המרכיבים את המדינה. את החבל חוצה רכס הרי גומבורי (Gumbori), המחלק אותו לפנימי וחיצוני. החלק החיצוני כולל את אלאזני הפורה ובמרכזו זורם נהר אלזאני (Alazani). תנאי הקרקע והאקלים בעמק מעולים לגידול גפנים והוא משמש מרכז לתעשיית היין החשוב ביותר בגיאורגיה. החלק הפנימי הינו ערבה מכוסה עשב ותושביו מתפרנסים מגידול עדרי צאן ובקר. בקחטי ישנו ריכוז של אתרים היסטוריים. מתוך יותר מחמשת אלפים מבנים היסטוריים הקיימים גאורגיה והנתונים להגנת המדינה חלק ניכר מהם נמצא בקחאתי.
הסופר הצרפתי אלכסנר דיומא כינה את חבל קחאתי "הגן הגדול". מביני דבר טוענים שהיין המקומי טוב, אבל לא מעודן מאוד ואיכותי. תלאווי, 150 קילומטר מצפון-מזרח לטביליסי, היא העיר המרכזית והמרכז המנהלי של האזור כולו. במרכז העיר ניצבת המצודה המלכותית באטוניסציחה (Batonistsikhe) מן המאה ה-18, מהתקופה שקחאתי הייתה ממלכה עצמאית. במצודה שתי כנסיות, שרידי בתי מרחץ מן המאה ה-11 וארמון מלכותי. כל שנה בחודש אוקטובר מתקיים בתלאווי פסטיבל יין הנמשך מספר ימים.
דוד גארג'ה (David Gareja) - בקצה הדרומי של חבל קחאתי, שוכן מנזר דוד גארג'ה הכולל תשעה-עשר מנזרים ומערות התבודדות שקירותיהן מכוסות בתמשיחי קיר מן ה-6. במתחם נמצא מנזר לאוורה (Lavara) הבנוי שלושה מפלסים. על קירות המנזר ישנם פרסקות מרשימות ובהם הסעודה מן המאה ה-11 זהו אחד מן האתרים המרשימים במדינה.
מטסחטה (Mtskheta) - עבור כל מי שאינו גאורגי קשה להסביר את מקומה של מטסחטה בתרבות הגאורגית. בעיר נמצאת הקתדרלה הקדומה ביותר בגאורגיה "סואטי טסחובלו" (Sveti-Tskhoveli), שפירוש שמה "העמוד הנותן חיים". על פי המסורת הגאורגית מכאן יצא יהודי גאורגי שהוזמן לחזות בצליבת ישו. לאחר הצליבה הוא הצליח לשים ידו על גלימתו של ישו ושב איתה למטסחטה. אחותו סיונה המתינה לו בשער העיר וכאשר נפגשו הוא מסר לה את הגלימה. בהתרגשותה הרבה, היא נפחה את נשמתה בעודה אוחזת בגלימה. כל הניסיונות לחלץ מידה הקפוצה את הגלימה עלו בתוהו והיא נקברה יחד איתה. על פי מסורת נוספת "נינו הקדושה" הביאה את הנצרות לאזור בשנת 337 ולכן כאן נבנה מרכז הכנסייה הגאורגית. בעיר נמצאות מספר כנסיות אשר הוכרזו אתרי מורשת עולמית בזכות האדריכלות של ימי הביניים המתגלמת כאן במלוא הדרה.
הדרך הצבאית - ראשיתה של הדרך הצבאית היא במטסחטה (Metskheta) אך למעשה היא המשכו של הכביש היוצא מטביליסי וסופו כמאתיים קילומטרים משם הרוסית וולאדיקווקז (Vladikavkaz). היא נחשבת לאחת הדרכים הקשות, אך גם אחת הרומנטיות. לאורך כל ההיסטוריה צבאות פלשו דרכה מן הצפון אל הדרום, יוצרים הפליגו בשבח נופיה שהיו רקע למסעות סוחרים. בהיותה השער המחבר בין רוסיה לגאורגיה, עברו בדרך זו עמים רבים שפלשו דרומה. על הנתיב שמרו אז נסיכויות מקומיות שחלקו ביניהן את המרחב. מגדלי תצפית מאבן ששרדו עד ימינו הם עדות חיה למאמץ שהושקע בהגנתה. במיוחד הייתה הדרך חשובה למלכי איבריה שעיר בירתם מטסחטה נמצאת בקצה הדרומי שלה, סמוך לטביליסי במפגש הנהרות אראגבי (Aragvi) והמטקברי (Mitkvari). למרות חשיבותה הרבה והיותה דרך מקשרת בין רוסיה לעבר הקווקז, מדובר בדרך צרה ומשובשת עד ימים אלה.
מצודת אנאנורי (Ananuri) - המצודה שנבנתה במאה ה-17, היא שער הכניסה לקווקז הגדול ודוגמא נהדרת לאדריכלות אורגית קלאסית. היא הייתה בבעלות הדוכסים של אראגווי (Aragvi) ששלטו באזור מהמאה ה-13, שושלת שעל פי המסורת העקובה מדם איש מגבריה לא מת מוות טבעי. כיום המכלול כולל שתי מצודות שרק העליונה שמורה היטב. מן המצודה ישנה תצפית אל מאגר ז'ינוואלי (Zhivali). המאגר משמש אתר נופש, שיט ודיג עבור הגאורגים.
גודאורי (Gudauri) - עיירת סקי מבוקשת השוכנת ברום של 2,200 מ' מעל פני הים. בחורף הומה האתר בגולשים או האלי-סקי (גלישה מפסגות גבוהות אליהן מגיעים בהליקופטר מכיוון שאין מעלית או רכבל המובילים אליהן.
קאזבגי (Kazbegi) - העיירה קרויה על שם קאזיבק צ'ופיקשווילי שהתגורר בה בתחילת המאה ה-19 - בנויה במעין אמפיתאטרון טבעי המוקף הרים. קאזיבק היה אחראי על המעבר בבקעה ועל גביית המיסים מעוברי אורח, ובנו גבריאל המשיך את דרכו. בימיו, פרצו בעיירה מהומות והתושבים דרשו מגבריאל להסגיר לידיהם חיילים רוסים שהיו מוצבים כאן כדי להגן על הדרך הצבאית. גבריאל הגן על החילים וכאות הוקרה קיבל מהרוסים דרגת גנרל, ושם המקום שונה על שם אביו. אלכסנדר, נכדו של קאזיבק, נמנה אל הסופרים החשובים של גאורגיה.
כנסיית צמידה סאמבה (Tsminda Sameba - השילוש הקדוש) - זהו אחד האתרים היפים ביותר לאורך הדרך הצבאית, בעיקר בזכות בידודה של הכנסייה.
גורי (Gori) - פרסומה של גורי קשור רובו ככולו לאדם אחד שנולד בה, יוסף דזוגשווילי - שנודע בשמו המאוחר יוסף סטלין. ליבה של גורי היתה המצודה הבנויה על גבעה במרגז העיר. מבנה בולט זה מטביע את חותמו על קו הרקיע העירוני. המצודה נוסדה כבר בעת העתיקה ולדעת חלק מן החוקרים פומפיוס צר עליה בשנת 65 לפסה"נ. ברחבת בית העיריה ניצב פסלו של סטאלין ובהמשך השדרה נמצא הבית הקטן בו נולד וגדל עד שעזב את העיר. בסמוך לבית נבנה ב-1957 מוזיאון המנציח אותו. מלבד סטלין נודעה גורי בהתקפות החוזרות ונשנות שספגה בגלל מיקומה האסטרטגי. ככל הנראה שכן במקום ישוב כבר בעת העתיקה, אשר הגיע לשיא פריחתו ב-1123, כשהמלך דוד הבנאי בנה כאן עיר חדשה. פוריותו של האזור המפורסם גם היום בזכות התפוחים, האגסים והאפרסקים, היה מן הגורמים שתרמו לפריחתה של העיר. משערים שבתקופת הפריחה שלה חיו בעיר כמאתיים אלף תושבים. הכיבוש המונגולי במאה ה-13 ולאחר מכן הכיבוש של טימור-לנג ב-1386, גרמו לחורבנה של העיר. רעידות אדמה ונפילת האימפריה הביזאנטית הובילה במאה ה-15 לנטישתה הכמעט מוחלטת.
