דרום הודו – אלים ושדים במדינת קרנטאקה

חלקה הדרום-מערבי של הודו הוא במה מפוארת לקרבות מיתולוגיים של אלים ושדים ובית חם לזרמים דתיים שונים. גיא נוימן מספר על סממני הדת השונים הבאים לידי ביטוי בפסלי ענק, צלמים של אברי מין, ארמונות פאר וגם... פרות קדושות בשלל צבעים.

הצטרפו לטיול המקיף להודו עם אקו טיולי שטח >>>

הצטרפו לטיול המקיף לדרום הודו עם אקו טיולי שטח >>>

הצטרפו לטיול המקיף לדרום הודו וסרי לנקה עם אקו טיולי שטח >>>

קרני השמש האחרונות האירו את גבעת הגרניט התלולה המיתמרת מעל העיירה סרוונה בלאגולה (Sravana Belagola) בחלקה הדרום-מערבי של הודו. שקט באוויר, הצלילים היחידים הנשמעים מקורם בטפיפות הרגליים היחפות של הדמויות הצבעוניות, המטפסות במעלה המדרגות החצובות בהר. עשרות נשים בסארי אדום וצהוב עולות 434 מדרגות אל ראש ההר הקדוש. מדי פעם עוצרת מישהי, נושאת עיניים אל על ומצמידה את ידיה בתנוחת תפילה. האנרגיה הפנימית והתוקפנות נשאבות בצורה זו פנימה – דרך נפלאה להעריץ את האל באהבה, במסירות, ללא דרישות.
בראש ההר נעצרים עולי הרגל. בסלע הקשה חקוקות מספר כתובות אבן בכתב הקאנאדה העגלגל, עדות למסורת העלייה לרגל למקום, הנמשכת מזה מאות שנים. ואז, לאחר עוד כמה מדרגות ועוד כמה פיתולים, נחשף המקדש, ובתוכו מיתמרת דמותו הענקית של בּהובּאלי, 17 מטרים גובהה, הפסל המונוליתי (החצוב מאבן אחת) הגדול בעולם. העיניים נפקחות בהשתאות מול פסלו של הקדוש ועולי הרגל ניגשים ברגליים רועדות לקבל ברכה מהנזיר המקומי, הניצב במקומו, מול רגליו הענקיות של בהובאלי. הנזיר טובל את אצבעו המורה בתוך צלוחית אבקת כורכום שבידו ומסמן את הטילאק, טביעת הברכה הניתנת למאמינים ולמבקרים. ולפתע ההמולה משתתקת באחת כאשר דמות עירומה נכנסת אל רחבת התפילה.

