אזור האצטדיון הגדול של בירת מונגוליה אולאן בטאר (Ulaan Baatar) היה כמרקחה. אלפי אנשים לבושים בחליפות מונגוליות מסורתיות נהרו אל המרכז, והרימו עיניים משתאות לעבר הגבעות שמעל לאצטדיון. מספר חודשים קודם לכן יצרה שם הממשלה מאבנים בוהקות שני ציורי ענק. אחד מנציח את דמותו המוכרת של ג`ינגס חאן, והשני, על גבעה סמוכה, כתובת בכתב המונגולי המסורתי: "יהולל העם המונגולי". כל אחד ואחד מהקרבים לאצטדיון חש עצמו כבר מזל, שהוא זוכה להשתתף באירוע הגדול של התחרויות, שנערכו השנה בצל התאריך המציין 800 שנה להכתרת ג`ינגס חאן.
הצטרפו לטיול למונגוליה עם אקו טיולי שטח >>>
אל תפספסו את הטיול לדרך המשי עם אקו טיולי שטח >>>
הזמינו טיול לטג'יקיסטן וקירגיזסטן בדרך המשי עם אקו טיולי שטח >>
התהלוכה של המדינה
כמו המשחקים האולימפיים היום, כך כבר לפני מאות שנים, היו משחקי הנדאם נקודת מפגש בה נפגשו בני שבטים שונים לעימות וליישוב סכסוכים בדרכי שלום. אלפי משפחות היו אורזים את ביתם, ועורכות את המסע לכוון עיר הבירה. במהלך ימי הפעילות היו בריתות נישואין נרקמות, מקנה וסחורות היו מחליפים ידיים.
מאז העצמאות מהכיבוש הסיני (11.7.1921) חוגגים המונגולים את האירוע בבפסטיבל גדול הנקרא "נאדאם" (Naadam). שורש המילה נ-ד-מ הגיע מן המילה משחק.
הפסטיבל נחגג מידי שנה בין ה 11-13 ביולי מושך אליו נוודים מכל רחבי המדינה. אלו נוהרים אל מקום האירוע הן להשתתף והן לצפות. הן גברים והן נשים לבושים בבגדים המסורתיים: "דל" (Del) - חליפת בגדים צבעונית הנלבש בדרך כלל בתוספת מגפיים מעוטרים שקצותיהם מתעקלת כלפי מעלה (לתת כבוד לאדמה שנתפסה בעבר כאלוהות), וכובע מעוגל שנחבש כבר בימי הזוהר של ג`ינגס חאן ונקרא לכן "כובע הלוחמים".
המשחקים העתיקים, שמשכו בעבר את תשומת ליבם של צעירים ובוגרים כאחד, ממשיכים לעשות זאת גם כיום.
הפסטיבל נחגג בכל רחבי מונגוליה אך האירוע הראשי מתרחש באולאן בטאר, הבירה, ונפתח באירוע חגיגי באצטדיון העיר. בשל התאריך המסעיר המציין את חגיגות ה 800 לג`ינגס חאן, היה הטקס השנה חגיגי במיוחד: 800 נגנים, 800 רקדנים ו 800 דמויות בתלבושות ססגוניות המייצגות את הוואי החיים המונגולי, הופיעו מול עשרות אלפי הצופים הנלהבים.
בראש התהלוכה צעדו כמובן נושאי תשעת הקלשונים, המסמלים את כוח האימפריה המונגולית. בימי הביניים הטילו המונגולים את חתיתם על העולם כולו. כאשר יצאו לקרב נהגו הפרשים לשאת קלשון, ואליו צמודות שערות מזנב סוס שחור. כאשר חזרו לאחר הניצחון (והמונגולים תמיד ניצחו), היו מחליפים את הצבע בלבן, המסמל שלום. היום, למרבית המזל צועדים תשעת הפרשים כאשר זנב הסוס הלבן מתנוסס בגאון.
מיד אחריהם מתחילים שורת המופעים וצעדת אין סוף הדמויות הצבעוניות. בתוספת של מעט סמבה היה המראה דומה מאד לקרנבל של ברזיל.
משחקים בנוסח מונגולי
מייד עם סיום הטקס מתחילים המשחקים, הכוללים היום, כמו שכללו תמיד תחרויות האבקות, קשתות ומרוצי סוסים. לפני שבע שנים נוספה גם תחרות הקליעה בעצמות. תחרויות ההיאבקות מזכירות מאד את הסומו היפני. את מאות המתאבקים שהגיעו מכל מחוזות המדינה, ניתן לראות כבר באירועי הפתיחה. כל אחד מהגברים הבריאים לבוש בווסט צמוד המדגיש את שריריו ובטנו. הגברים יוצאים בריצה קלה אל מרכז האצטדיון, שם ניצב הקלשון המעוטר ברעמה הלבנה של הסוס. המתחרים נותנים לו כבוד על ידי נגיעה בו במצחם, ולפני שמתחילים בקרבות, הם יוצאים ב"ריקוד העיט" - מין מחול המחקה תנועותיו האצילות של עיט, הדואה בשמים.