אופליסטציחה (Uplistsikhe) - זו עיר המערות הקדומה במדינה, שכיום נותרו בה מאה וחמישים מערות מתוך שבע-מאות שהיו בעבר. בין המערות ששימשו למגורים, מסחר, אחסון וצרכי ציבור קישרו רחובות חצובים אף הם. המכלול כולו נחצב בסלע הטוף הרך. מקומה של העיר - מצוק מעל הנהר מטקברי וקרבתה לדרך המשי שעברה בסמוך - הקנה לה יתרון אסטרטגי. האגדה מספרת שאת המערות חצבו עבדים שצוידו בכלי חציבה העשויים מלהב ברזל וקת זהב. כדי לדרבן אותם בעבודתם, הובטח להם שכשישחק הברזל ישוחררו ויקבלו את קת הזהב. במרומי אופליסציחה חצובה בסלע כנסיה מן המאה השישית. ממזרח לה ניצבת בזיליקה חצובה שהחליפה מקדש זורואוסטרי שניצב כאן.
כותאיסי (Kutaisci) - הינה העיר השנייה בגודלה במדינה. בדרך אל העיר חוצים דרך רכס ההרים המהווה הגבול הגיאוגרפי בין מערב למזרח גאורגיה, שהינו קו פרשת המים במדינה. את הרכס חוצים במנהרה שבפתחה מוצגים פרטים מסיפור גיזת הזהב. לפי הסיפור, שמתרחש במקומות שונים, נענה יאסון הנסיך היווני לאתגר שהוצב בפניו ויצא למסע לחופי הים התיכון בחיפוש אחרי גיזת הזהב. בעזרתה של מידיאה, בתו של מלך קולכיס, גנב יאסון את גיזת הזהב והשיבה ליוון.
בסוף המאה העשירית הכריז המלך בגארט ה-III על כותאיסי כבירה. היא נותרה הבירה עד שדוד הבנאי כבש בשנת 1122 את טביליסי וקבע בה את בירתו. כותאיסי אמנם ניצלה מהרס על ידי המונגולים אך סבלה קשות מפלישות התורכים שפעמיים - במאות השישית והשביעית - גרמו בה להרס כבד.
בעיר מתגוררת הקהילה היהודית השנייה בגודלה בגאורגיה. גם היום מתגוררת בעיר קהילה קטנה המרוכזת ברחוב ברובע היהודי. ברובע קיימים שלושה בתי כנסת. שני הגדולים נבנו במאה ה-19, וקירותיהם מעוטרים בציורים יפים. בסמוך לרחוב היהודים ישנו רחוב הנושא את שמו של בוריס קופונוב, שהתגורר בעיר ותרגם לעברית את הפואמה "עוטה עור הנמר" של המשור הלאומי הגאורגי שוטה רוסטאוולי.
על אחת מגבעות העיר המתנוססת מעל נהר ריאוני (Rioni), ניצבים שרידי קתדרלת בגרטי (Bagrati) חסרת הגג, הקרויה על שמו של המלך בגרט השלישי המלך הראשון שאיחד את גאורגיה בגבולותיה המודרניים. עד שפוצצו התורכים את הקתדרלה היא הייתה הגדולה במדינה. הקתדרלה הוכרזה אתר מורשת עולמי ובשנת 2008, החל שיקומה כולל בנייתו של הגג.
אוניברסיטת גלאטי (Gelati) שייסד דוד הבנאי נמצאת על גבעה כאחת-עשר קילומטרים מצפון-מזרח לכותאיסי. דוד לא זכה לראות בהשלמת המתחם, אולם עם מותו, בשנת 1125, נקבר עלפי הנחיותיו המפורשות ברצפת שער הכניסה המרכזי. מספרים כי המלך העניו רצה שכל נתיני ממלכתו יעברו על קברו. עדות לענוותו היא סיפורים הקושרים אותו לבניית האוניברסיטה. על פי סיפור אחד, את האבן הגדולה ביותר במבנה הוא סחב במו ידיו מן הנהר. על פי סיפור אחר במהלך הבניה הוא נפל מן הגג ואיבד את הכרתו למשך שלושה ימים.
האוניברסיטה היא חלק ממנזר ששימש מרכז תיאולוגי גדול בו לימדו המלמדים הגדולים של התקופה. הלימודים כללו לימודים כללים לצד לימודי דת. המנזר חרב פעמיים בעקבות פלישות התורכים. מרבית הפרסקות המעטרים את קירות המנזר הם מן המאה ה-10. בכנסיה ניצב בשעתו איקונין החאחולי (Khakhuli) המפורסם ביותר בגאורגיה. האיקונין היה הגדול מסוגו בעולם, אך הרוסים גנבו אותו, שברו אותו ומכרו את חלקיו. כיום נמצאים חלקים ממנו במוזיאון המדינה בגאורגיה, במוזיאון הממטרופוליטן בניו-יורק והשאר בידיים פרטיות.
בורג'ומי (Borjomi) - עיר הקיט והמרפא של גאורגיה. במרכז העיר נמצא קניון שהינו חלק מן הפארק הלאומי בורג'ומי. בימי נשיאותו של אדוארד שוורדנדזה (בשנים 2003-1999), הדרך מטביליסי לבורג'ומי הייתה היחידה שתוחזקה, מכיוון שכאן היה מעון הנפש שלו. בעיירה, שבה נובעים מספר מעיינות מינרליים, היה מעון הקיט של משפחת הצאר והיא הייתה אתר נופש לאליטה הסובייטית. כאן נמצא מפעל המים המינרליים המפורסמים במדינה, מי בורג'ומי, שהפך לשם דבר בגאורגיה. בפארק הלאומי בורג'ומי ישנם בזים בהם זורמים מי המעיינות המינרליים הנחשבים טובים לעור, למערכת העיכול, לכליות ועוד.
מבצר חרטוויסי (Khertvisi) - המבצר נבנה על פסגה במפגש בין שני נהרות. למבצר חומות אדירות ויש בן שני מעברי סתרים היורדים אל הנהר. המבצר ששימש שוק עבדים של בני עמי הקווקז ובעיקר אוסטים וצ'צ'נים.
וארדזיה (Vardzia) - זוהי עיר המערות הגדולה ביותר בגאורגיה. חציבת המערות החלה בימיו של המלך גאורגי ה-3 (1184-1156) כמאחז אסטרטגי נגד ניסיונות פלישה של התורכים. החציבה נמשכה והורחבה בימיה מלכותה של בתו תמרה. מתוך שלושת אלפי המערות שהיו בעיר ובהם חיו כשבעים אלף תושבים שרדו כחמש מאות בלבד. כל האחרות חרבו במספר רעידות אדמה שפקדו את האזור. האגדה מספרת, שלפני שהחלה חציבת המערות, נעלמו כל כלי העבודה מן מהאזור כולו. לאחר חיפושים רבים הם נמצאו כאן והיה זה אות שאלוהים חפץ בהקמת העיר במקום זה. על פי אחת הגדות מקור שם העיר הוא מן הימים שתמרה הייתה ילדה. אביה הביא אותה לביקור בשעה שעבודות החציבה היו בעיצומן. הילדה ששיחקה
במערות הנחצבות, איבדה את דרכה. במהלך החיפושים אחריה קרא אביה בשמה והיא ענתה לו "Ak var Dazia!" (אני כאן דוד).