הענק של קרנטאקה

ברוב אתרי הפולחן בעולם היה אירוע כזה נחשב חילול קודש, אך הודו היא הודו. כאן הסגפנים והקדושים דווקא מנערים מעצמם לפעמים את מעטה התרבות והלבוש ומסתובבים עירומים כביום היוולדם. הנזיר, שעד כה נראה כדמות הסמכותית באזור, סופק את כפיו ומרכין ראשו לפני דמותו של הקדוש העירום. ברור הדבר שהוא רואה בו סמכות עליונה. החפץ היחיד שבו מחזיק הקדוש העירום הוא מטאטא טקסי קצר ידית, המשמש אותו הן לתפילות והן לשמירה על חיים.
הג`אייניזם היא אחת הדתות המוזרות והקיצוניות בעולם. בני הדת (כחמישה מיליון, כולם בתחומי הודו) שומרים על צמחונות אדוקה ונמנעים אפילו מביצים. הנזירים בצפון, הנמנים עם זרם השווטמברה, הם ``עוטי לבן``, אך בדרום הודו נזירי זרם הדיגמברה הם ``עוטי חלל``, או במילים אחרות, עירומים לחלוטין.
הנזירים מקיימים את אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של תת-היבשת ההודית, ה``אהימסא``, שפירושו ``אי-פגיעה``. לפי עיקרון זה על כל אדם לחמול על כל יצור חי באשר הוא, והנזירים מקיימים אותו בצורתו הקיצונית ביותר. הם הולכים כשמטאטא בידם כדי לטאטא נמלים וחיפושיות הנקרות בדרכם. את המים הם שותים דרך בד כדי שלא יבלעו בטעות בעל חיים זעיר שנפל לתוכם, ואת שערותיהם הם אינם מספרים אלא תולשים, כדי לא להרוג בטעות כינה שמצאה לה בית חם.
מייסד הדת, מהאווירה, שפירוש שמו ``גיבור גדול``, עזב לפי המסורת את בית המלוכה, שם נולד, והפך ליוגי מסתגף. לאחר 13 שנות הסתגפות הוא הרעיב את עצמו למוות ויצר בכך אידיאל נזירי של הסתגפות חמורה.
סרוונה בלאגולה היא אתר העלייה לרגל החשוב ביותר של זרם הדיגמברה, הג`אייניזם הרווח בדרום הודו. העיר ממוקמת על רמת דקאן (Deccan Plateau), כארבע שעות נסיעה מדרום לבנגלור (Bangalore) בירת מדינת קרנטאקה (Karnataka). כבר במאה השלישית לפני הספירה נבנו בסרוונה בלאגולה המקדשים הראשונים, אך האטרקציה הגדולה היא פסלו הענק של בהובאלי, שהושלם בשנת 981 לספירה (בשנת 1981 חגגו כאן את חגיגות המילניום). בהובאלי היה בנו של אדינאת`, מהאבות המסיידים של דת הג`אייניזם. לפי המסורת ניצח בהובאלי את אחיו בקרב על הממלכה אך ויתר על תוארו ופרש לחיי הסתגפות. הוא עלה להר והחל במדיטציה שנמשכה 1,000 שנה. זוחלים זחלו סביבו, צמחים נכרכו על רגליו וזרועותיו וציפורים קיננו על ראשו, אך למרות כל ההפרעות לא הפסיק את המדיטציה אף לרגע. רק לאחר כל השנים האלו הצליח בהובאלי להיפטר מגאוותו, ואז הגיע להארה.