לאחר חורבן העיר נותר כאן קומץ נזירים, ובעיתות סכנה נמלטו לכאן הכפריים. המערות שבמפלס התחתון נמצאות כמאה וחמישה מטרים מעל הנהר. חרף התמוטטות המערות, עומקן של חלק מהן מגיע לשישים מטרים. מערכת משוכללת הוליכה מים בצינורות חרס ממעיין עילי שכונה עין תמרה. בנוסף למעיין נחצבו בורות מים גדולים ומערכות מסתור מסועפות שהוליכו אל גדות הנהר. מערות המתחם שהשתרעו על פני שלשו-עשרה קומות, מתחלקים לסוגים שונים לפי שימושיהן: בורות מים, חדרי אכל, מערות מגורים, חדרי כינוס ואספות, מחסני יין (ובהם שקעים חצובים ברצפה להצבת כדים), מאפיות, מערכות מסתור וכנסיות.
בלב העיר, במפלס הרביעי, נותרה כנסית מרים, ובה פרסקות נהדרים. בפרסקו של החלק המזרחי של הקיר הצפוני מופיע תמר כשהיא מחזיקה בידיה דגם של הכנסייה ולידה ניצב אביה גאורגי. הפרסקו הזה הוא היחיד שצויר בחייה, והוא מתאר אותה לפני נישואיה, לכן היא אינה חובשת שביס. על פי המסורת, בכל יציאה לקרב ליוותה המלכה תמרה את אנשיה עד לפתח הכנסייה, ושם המתינה לשובם והתפללה לשלומם. במאות ה-15 וה-16 הגן המבצר על תושבי העיר מפני פלישות התורכים והפרסים. באמצע המאה ה-16 נכבש המקום על ידי הפרסים לאחר קרב פנים אל פנים שנערך במערות עצמן. הפרסים שדדו את אוצרותיה הרבים.
ארמניה ת.ז:
שם: בארמנית היאסטן האנראפטטויאן ובקיצור היאסטאן, Hayastani Hanrapetut'yan, בפי אומות העולם, ארמניה.
שם רשמי בעבר: הרפובליקה הסובייטית הארמנית, וכיום: הרפובליקה של ארמניה.
חלוקה מנהלית: ארמניה מחולקת לאחד-עשר מחוזות הנתונים למרות מלאה של הממשלה. בדרום-מערב ארמניה, בגבולה עם תורכיה נמצאת נחצ'יואן (Naxcivan) שרוב אוכלוסייתה הינה אזרית. בעידן הסובייטי היא הייתה חלק מארמניה אך נהנתה משלטון עצמי. במזרח המדינה נמצא חבל נאגורנו קראבח שמרבית תושביו הינם ארמנים. בעידן הסובייטי החבל נהנה משלטון עצמי אך נכלל בתחומי אזרביג'אן.
מיקום: דרום-מערב אסיה, ממזרח לתורכיה.
שטח: 29,743 קמ"ר.
עיר הבירה: ירוואן (Yerevan) (בעבר ארבוני Erebuni) -. 1.1 מליון תושבים.
אוכלוסייה: 2,967,000 (הערכה מיולי 2009), מקומה בעולם 138.
תוחלת החיים: 72.68 (מקום 116 בעולם).
ידיעת קרוא וכתוב: 99.4%.
חלוקה אתנית: 97.9% ארמנים, 1.3% יאזידים (Yezidim כורדים), 0.5% רוסים, 0.3% אחרים (על פי נתונים מ 2001).
שפות: ארמנית 97.7%, יאזידית 1% רוסית 0.9% אחרות 0.4%.
מטבע: שם המטבע הארמני הינו דרם שפירושו כסף. הדרם מתחלק למאה לומה שזו המילה הארמנית לכל דבר קטן. בין השנים 1989-1924 המטבע שהיה בשימוש הוא הרובל, כפי שהיה בכל רחבי בריה"מ.
דת: 94.7% ארמנים אפוסטלים, 4% בני פלגים נוצריים שונים, 1.3% יזידים (מונותאיסטים מעורב במאפיינים של עבודת עצמים מן הטבע).
שיטת הממשל: רפובליקה נשיאותית.
חגים לאומיים: יום העצמאות 21 בספטמבר, יום הכרזת העצמאות מברה"מ.
תרבות: שני שלישים מאוכלוסיית ארמניה מתגוררים בערים. הדת השלטת היא הנצרות, וכ-94% מתושבי ארמניה משתייכים לכנסיה הארמנית האפוסטולית (שהינה חלק מן הכנסייה האורתודוכסית). השפה הארמנית, שאותה דוברים כ-96% מן התושבים, נמנית עם משפחת השפות ההוד-אירופיות. ראשיתה של הספרות הארמנית הכתובה היא בשנת 405 לספירה, עת מסרופ מהשטות (Metro Mash tot) יצר את הכתב הארמני. עם טובי הסופרים הארמנים בימי הביניים נמנה נרסס שנורמאלי, שכתב בעיקר המנונים פואמות היסטוריות. במאה העשרים התפרסם המשורר יליד ארמניה ויליאם סרויאן, שחי ופעל בארצות-הברית. עם המוסיקאים הגדולים של ארמניה נמנה המלחין בן המאה העשרים, ארם איליץ' חצ'טוריין, שיצירותיו התפרסמו ברחבי העולם.
הקדמה: ארמניה ממוקמת בחלק המזרחי של רמת אנטוליה בדרום-מערב אסיה. זוהי רמה המתנשאת לרום ממוצע של 1,600 מ' מעל פני הים, המבותרת בקניונים הנוחים למעבר בהמות ובני אדם. מיקומה, הפך אותה לצומת דרכים תרבותית וגיאוגרפית. נתונים אלו באו לידי ביטוי בהיסטוריה ארוכה בהן שימשה - כמו גאורגיה, שכנתה מצפון - חיץ בין מעצמות העבר, פרס ורומא, פרס וביזנטיון פרס והאימפריה העות'מאנית ולבסוף פרס והעות'מאניים מול רוסיה. מציאות זו יצרה תרבות עשירה ומורכבת. שכנותיה של ארמניה הינם: תורכיה, גאורגיה, אזרבינ'אן ופרס ולאחרונה נוספה הרפובליקה העצמאיות נגורנו-קראבח.
ערים: ירוואן בירת המדינה היא הגדולה בערי ארמניה. העיר השנייה בגודלה היא גיומרי (Gunri) שבצפון-במערב.
גיאוגרפיה: ארמניה היא מדינה הררית קטנה. 90% משטחה נמצאים ברום מעל 1,000 מ' מעל פני-הים. למרות שטחה הקטן, נופיה מגוונים מאוד וכוללים: רכסי הרים, רמות גבוהות ועמקים עמוקים המבתרים אותם. ההר הגבוה ביותר בארמניה הוא הארגטץ (Aragats), המתנשא לרום של 4,097 מ' מעל פני-הים. האזור הנמוך ביותר בארמניה, נמצא בצפון-מזרח המדינה והוא מתנשא לרום ממוצע של 400 מ' מעל-פני-הים. גבולה הדרומי נמתח לאורך נהר אראקס (Araks), המפריד בינה לבין תורכיה ואיראן. ההרים בצפונה של ארמניה הם חלק מרכס הקווקז הקטן. במרכז ארמניה, ברום של 1.900 מ' מעל פני-הים, נמצא אגם סוואן (Sevan), האגם הגדול ביותר באזור הטראנס קווקז שבין הים השחור לים הכספי.
המטבח הארמני: במשך שנים ארוכות נשלטה ארמניה ההיסטורית על ידי העות'מאניים. חלקה המזרחי לעומת זאת היה במשך מאות בשנים תחת שלטון והשפעה פרסית. שתי תרבויות אלו השפיעו רבות על המטבח הארמני המורכב ממנות אופייניות לפרס ותורכיה עד כי קשה למצוא מנות ארמניות אופייניות.