שד בעייתי במיוחד

במאה ה-12 לספירה תפסה שושלת הוֹיסאלה את השלטון בדרום הודו. בתחילת דרכם השתייכו מלכי הויסאלה לג`אייניזם, שהיה אז פופולרי בדרום הודו, אך כבר במאה ה-11 המירו את דתם להינדואיזם, והקימו את המקדשים המגולפים הנפלאים ביותר בדרום הודו.
מסורת המשפחה מספרת על המייסד סאלה שיצא למסע יחד עם הגורו שלו, סגפן ונזיר. לפתע יצא מתוך היער טיגריס ותקף את הנזיר. סאלה לא השתהה לרגע, שלף את חרבו ונגד כל הסיכויים ניסה להגן על המורה הנערץ מפני הטורף המושלם של הג`ונגל ההודי. במהלך הקרב עודד אותו המורה בקריאות ``הוי סאלה, הוי סאלה``, שפירושן ``הרוג אותו, סאלה``. לאחר דקות ספורות שכב הטיגריס מתבוסס בדמו ומייסד השושלת התהדר בשמו החדש, הויסאלה.
המלכים לבית הויסאלה קבעו את בירתם בעיר האלביד (Halebid), כשעת נסיעה מערבה מאתר העלייה לרגל של סרוונה בלאגולה ו-45 דקות נסיעה מצפון לעיר הסן (Hassan). האלביד של ימינו, שעברה שתי פשיטות מוסלמיות קטלניות, היא לא הרבה יותר מאשר עיירה קטנה. המבקרים היחידים הפוקדים את המקום מגיעים לכאן אך ורק כדי לחזות בגילופי האבן המדהימים והעדינים, שנותרו כעדות לתור הזהב.
מקדש הויסאלשווארה (Hoysaleswara), הניצב בלב העיירה, הושלם בשנת 1121. כמו מקדשים אחרים שהוקדשו לשיווה, הרי שגם כאן מיוצג האל על ידי איברי המין (לינגם). שני פסלי לינגם (אחד מוקדש למלך ואחד למלכה) ניצבים בעומק שני הפתחים המובילים אל קודש הקודשים של המקדש. עמודים מגולפים בפיתוחים עדינים מעטרים את החלל הפנימי, אך כל זה הוא כאין וכאפס לעומת מאות הפסלים הגדולים המעטרים את הקירות החיצוניים. האומנים שפעלו בשירות מלכי הויסאלה תיארו את הסיפורים המוכרים של המיתולוגיה ההינדית וירדו באומנותם לפרטי פרטים של לבוש, עיטורים, הבעות פנים ותנוחות גוף. ניתן לזהות כאן בקלות את ברהמא, האל הבורא בעל ארבעת הראשים. את שיווה ההורס, חבוק עם פרוואטי אשתו. ואת עשרת הגלגולים בהם התגלה האל וישנו, שנולד כל פעם מחדש כדי להציל את העולם מצרה אחרת.
אחד הגילופים המרשימים והבולטים החוזר על עצמו מתאר סיפור ציורי במיוחד: שד בשם היראניאקשיפו, ששאף להשתלט על ממלכת האלים, הצליח באמצעות מדיטציה עמוקה והסתגפות חמורה לרכוש סגולה מיוחדת – המוות לא יוכל להשיגו לא בתוך הבית ולא מחוצה לו, לא בשמיים ולא בארץ, לא ביום ולא בלילה, לא בידי חיה, לא בידי אדם ולא בידי אל.
למרות שנאתו של השד לאלים הפך בנו לאחד מחסידיו של האל וישנו. באחד הימים הוכיח האב את בנו על כך שהוא סוגד לאויבו בנפש, אך הבן לא התרגש והסביר בשלווה כי דבר אינו יכול לכוחו של וישנו השורה (זוהי משמעות שמו של האל) בכל. האב הזועם שאל את בנו בצעקה האם וישנו שורה גם בתוך אחד מעמודי התמך של הארמון. כאשר נענה בחיוב צעד האב בחמת זעם אל העמוד ושלף את חרבו על מנת להכות בו, אך לפתע נעצר בתדהמה. מתוך העמוד יצא יצור מוזר. היה זה וישנו שנולד כנאראסימהא (אדם-אריה). ``זה לא טוב``, חלפה המחשבה בראשו של השד. ``אין זו צורת חיה, לא צורת אדם ולא צורת אל``. היצור המוזר הרים את השד בידיו. ``לא טוב``, חשב השד האומלל, ``אני לא בשמיים ולא בארץ``. כאשר צעד היצור המוזר בבטחה אל הדלת ונעצר על סף הבית, מלמל השד: ``גרוע מאוד, אנחנו לא בתוך הבית ולא מחוץ לבית``. כאשר נשא היראניאקשיפו את עיניו וגילה כי השעה היא שעת דמדומים נפל ליבו לתחתית שאול: ``אין זה יום ולא לילה``. ואז שיסף האדם-אריה את בטנו של היראניקאשיפו והחזיר את שלטון הטוב לעולם.