ארמניה ההיסטורית - במזרח רמת אנטוליה מתלכדים רכס הרי הטאורוס והפונטוס לכדי רמה גבוהה שלאחר כמה מאות ק"מ מתפצלים לרכס הרי האלברוס - בצפון ולרכס הרי הזגרוס בצפון-מערב. ארמניה ההיסטורית היא האזור בו הרכסים מלוכדים, והוא מורכב ממספר רמות שביניהן עמקים ובקעות. בתחומי ארמניה ההיסטוריה נכללו הממלכות הקדומות קרדו ואוררטו, השליש המזרחי של תורכיה, ארמניה העצמאית כפי שהיא היום וחלק מאזרביג'אן. שטחה של ארמניה ההיסטורית בימי פריחתה השתרע ממזרח תורכיה במערב ועד לחופי הים הכספי במזרח. כיום מרבית אתריה החשובים נמצאים מחוץ לגבולותיה ובהן: הבירה הקדומה אני (Ani) הנמצאת בתורכיה וכן מספר כנסיות חשובות הנמצאות באיראן. שטחיה של ארמניה ההיסטורית שמחוץ לשטח המדינה המודרנית, מיושבים בכורדים.
מאז הכרזת העצמאות - ארמניה העצמאית, לשעבר "הרפובליקה הסובייטית של ארמניה" הייתה הרפובליקה הקטנה ביותר בשטח ברה"מ.
ארמניה ממוקמת במרכז הקווקז. יחסיה הקרובים עם רוסיה יוצרים מתחים בינה לבין גאורגיה ואזרבייג'אן, על רקע יחסיהן המעורערים של האחרונות עם רוסיה, ועל כן היא מסתכנת בבידוד. יחסיה עם אזרבייג'אן רעועים וכך יישארו עד שלא תבוא על פתרונה שאלת חבל נגורנו-קראבח. על רקע המשבר בנגורנו-קראבח, יחסיה של ארמניה עם תורכיה התומכת בתביעות הבעלות של אזרבייג'אן על נגורנו קראבח מתוחים, וגבולותיה עם שתי המדינות סגורים. תמיכתה הנחרצת של רוסיה בארמניה בשאלת נגורנו-קראבח, הידקה מאוד את הקשרים בין שתי המדינות, וצבא רוסי חונה דרך קבע בגבולה של ארמניה עם תורכיה ואיראן. תלותה של ארמניה בגאורגיה נובעת מכך שהאחרונה חוצצת בינה לבין רוסיה וכל האספקה מרוסיה עוברת דרך גאורגיה. המתיחות בין גאורגיה ורוסיה פוגעת בקווי אספקה אלו כפי שקרה באוגוסט 2008, עת פרצה מלחמה בין רוסיה לגאורגיה. בעקבות שיחות בין תורכיה וארמניה נחתם באוקטובר 2009, הסכם שהוביל להפשרה הדרגתית ביחסים שתוביל לפתיחת הגבול ביניהן.
המצור הכלכלי שהוטל על ארמניה בשנות התשעים בעקבות הקרבות בנגורנו-קראבח, הובילו למחסור קשה באנרגיה ומוצרי מזון, שגרמו להתמוטטות הכלכלה. המשבר הכלכלי הגיע לשיאו ב-1994, עם אבטלה של כ 80%, ומרבית המפעלים סגורים. כארבע-מאות אלף פליטים שנמלטו מאזרבייג'אן הכבידו מאוד על הכלכלה הממוטטת. המצור הכלכלי הוביל להידוק הקשרים בין ארמניה לאיראן, ואנרגיה במחיר מוזל שסיפקו האיראנים, יחד עם השקעות גדולות של גולים ארמנים, הובילו להתאוששות הכלכלה.
כיום ניצבת ארמניה בפני אתגרים רבים המאיימים על יציבותה. היא איננה נהנית מדמוקרטיה על פי מושגים המקובלים במערב. מספר מערכות בחירות לוו בדוחות קשים מצד משקיפים אירופים שהתריעו על זיופים רבים ועל פגיעה בטוהר הבחירות. התפתחות הדמוקרטיה הינה חיונית בכדי לפתור את שאלת נגורנו-קראבח המאיימת על יציבות האזור כולו. הפיתוח הכלכלי שנתמך בסיוע אנרגיה זולה מאיראן והשקעות גדולות של ארמנים גולים, אינו מגיע למרבית האוכלוסייה. על פי הערכות משנת 2007 אחוז הבלתי מועסקים הינו 7.1% וכ-26.5% מן האוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני.
התשתית התיירותית עדיין אינה מפותחת למעט בירוואן וסביב אגם סוואן. למרות כל זאת, ארמניה משופעת במגוון אתרים היסטוריים מעניינים ונופים מגוונים המעניקים עניין רב לתייר. למרות העוני הניכר בחלקים נרחבים של החברה, הארמנים הינם מסבירי פנים, שופעי תקווה ותמיד יקבלו אורח במאור פנים ובשמחה גלויה. כל אלה יחד הופכים אותה ליעד תיירותי ראוי לביקור.
המיתוס - הארמנים קוראים לארצם היאסטן: שפירושו ארצם של ההאיק. בפרק ח' בספר בראשית, מצוין שתיבת נח נחתה על פסגת האררט. בפרק י', מצוין שתגרמה הוא בנו של גמר שהיה בנו של יפת. על פי המיתוס הארמני, העם הארמני הינו צאצא של האיק, שהיה בנו של תגרמה, ועל כן הם ניני נינו של נח. מכאן נגזר שם הארץ.
על פי המיתוס, שניים מבניו של נח, חם ויפת התיישבו עם בני משפחתם באזור הר אררט בעוד ששם נע לצפון-מערב. במהלך הזמן, התפזרו צאצאיהם של חם ויפת ברחבי הרמה הארמנית. כאשר האיק, נינו של יפת היה בן 130, הוא נדד דרומה אל העיר שינהר (ככל הנראה בבל), והשתתף בבניית מגדל בבל. לאחר התמוטטות המגדל, האיק, שהיה גבר נאה, לוחם רב כוח (למרות גילו), בעל רעמת תלתלים וראיה מצוינת, היה מסוגל להתגבר אפילו על נימרוד, המנהיג האגדי של אשור. נימרוד ציווה על בני עמו לעבוד אותו אך האיק סירב ונדד עם בני משפחתו (ובהם 300 ילדים), צפונה לאזור הר אררט. נמרוד שהתנגד לנדודיו, הורה לו לשוב על עקבותיו, וניסה לרפות את ידיו כשטען שמזג האוויר באזור האררט טוב פחות מזה שבאשור. האיק לא ונמרוד בראש צבא גדול יצא במטרה להשיבו לאשור. שני הצבאות נפגשו לחוף אגם ואן. נימרוד עטה שריון כבד אך האיק שהיה חמוש בקשת, ירה בו חץ בעל שלוש נוצות שחדר דרך השריון של נימרוד והרגו. הצבא האשורי שחזה בהריגת מלכו, נמלט כל עוד נפשו בו. האיק שב לאררט שם נפטר והוא בן 400. השם ארמניה הופיע לראשונה אצל היסטוריונים יוונים המספרים, ששם המדינה נגזר משמו של ארם שהיה דור שלישי להיאק.