המהראג`ה של עיר הקטורת

מלכי שושלת הויסאלה המשיכו לכוון את החיים הפוליטיים בדרום הודו וברמת הדקאן עד למאה ה-14. בבלור (Belur), כ-30 דקות נסיעה ממערב להאלביד, השקיעו מלכי הויסאלה יותר מ-100 שנות עבודה עד שהשלימו את מקדש צ`נקשווה (Chanekeshava), הנחשב ליצירת מופת של ממש. גם כאן מעטרות מאות דמויות את קירותיו החיצוניים של המקדש, 38 דמויות נשיות מדגימות את צעדי הריקוד הקלאסי של דרום הודו. משני צידיו של כל פתח ניתן לראות את סמל השושלת המציג את סאלה, האב המייסד, נועץ את חרבו בלבו של הטיגריס.
מקדשי בלור והאלביד מייצגים בגאווה את ההיסטוריה העתיקה של מדינת קרנטאקה. בעיר מייסור (Mysore), כארבע שעות נסיעה דרומה מהעיר הסן, ניתן לחוות גם את עושר המאה ה-20. בשנת 1912 השלים המהראג`ה של מייסור את בניית הארמון הגדול (Mysore Palace), הנחשב גם כיום לאחד היפים בהודו. הארמון רחב הידיים מדגיש את הקשרים הטובים שהיו למהראג`ה עם הבריטים. שמונה טיגריסים יצוקים ברונזה, שניתנו למהראג`ה כמתנה מאנגליה, מעטרים את הגנים החיצוניים שמעליהם מתנוסס המבנה כולו, ובראשו כיפת זהב מרשימה, חמישה קילוגרמים משקלה.
פנים הארמון מרהיב עוד יותר עם ציורי שמן מרשימים המציגים סיפורים מהמיתולוגיה ומהווי היומיום של המלכים השונים. כל אלו מעטרים את התקרות הגבוהות הנתמכות בידי עמודים העשויים יציקות אלומיניום וברזל מתוצרת גלאזגו, סקוטלנד, ומעוטרים בנברשות מבוהמיה ובאריחי קרמיקה וזכוכית צבעונית מאנגליה. בשעות הלילה מואר המבנה כולו בצורה מושלמת ונראה כאילו יצא מהאגדות – אלף לילה ולילה של ממש.
המהראג`ה של מייסור כבר איבד את עוצמתו ומעמדו אך הוא עדיין מתגורר בחלקו האחורי של הארמון וזוכה לכבוד רב מידי תושבי העיר. הוא ואבותיו הטביעו את חותמם על העיר במובנים רבים: שמונה ארמונות נוספים מעטרים את מייסור ואת סביבותיה, חלקם הפכו כיום למשרדי ממשלה, חלקם לגלריות כמו ארמון ג`אגאנמוהאן (Jaganmohan) או למלונות (כמו ארמון Lalitha Mahal). בנוסף העניק המהראג`ה לעירו גם מספר מונומנטים המעטרים את כיכרות העיר הראשיות, והניח את התשתית לשוק דווראג`ה (Devaraja) הססגוני.
סמטאות עטורות פרחים מקבלות את פני הנכנסים לשוק, שרובם עולי רגל ומאמינים הינדים. כף רגלם של רבים מהם לא תדרוך במקדש אלא אם יצטיידו קודם לכן במחרוזת פרחים כמנחה. בסמוך ניצבים דוכני האבקות הצבעוניות, המשמשות גם הן לצורכי תפילה ופולחן.

על קופים וציפורים

כמו בכל שוק בדרום הודו גם בשוק דווראג`ה ניתן לזהות, בין שפע הפירות והתבלינים, דוכן למכירת עלי בננה חתוכים. עלים אלו הם אחד מסימני הזיהוי של המסעדות בדרום הודו. האוכל (ברוב המקרים צמחוני) יוגש על גבי עלה חתוך של בננה, המשמש צלחת: אורז, דאל (נזיד העדשים), צמבר (מעין רוטב עגבניות חריף) ותבשילים נוספים. הכל יעורבב ביד (רק ימין – שמאל נשמרת לשימושים אחרים...), ויידחס לפה בתיאבון רב. בזמן הטיול בהודו צריך לא רק לטעום את האוכל, אלא גם להרגיש אותו.
בין הירקות, הפירות הטרופיים והפרחים הנמכרים בשוק ניצבים גם הדוכנים שהקנו למייסור את המוניטין שלה כעיר הקטורת של הודו. בעלי הדוכנים טובלים מקל אחר מקל באבקת הסנדל הריחנית והדביקה, ויוצרים בעבודת יד פשוטה מקלות קטורת טריים.
בקצה הרחוק של השוק נמצאת סמטת הקצבים. בדרך כלל זו איננה אטרקציה תיירותית, אך מבט מהיר אל השמיים חושף עשרות עופות דורסים המחכים להזדמנות שאולי תיקרה בדרכם, ותאפשר להם לחטוף ארוחת צהרים קלילה ומזינה.
באחת מפינות הרחובות של מייסור ישבו שמונה פרות כתומות ולעסו קליפות תפוזים מעורבבות בקרעי עיתונים מיום אמש. המראה של פרות נוגסות בעיתונים הוא מחזה נפוץ בהודו, אך צבען המוזר מעלה את הסברה שאולי אחד המלצרים הכניס איזה סם הזיה לקארי של ליל אמש. ובכל זאת ההסבר פשוט יותר: בחודש ינואר נחגג חג הפונגל, שפירושו ``קציר``. בחג זה מודים החקלאים לכל מרכיבי העולם החקלאי הסובב אותם ובין השאר גם לפרות, הזוכות למתנות נהדרות: אורז מבושל בסוכר ובחלב קוקוס. בננות. מראה חדש לקרניים, הזוכות לשלל צבעים. ולגוף – הנמרח באבקת כורכום.
החיים החקלאיים הם אחד המאפיינים החשובים של מדינת קרנטאקה. מצפון למייסור נוהג חקלאי בצמד שוורים הצועדים על גבעולי אורז קצורים ומושכים גלגל גרניט כבד כמכבש. כובד האבן מפריד את הגרגירים מהגבעולים. דיש בדיוק כמו בתקופה התנ``כית.
מעבר לשדות האורז ממוקם שער הכניסה לשמורת הציפורים רנגנטיטו (Ranganathittou Bird Sanctuary). כאן, על גדות נהר קוורי (Couvery) ומול עשרות סלעים התלויים כאיים מיניאטוריים בלב הנהר, נמצאת אחת מפינות החמד של מייסור. תנינים משייטים לאיטם ובוהים בעיניים עורגות באלפי הציפורים המגיעות מדי ערב לחניית לילה בעצי היער שמסביב. אנפות, קורמורנים, חסידות מצוירות וכפנים חיים כאן בהרמוניה, כך נראה, עם המוני עטלפי פירות, התלויים במהופך על ענפי הבמבוק הגבוהים. קופי המקוק החיים בסביבה מגוונים את יומם בשעשוע הכולל הפחדת חסידות, הפורחות בצרחות נזעמות.

דורגה האלה הלוחמת

קופים רבים ניתן לראות גם בגבעת צ`מונדי (Chamundi Hill), המיתמרת בגבולה של מייסור לגובה 1,062 מטרים. המיתולוגיה ההינדית טוענת כי למרגלות הגבעה אירע אחד הקרבות האדירים ביותר של העבר: שד בצורת תאו בשם מהישה הצליח לרכוש סגולה מיוחדת – שום אל לא יוכל לחסלו. כאשר גילו האלים כי השד מתכוון לנצל את מצבו ולשלוט בעולם, התכנסו כדי לטכס עצה. ואז, מזוהרם של כל האלים יחדיו נוצרה דמות נשית, שקיבלה את השם דורגה, שפירושו ``קשה להשגה`` או ``פורענות``. כל אחד מהאלים נתן לה את כלי הנשק שלו וכך, נוראה בצורתה ורכובה על אריה, יצאה דורגה למלחמה בשד, ששכח לחסן את עצמו כנגד דמות נשית.
המלחמה הייתה קשה אך דורגה ניצחה את השד מהישה ועלתה לאחר מכן על הגבעה הסמוכה, שם היא חיה עד היום. המקדש שבראש הגבעה נחשב לאתר עלייה לרגל המושך המוני מאמינים, המטפסים יותר מ-1,000 מדרגות כדי לזכות בברכתה של האלה. לקראת סוף הטיפוס מגיעים עולי הרגל אל פסל שור אדיר ממדים. זהו ננדי, ``כלי הרכב`` של האל שיווה, הנחשב לבן זוגה של דורגה. פסל השור המיתולוגי נערץ גם הוא על ידי עולי הרגל, המגישים לו מנחות פרחים וממתקים וזוכים לברכת הברהאמין, הניצב דרך קבע במקום.
ודווקא השד בעל צורת התאו הוא שזה שהעניק לעיר את שמה. בעבר היא כונתה מהישה-סורה (Mahishasura) ומוכרת כיום בשמה המודרני – מייסור.

הרחבה הגדולה שבראש גבעת צ`מונדי היא מקום מרתק בפני עצמו. במרכז בולט פסלו הגדול של השד מהישה, ששמו חובר לעד לשמה של מייסור. עולי רגל שסיימו את הטיפוס ב 1000 המדרגות מתנשפים, ונושאים עיניים אל הגופוראם (Gopuram), שער הכניסה למקדש. סאדהו – איש קדוש, מסתובב באזור ומצפה למתנות המבקרים, ושלוש פרות צהובות שולחות עיניים עורגות אל דוכני המנחות עתירות הפרחים. משאית עמוסת אבטיחים מגיחה מהכביש המתפתל, מגיעה לרחבה תוך צפצופים קצרים ובלתי פוסקים, וכמה ילדים משחקים בכדורגל באחת מפינות המגרש.
בדרום הודו משתלבים להם שדים ואלים, קדושה וחילוניות. כמו בועה עצמאית שאינה דומה לכלום, וכאילו מנותקת מהעולם, חוויה הפורטת על כל החושים.