נצרות - קבלת הנצרות כדת המדינה, הפכה את ארמניה למדינה הראשונה שקיבלה עליה את הנצרות. זהו האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה של ארמניה. המסורת הארמנית קובעת שאירוע ההתנצרות התרחש בשנת 301 לסה"נ. תעודה ארמנית שנכתבה כארבע מאות ושישים שנים לאחר ההתנצרות, מתארת את האירוע. על פי המסורת בתעודה, גרגורי "המואר" עבד בשרותו של המלך טרדאט. כאשר התנצר גרגורי והחל להטיף להפצת הנצרות, עינה אותו טרדאט כדי שיוותר על אמונתו הנוצרית. גרגורי סירב ובמהלך הימים שחלפו מאז החלו העינויים, התחוור לטרדאט, שאביו נרצח על ידי אבא של גרגורי. בתגובה, השליך טרדאט את גרגורי לבור כלא צר למשך שנים-עשר שנים. טרדאט רדף נוצרים רבים, עד שנשלח אליו עונש מן השמיים. על פי המסופר, מרגע שפגע בו העונש הוא החל להתנהג כחזיר, את ביתו פקדו רעות רבות ושדים אחזו בתושבי עיר הבירה. בעקבות חזון שחזתה אחותו של טרדאט, שוחרר גרגורי "המואר", כל הקדושים שמתו על קידוש דתם נקברו, ובעקבות כל זאת, נרפאו טרדאט, כל בני ביתו וכל תושבי עיר הבירה.
רצח העם הארמני - התפשטותה של האימפריה העות'מאנית במהלך המאה הארבע-עשרה, הותירה חלקים נרחבים ממערב ארמניה תחת שלטון עות'מאני. תחת שלטון העות'מאנים נהנו הארמנים מחופש פולחן ומסחר כמו בני לאומים אחרים. בתחילת המאה התשע-עשרה חל שינוי ביחס הסובלני של העות'מאניים כלפי המעוטים הנוצריים. הסיבה לכך נבעה מהצלחת התנועה הלאומית ביוון שהביאה לעצמאותה - 1832, והאיום הרוסי על הגבול הצפוני של האימפריה. הארמנים, תלו ברוסיה את התקוות לגאולת ארצם הכבושה. במהלך מלחמת רוסיה פרס (1828-1826), חלק מארמניה ההיסטורית עבר לשלטון רוסיה. שטח זה עתיד להפוך לרפובליקה הסובייטית של ארמניה, כיום ארמניה העצמאית.
אירוע זה הגביר את תקוות הארמנים לעצמאות. רבים מהם התנדבו לצבא הרוסי ולקחו חלק בהתפשטות הרוסית לשטחי האימפריה העות'מאנית בקווקז. רוב מפקדי הצבא הרוסי במלחמות הקווקז היו ארמנים. ב-1878, כאשר פרצה מלחמה נוספת בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית, ארמנים סייעו להתקדמות הצבא הרוסי ולכיבוש החבלים קארס וארזרום בהם התגורר מיעוט ארמני גדול.
בתקשורת התורכית של שנות השמונים של המאה התשע-עשרה גברה ההסתה נגד הארמנים. הארמנים הואשמו לא רק בסיוע לאויבי האימפריה, אלא גם בפגיעה מכוונת בכלכלה וקשירת קשר במטרה להפיל את הסולטאן מכיסאו. ב-1896 השתלטה קבוצה של מורדים ארמנים על מבנה בנק באיסטנבול. בתגובה טבח ההמון בחמישים אלף ארמנים בעיר ועוד כמאתיים אלף ברחבי האימפריה. כל אלו הובילו ליסודה של תנועה לאומית ארמנית שהחלה בפעולות שונות נגד השלטונות פעולות שהובילו לתגובת נגד של האוכלוסייה המוסלמית שבדרך כלל הסתיימו בטבח ארמנים. היחסים בין הארמנים לעות'מאניים המשיכו להתדרדר עם תפיסת השלטון באימפריה ב-1908 על ידי ה"תורכים הצעירים". מלחמות הבלקן הראשונה והשנייה (1913-1912), והתגברות הלאומנות הכלל תורכית בקרב ממשלת התורכים הצעירים שמו קץ לתקוות הארמנים לזכייה בעצמאות. המשבר ביחסי שתי הקהילות הגיע לשיאו ב-1915, במהלך מלחמת העולם ה-I. ב-24 באפריל 1915, נעצרו כמאתיים ממנהיגי הקהילה הארמנית באיסטנבול ועוד באותו היום הוצאו להורג ביריה. באותו זמן החלו פשיטות של כפריים מוסלמים על כפרים ארמנים במחוזות המזרחיים. בנובמבר 1915 הכריזה רוסיה מלחמה על האימפריה העות'מאנית וזו בתגובה הכריזה על ג'האד. באותו זמן, רוכזו כל החיילים הארמניים ששרתו בצבא האימפריה ליחידה אחת, נשקם הוחרם ולאחר מכן הם נטבחו. במארס 1916, ניתנה פקודה "לגרש גורמים עוינים מגבולות האימפריה לפנים הארץ". חלק מן הארמנים הספיק להתארגן ולהתנגד לגירוש. בעיר ואן התבצרו כחמישים וחמישה אלף ארמנים אך בתום שלושים ימי לחימה בצבא העות'מאני מרביתם נהרגו. במהלך המצור טבחו העות'מאני בתושבי הכפרים הארמנים שסביב העיר. בטראבזון שלחוף הים השחור הוטבעו בים כעשרים אלף ארמנים.
במקביל יצאו שיירות של מאות אלפי ארמנים מגורשים מאנטוליה לכוון המדבר הסורי. מדי יום נרצחו אלפים בידי היחידות המלוות וכנופיות חמושות שתקפו את השיירות בסיוע הצבא. הטבח נמשך בהיקף מלא עד סתיו 1916. באוקטובר אותה שנה דיווח השגריר הגרמני לאימפריה ווילהלם ראדוביץ, שמתוך שני מיליון וחצי ארמנים נותרו בתחומי האימפריה רק שלוש מאות אלף, ושכל שטח ארמניה ההיסטורית התרוקן לחלוטין מארמנים. השפעת רצח העם הארמני על העם הארמנים היא עצומה. למעלה ממיליון וחצי ארמנים נהרגו. שמונים אחוזים משטחי ארמניה ההיסטורית התרוקנו מארמנים. בעקבות רצח העם היגרו ארמנים רבים למערב אירופה (מהם כארבע מאות אלף מתגוררים בצרפת) ולארה"ב (בה מתגוררים כמיליון ארמנים). מרביתם של הארמנים השלימו עם אובדן חלקים נרחבים מארמניה ההיסטורית ואין להם כל תביעות על שטחים מתורכיה. דרישתם החד משמעית היא, שתורכיה תכיר באחריותה לטבח העם הארמני. התורכים מסרבים לכך בכל תוקף, וטוענים שמספר ההרוגים הארמנים קטן בהרבה, וכי במהלך המלחמה נהרגו גם תורכים רבים. לגרסתם כל הארמנים נהרגו בפעולות מלחמה ולא כתוצאה מטבח מכוון.
אתרים:
מנזר מרמאשן (Marmashen) - המנזר בנוי לגדות נהר אחוריאן (Akhuryan). מן המנזר השתמרו שלוש כנסיות ולצידן ניתן להבחין בשרידי כנסיות נוספות ושל החומה שהקיפה אותו. הכנסייה המרכזית - סנט סטפנוס - נבנתה בשנים 1029-986, ובמאה השלוש-עשרה נוסף לה גאביט (חדר גדול). המכלול כולו נהרס במאה האחד-עשרה על ידיד הסלג'וקים ובמאה השנים-עשרה נבנה מחדש. בחפירות ארכיאולוגיות, נתגלו שרידי מקדש שקדם לבניית המנזר ושרידיהן של כנסיות נוספות.
גיומרי (Gumri) - גיומרי היא העיר השנייה בגודלה בארמניה והעיר המרכזית בצפון-מערב המדינה. העיר החדשה צמחה ממחנה צבאי רוסי שהוקם כאן במאה התשע-עשרה בשם אלכסנדרופוב. חזיתות בתי העיר מצופים אבן טוף ורודה ומעניקים לה חן רב. רחובות מרכז העיר שהיוו חלק מאלכסנדרופוב הרוסית,
מונחים בתבנית שתי וערב, כפי שהיה מקובל במחנות צבא באותם ימים. בעידן הסובייטי הייתה גיומרי עיר גבול ובה מחנות צבא שניצבו לאורך הגבול עם תורכיה שהינה חברה בברית נאט"ו.
ב-7 בנובמבר 1988, בשעה 11:41 בבוקר, כשמרבית המבוגרים היו במקום עבודתם ומרבית הילדים בגני הילדים ובבתי הספר, פקדה את העיר והאזור כולו רעידת אדמה שהחריבה כשישים אחוז מבתיה. מוקד הרעש, שהיה 6.9 בסולם ריכטר היה בעיר ספיטק הסמוכה. בגיומרי לבדה נספו לפחות עשרים וחמישה אלף בני-אדם וכחמש מאות אלף בעיר וסביבותיה נותרו בלא קורת-גג. פעולות השיקום שהחלו זמן קצר לאחר הרעש נעצרו באחת עם התמוטטותה של ברה"מ והכרזת העצמאות של ארמניה. פעולות השיקום האיטיות שחלקן נמשכות גם כיום, גרמו להגירתם של רבים מתושבי העיר אל מעבר לים.
הר ארגאטס (Aragats) - הר ארגטס מורכב מכמה פסגות שהגבוהה בהם היא הצפונית המתנוססת לרום של 4,090 מ' מעל פני-הים. ארבעת הפסגות פזורות סביב הר געש כבוי. בלוע הר הגעש, ברום של 3,190 מ' מעל פני-הים, נקוו מי אגם קארי (Kari) ולצידו נבנה ב-943 מצפה כוכבים.
מצודת אמברד (Amberd) - מצודת אמברד בנויה על גבי שלוחה צרה בין הנהרות ארגאטס ויובלו העיקרי ארקשן (Arkeshen), ברום של 2,000 מ' מעל פני-הים. מיקומה האסטרטגי נובע משליטתה על עמק אררט שלמרגלותיה ועל כן היא הייתה נתונה להתקפות חוזרות ונשנות. המצודה הראשונה נבנתה כאן במאה השביעית. הכנסייה נבנתה בשנת 1026, ע"י הנסיך והראם שעמד בראש הכוחות הארמנים שלחמו כנגד ניסיונות הביזאנטיים לספח את ארמניה. במהלך השנים שלאחר מכן עברה המצודה מיד ליד וב-1196 היא נכבשה על ידי הנסיך הארמני לבית זקריאן. כיום נראים שרידיה של המצודה שנבנתה במאה השתים-עשרה. בשנת 1408, לאחר שהיא איבדה את חשיבותה האסטרטגית, ננטשה המצודה.
ירוואן (Yerevan) - במערות הנמצאות בגדה הצפונית של נהר הרזדאן (Hrazdan) נתגלו שרידי ישוב מתקופת האבן העליונה. לגדותיו של האגם המלאכותי ירווניאן, נמצאו שרידי ישוב מן התקופה הכלקוליתית מן האלף הרביעי ועד ראשית האלף השני לפסה"נ. בימיה של ממלכת אוררטו נבנתה כאן בשנת 782 לפסה"נ מצודה בשם ארבוני (Erebuni). כמאה שנה לאחר הקמתה העביר המלך האוררטי רוסה ה-II, את תושבי ארבוני למצודה חדשה הממוקמת על המצוק הצפוני של הנהר, במקום המכונה עד היום ה"גבעה האדומה". שמו של היישוב החדש היה טאבשבי אורו - עירו של העיר טאישבה (Teishebai Uru). המלך החליט להעביר לכאן את היישוב מכיוון שזהו מקום שהגנתו טובה יותר. במהלך מאות השנים שלאחר מכן איבד המקום את חשיבותו והיה לישוב קטן ולא מפותח. במהלך אותן מאות הוא נכבש על ידי הערבים, המונגולים, הסלג'וקים ולבסוף הפרסים ששלטו בו עד הכיבוש הרוסי.
ב-1679 פקדה אותו רעידת אדמה שהרסה את מרביתו. חלוקתה של ארמניה ההיסטורית בין האימפריות הפרסית והעות'מאנית, יחד עם כוחה העולה של רוסיה העלו את חשיבותו האסטרטגית של הישוב, בגלל הסמיכות שלו למפגש הגבולות בין האימפריות. ב-1 למאי 1804, צר הצבא הרוסי על ירוואן, אך לאחר מצור שנמשך מן ה-2 ביולי עד ה-3 לספטמבר, נאלץ הצבא לסגת כאשר חלק מתושביה הארמנים של ירוואן מצטרפים אליו. ב-1808 נכשל ניסיון רוסי נוסף לכבוש את העיר. בסופו של דבר רק ב-1827 הצליח הצבא הרוסי לכבוש את ירוואן. הרוסים מצאו בה 1,736 בתי אדמה חד קומתיים, 851 חנויות, 10 בתי מרחץ, 8 מסגדים, 7 כנסיות, 7 קראוון-סראיי ו-6 ככרות ציבוריות, המוקפים בחומה הבנויה אף היא לבני בוץ. העיר הפכה למחנה צבאי ומצבה התדרדר. רבים מבתי האדמה החלו להתפורר בהעדר תחזוקה ובאמצע המאה התשע עשרה גם ארמונו המפואר של המושל הפרסי הפך לעיי חורבות. בעידן הסובייטי נעלמו שרידיה האחרונים של העיר הפרסית.
העיר החדשה נבנתה בתוצאה מטרגדיה וחלומות. היה זה מחנה צבאי הבנוי בתי אדמה כאשר ב-1918 הפך לזמן קצר לבירתה של ארמניה העצמאית. זרם הפליטים הארמנים מרצח העם הארמני ב-1915 יצר ברית בין הלאומנים הארמנים לבין הסובייטים שקיוו לנצל זאת להפצת הקומוניזם בקרב הגולים הארמנים. ירוואן החדשה נבנתה, בכוונה תחילה, כדי לשמש מוקד משיכה עבור הגולים, עם מוסדות חינוך ותרבות העולים על צרכיה של העיר הסובייטית. רק כיום, לאחר התמוטטותה של ברה"מ הפכה ירוואן למרכז האמיתי גם של הרפובליקה הארמנית וגם של הגולה הארמנית.
בשנות העשרים של המאה העשרים, נבנתה ירוואן מחדש על פי תכניתו של האדריכל אלכסנדר טאמניאן. הוא תכנן עיר עם ככרות מרכזיות ורחבה המוקפת במבנים גדולים המצופים באבן טוף. מן הכיכר המרכזית יוצאים שדרות ורחובות, וסביב כל מרכז העיר נשתלו טבעות ירוקות של גנים ציבוריים. הוא תכנן עיר עבור
מאתים אלף תושבים. הוא לא ציפה שתוך זמן קצר היא תצמח לעיר בת מיליון תושבים שעל פי אמות המידה הסוביטים תזכה לרכבת תחתית. ירוואן היא עיר מודרנית הנהנית מחיי לילה תוססים מהם נהנים מתעשרים חדשים וארמנים אמידים מן הגולה ששבו לארמניה. מרבית תושבי עיר הבירה אינם יכולים להרשות לעצמם להנות מיתרונותיה של העיר הגדולה.
גארני Garni - בגרני נחשף אתר ארכיאולוגי בעל עבר עשיר. בחפירות ארכיאולוגיות נחשף אתר חניה מן התקופה הניאוליתית. כתובת הכתובה על אבל וישאפ, המתוארכת למאה השמינית לפסה"נ, המתארת את כיבושה של מצודת גארני על ידי המלך האוררטי ארגישיטי-I (פירוש המילה וישאפ בארמנית הינו דרקון. אבני וישאפ הינן גושי אבן גדולים ומסותתים מראשית האלף השני ומן האלף הראשון לפסה"נ, ובדרך כלל מוצאים אותם ליד מערכות מים וערוצים וככל הנראה הם שימשו למטרות פולחן.
כתובת נוספת מן המאה השלישית הכתובה יוונית על לוח בזלת גדול, מתעדת את בנייתם ידי טרדאט ה-I של מצודה, ארמון מלכותי ובית מרחץ.
אך המבנה הבולט ביותר בגארני הינו מבנה הבנוי בסגנון מקדש יווני-רומי היחיד מסוגו בארמניה. לדעת חלק מן החוקרים המקדש הוקדש לאל השמש הפרסי מיטרה והוא נבנה במאה הראשונה לסה"נ. אחרים גורסים שאין זה מקדש כי אם מבנה קבורה של שליט שאימץ את התרבות הרומית ועל כן יש לתארך את בנייתו למאה השנייה. המבנה בנוי בקצה מצוק המשקיף אל קניון אוואן (Avan), במקום בו מתפתל נהר אזאט (Azat). המבנה נהרס ברעידת אדמה ושוחזר במלואו.
במאה השביעית, לאחר התנצרותה של ארמניה נבנתה ממערב למבנה כנסייה עגולה, ממנה השתמרו היסודות בלבד. במאה התשיעית נבנה ארמון ששימש את הקתוליקוס (ראש הכנסייה הארמנית).
מנזר גרארד Geghard - נמנה על המנזרים המרהיבים בארמניה והוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי. פירוש שם המנזר הוא "חנית", שם שהוענק לו במאה השלוש-עשרה מכיוון שכאן הוחזק ראש החנית, שעל פי המסורת, שימש את החייל הרומי שדקר את ישו בצלעותיו בעת שהובל אל הצלב. ראש החנית נשמר במנזר עד שהועבר לקתדרלה באצ'מיאדזין (Echmiadzin). יחודו של המנזר נובע מכך שחלקו חצוב וחלקו בנוי.
המנזר הראשון שנבנה כאן נשא את השם "איריואנק (Ayrivank מנזר מערה). המנזר כלל כנסיה ומבני מגורים חצובים ועל פי המסורת הוא הוקם במאה הרביעית. בשנת 923, פשטו האזרים על המנזר ושדדו את אוצרותיו. לאחר פשיטה זו התדרדר המנזר עד לשיקומו במאה השתיים-עשרה לאחר חידושה של המלוכה הארמנית, ששילבו ידיים עם הגאורגים לגירוש הסלג'וקים. המבנה הקדום ביותר במכלול הינו קפלת "אם האלוהים" שנבנתה בשנת 1164. חלקה של הקפלה בנוי וחלקה חצוב. במהלך השנים נוספו למנזר קפלות, כנסיה וחדרי מגורים לנזירים.
חור ויראפ Khor Virap - חור ויראפ (החור העמוק) הוא המקום בו נכלא גרגורי המואר במשך שנים-עשר שנים. הוא הושלך לתא התת-קרקעי וצר המידות על ידיד טרדאט ה-III. המלך ציווה לכלוא אותו שם בלא מזון ומים, אך נוצריה סיפקה לו בסתר, דרך חרך קטן בקיר החיצוני, מים ומזון מהם התקיים. לאחר שטרדאט ניחם ממעשיו והתנצר שוחרר גרגורי ומונה לתפקיד הקתוליקוס.
המבנה בו היה התא בו נכלא גרגורי המואר, נבנה לראשונה במאה השישית ומאז, עבר שיפוצים ובנייה רבים. חור ויראפ הינו אתר עלייה לרגל חשוב עבור הארמנים ולעיתים קרובות מתקיימות כאן טבילות וחתונות. העלייה לרגל מלווה בהקרבת קורבנות (כבשים או תרנגולות).
בקרבת המנזר נמצאים נגד שרידי העיר ארטאשאט (Artashat) שהייתה בירת הממלכה בימיו של טרדאט ה-III. העיר נוסדה במאה השנייה על ידי מיסד השושלת. על פי האגדה, חניבעל שנמלט מן הרומאים ושהה עד מותו בחצרו של טרדאט ה-III, היה מעורב בתכנון העיר. בחפירות נמצאו בתי מגורים הבנויים בסגנון ים-תיכוני ונמצאו עדויות לקשרים הדוקים עם התרבות ההלניסטית. במאה הרביעית התגוררה בעיר קהילה יהודית גדולה. לאחר כישלון מרד נגד השלטון הפרסי שפרץ בעיר, היא הועלתה באש וחרבה.
מנזר נוראןאנק Noravank - על פי הבישוף סטפאנוס אורבליאן, בן המאה השתיים-עשר המנזר נוראואנק נבנה בשנת 1105, על ידי הובאנס (Hovhannes) לאחר שקיבל פירמן מן הסולטן הסלג'וקי. הוא בנה כאן כנסיה שהוקדשה ליוחנן המטביל ואשר נהרסה בפשיטה של אמיר מוסלמי ממחוז סמוך. הובאנס שב לפרס שם זכה לאמונו של הסולטאן אשר מינה אותו למושל והעניק לו סיוע צבאי בחיסול יריביו. הוא שב לחיי הדת ויסד מחדש את המנזר. רובם של המבנים הם מן המאה השלוש-עשרה והם נבנו על ידי בני משפחת אורבליאן. הכנסייה הקדומה ביותר שנשתמרה נבנתה בשנים 1227-1221, ואף היא הוקדשה ליוחנן המטביל. הכנסייה הקטנה המוקדשת לגאורגי הקדוש נוסדה בשנת 1275 כדי לשמש מבנה קבורה למשפחת אורבליאן. המבנה המרשים ביותר הינו הכנסייה הבנויה בשתי קומות שכל אחת מהן בנויה בסגנון אחר.
קרהונג' Karahunj - האתר מורכב ממאתיים וארבע אבנים מסותתות סיתות גס. הן מסודרות בעיגול והמקום שימש ככל הנראה כמצפה כוכבים קדום המתוארך לאלפיים לפסה"נ. הוא בנוי אבני בזלת שהגדולה בהן אורכה שלושה מטרים ומשקלה כעשר טונות. מתוך כלל האבנים, בשבעים ושש מהן נמצא חור קדוח בחלקן העליון. שלושים ותשע מהן מסודרות באופן היוצר צורה סגלגלה בציר מזרח-מערב, והמרחק בין הקצוות הוא ארבעים ושלושה מטרים. בתחום האזור הסגלגל ישנם מספר קברים מאוחרים יותר. סביב המבנה הסגלגל ישנה שורה המונה עשרים אבנים המקיפה אותו בצורת קשת. ממבנה סגלגל זה יוצאות שלוש זרועות לכוונים: צפון, דרום ודרום-מזרח. הזרועות הצפונית והדרומית ארוכות יותר מזו הדרומית-מזרחית וקצותיהן פונה למערב. אבנים ובהן חורים קדוחים נמצאו רק בזרועות, אך לא בכל האבנים המרכיבות אותן. בקרב החוקרים ישנם רעיונות רבים באשר לאופן בו פעל האתר.
טאטב Tatev - מנזר טאטב המבוצר שולט על הדרך החוצה את קניון וורוטאן (Vorotan). במשך מאות בשנים הוא שימש מקום מושבם של בישופי מחוז סיוניק, מרכז למידה חשוב, ובמחסניו היה עצור רכוש רב שמקורו במיסים ששלמו הכפרים בסביבה שהועמדו תחת חסותו.
תאריך בנייתה של הכנסייה הראשונה שלא השתמרה אינו ידוע. הכנסייה הראשית במנזר נבנתה במאה התשיעית והוקדשה לסנט פול וסנט פטרוס. הכנסייה נבנתה כי לשמור שרידי קדושים, עליהם נמנו שרידיהם של יוחנן המטביל, סנט סטפנוס, גרגורי המואר ושבר של הצלב האמיתי.
ימי פריחתו של המנזר היו במאות ה-14 וה-15, עת שהו בו כאלף נזירים מלומדים ועליהם נמנו פילוסופים, מוסיקאים מוכשרים, ציירים וקליגרפים, והוא היה למרכז לימוד ותרבות חשוב מאוד. המנזר בוצר היטב כהגנה מפני פולשים. מחוץ לכנסיה נבנה עמוד מתומן הבנוי אבנים קטנות וראשו מחודד. העמוד שימש להתראה מפני רעידות אדמה. העמוד החל לנוע לצדדים עם הרעידות הקלות ביותר ובכך הזהיר את הנזירים מן הסכנה. המנזר נפגע קשות ברעידת אדמה שפקדה את האזור בשנת 1931, ושוחזר מאז כמעט במלואו.
חנדזורסק Hendzoresk - הכפר הקדום מורכב מבתי מגורים החצובים באבן הגיר הרכה. המגורים במערות פסקו במאה התשע-עשרה וחלק מהן משמשות כיום את בני הכפר החדש, כמקום מחסה לבעלי החיים ומחסנים. הכנסיה הבנויה במרכז הכפר הקדום נבנתה במאה הארבע עשרה.
סלים קראוואנסראיי Selim Caravanserai - זהו הקראוון סראיי השמור ביותר בכל ארמניה. הקראוונסראי נבנה וגידים מסמוך למעבר ההרים סלים, ברום של 2,410 מ' מעל פני הים, והוא נועד לשרת את הסוחרים והעוברים בדרך שהיא אחד מסעיפי דרך המשי. הדרך הובילה מפרס דרך גוריס, לארזרום שבמזרח תורכיה, לטרבזון שלחופי הים השחור וממנה לקונסטנטינופול. מעל המשקוף ישנה כתובת חקוקה באבן הכתובה פרסית ואילו מימין למזוזה הימנית בתוך המבנה ישנה כתובת בארמנית. הכתובות מתעדות את בניית הקראוונסראי על ידי בן משפחת אורבליאן בשנת 1332. היו אלו ימי השלטון המונגולי בארמניה. המבנה שוחזר בשנים 1959-1956.
אגם סוואן Sevan - אגם סוואן הינו גן לאומי. מזינים אותו עשרים ושמונה נהרות ומנקז אותו נהר הרזדאן (Hrazdan) היוצא ממנו בצידו המערבי, בהמשך הוא זורם דרך ירוואן ונשפך לנהר הארקס. בשנת 1910 הגה מהנדס ארמני את הרעיון להפחית את עומק המים באגם מתשעים וחמישה מטרים לארבעים וחמישה מטרים, כדי לשאוב ממנו מים להשקיה והפקת חשמל. בימי שלטונו של סטלין קרם הרעיון עור וגידים ובמורד נהר הרזדאן הוקמה תחנה להפקת חשמל בכוח המים. העבודות החלו ב-1933, בשנות מלחמת העולם השנייה פסקו העבודות והן הושלמו ב-1949. כתוצאה מכך, החל מפלס האגם לצנוח בקצב של מטר אחד לשנה. ירידת המפלס חשפה שרידי מצודות ומבנים המתוארכים לאלף השני לפסה"נ, והם מהווים עדות לשינוים טבעיים במפלס האגם. השפעת ירידת המפלס על הסביבה הייתה קשה. התברר שקרקעית האגם שנחשפה איננה מתאימה לפיתוח חקלאי, חלה ירידה גדולה בכמות הדיג של כל אחד מארבעת מיני האלתית האנדמיים לאגם. ב-1958 הוקמה ועדת סוואן והממשלה הסוביטית החליטה לגנוז את התכניות להקמת תחנות כח נוספות הפועלות בכח המים. ב-1965 פסקה לחלוטין שאיבת המים
למטרות השקיה ומפלס האגם התייצב בגובה של שמונה-עשר מטרים מתחת למפלס המקורי. בנוסף נחצבו שתי מנהרות המזרימות אליו מים משני נהרות גדולים. כיום נוקטת ממשלת ארמניה בצעדים להעלות את מפלס האגם לרום של 1904 מ' מעל פני הים, אחד-עשר מטרים מתחת למפלס המקורי שעמד על 1915 מטרים.
סוואנואנק Sevanvank - המנזר נבנה על אי בתוך אגם סוואן אך כתוצאה מירידת מפלס האגם כיום הוא מחובר אל היבשה ברצועת קרקע. מן המנזר שהתקיים כאן שרדו כנסיית אם האלוהים וכנסית השליחים הקדושים. כתובת בכנסיית השליחים הקדושים מציינת שהכנסייה נוסדה בשנת 874, במימונה של מרים אשתו של נסיך סיוני (Sioni). זהו פרק הזמן בו ארמניה השתחררה מעול הערבים והיא הייתה לאחת הכנסיות הראשונות שנבנו לאחר השחרור. הכנסיות הן חלק ממנזר שחרב. תאורים רבים שהשתמרו מעידים שהחיים במנזר היו קשים והנזירים היו נתונים למשמעת קפדנית, שנאסרו אכילת בשר, וכניסת נשים וצעירים. כיום זהו אחד מן המנזרים הבודדים הפעילים בארמניה.
מנזר סנהין Sanahin - מנזר סנהין כמו גם החפאט המנזר השכן היו בין האתרים הראשונים בארמניה שהוכרזו על ידי אונסק"ו כאתרי מורשת עולמית. המנזר נבנה בשנת 966, במקום בו כבר ניצבו שתי כנסיות, כנסית סנט יעקב מן המאה התשיעית וכנסית אם האלוהים שנבנתה בין השנים 928 עד 941. במהלך המאות העשירית והאחת-עשרה היה מנזר סנהין למרכז תרבות בעל השפעה רבה ונכללו בו:
בית-ספר לנזירים וספריה חשובה בה עבדו הנזירים בהעתקת כתבי יד. סדרה של פלישות גרמה לפגיעה קשה במנזר עד לשקיעתו הסופית.
בכפר סנהין נולדו האחים אנסטס מיקויאן (Anastas Mikoyan) וארטיום מיקויאן (Artyom), ובבית הספר בו למדו הוקם מוזיאון המנציח אותם. אנסטס היה חבר בפוליטביורו והצליח לשרוד את שנות הטיהור של סטלין. הוא המשיך להיות חבר הפוליטביורו עד 1966, והיה מעורב באירועים חשובים.
ארטן מיקוריאן היה בעל תפקיד חשוב בפיתוח מטוס הקרב מיג. ב-1939 הוא מונה לעמוד בראש המשרד לתכנון. משרדו עבד בשיתוף פעולה עם המהנדס היהודי מיכאל גורביץ' שב 1947 פיתח את מטוס המיג-15, שהיה הראשון בסדרת מטוסי מיג המוצלחים. השם מיג הוא ראשי תיבות של השמות מיקויאן וגורביץ'.
מנזר החפאט Haghpat - המנזר נבנה באותו פרק זמן בו נבנה מנזר סנהין וסגנון בנייתו דומה לו מאוד. פרוש השם החפאט הוא "חומה גדולה", כיוון שהחומות בלטו מאוד במכלול כולו. המכלול כולו נבנה בהדרגה החל מן המאה התשיעית ועד למאה השלוש-עשרה. גם כאן התפתח בימי הביניים מרכז לימוד חשוב, והנזירים עסקו בהעתקת כתבי יד.