בתחרות הקשתות יורים גברים חיצים למרחק של כ 75 מ` ונשים למרחק של 60 מ`. אלו שהגיעו אל תחרות הקשתות הארצית הם הקשתים הטובים ביותר בערים ובכפרים של מונגוליה. המטרה אליה מכוונים הקשתים מורכבת מ 20 גלילי לבד נוקשה המונחים על האדמה. המתחרים כולם לבושים כולם בבגדים מסורתיים ובוהקים, עומדים בקו הירי, ומנסים, בעזרת עוזרים מקצועיים, להפיג את המתח, ולהגיע לריכוז מושלם. לא פחות מעניינים מהמתחרים הם השופטים: כשישה עד שמונה שופטים עומדים מסביב לכל מטרה ונותנים הערכות לפגיעה בעזרת קריאות ותנועות ידיים. פגיעה לפני ואחרי המטרה תלווה בנהמות חרישיות ותנועות ידיים עדינות באזור המותניים. פגיעה במטרה - ובעיקר במרכזה המסומן באדום - תלווה בקריאות נרגשות של "הוריי" בסגנון מונגולי, המלוות בהנפות ידיים נרגשות מעל לראש.
לצד תחרות הקשתות נערכת תחרות יוצאת דופן, שהוכנסה לפסטיבל רק בשנת 1999. מטרת התחרות, הנערכת בין קבוצות גברים, היא לפגוע כמה שיותר פעמים בשתי עצמות קטנות מעצם הקרסול של כבשה, הניצבות על במה קטנה. חבורות הגברים יושבות בשורה, ומעיפות, בעזרת שימוש באצבעותיהם, חתיכת עצם קטנה ומרובעת, שתפקידה לפגוע בעצמות הקרסול. המשחק דומה מעט למשחק הגולות הישן, בו היו הילדים מנסים לצלוף ממרחק בגולה, המונחת בגומה על הארץ. למרות המשחק הילדותי לכאורה, נוהגים המתחרים, הלבושים במיטב התלבושות המסורתיות, ברצינות מקסימלית, ומעודדים זה את זה בשירה טקסית שקטה ועמוקה.
לגעת בזיעת הסוס
החלקים המסעירים ביותר בפסטיבל הם מרוצי הסוסים. מספר המשתתפים במירוץ אינו מוגבל, והוא נע בדרך כלל בין כמה מאות בודדות ועד ל 1,000 משתתפים. למעשה הסוס הוא המתחרה, ולא הרוכב, וקיימים מקרים בהם הרוכב נופל, והסוס הממשיך לרוץ מוכתר כמנצח. במהלך הפסטיבל מתקיימים מספר מרוצים, אלו נקבעים על פי גילאי הסוסים.
הרוכבים בכל המרוצים הם ילדים - בנים ובנות בגילאי 6-9, המתאמנים בעזרת אחד מבוגרי המשפחה חודשים ארוכים לפני המירוץ.
באופן כללי יכול כל ילד שברשות משפחתו סוס להירשם למירוץ. אין דמי רישום, וההגבלה היחידה היא החשש מלהגיע לסוף המירוץ בין האחרונים. תוצאה כזו תגרור בעקבותיה אבדן כבוד של המשפחה כולה. עולה על כולם הוא האחרון במירוץ המגיע שטוף דמעות אל קו הגמר. המסכן זוכה לתואר "בטן מלאה", ולו מושרת פואמה מיוחדת המתארת את אירוע ההפסד, ומאחלת ניצחון בשנה הבאה.
חמשת המנצחים, לעומת זאת, יקנו את עולמם. מעבר לפרס הכספי הגדול שיקבלו, תזכה משפחתו בכבוד מלכים.
ביום המירוץ מגיעים לקו הגמר אלפי נוודים. כמו תמיד עולים המראות האנושיים שמסביב על המתרחש במסלול המירוץ. על הגבעה הירוקה הצופה לעבר קו הגמר, ולאורך מסלול המירוץ, מתכנסים עשרות אלפי צופים מקומיים בתלבושות החגיגיות ביותר: ילדות בסרטים ושמלות מלמלה, גברים במעילים עטויי מדליות קומוניסטיות, ונשים בחליפות מסורתיות, הופכים את העמק האדיר לנחיל צבעוני אדיר מימדים. בססגוניות האופיינית נוצרת התחושה של חזרה במעין מעלית זמן אל התקופות המפוארות של האימפריה.
ים האדם ממתין בשקט אופייני ובאווירה מתוחה להגעת הרוכבים הראשונים. ולפתע - כאילו הוריקן שועט במורד העמק, נראה מרחוק גל האבק, המיתמר מפרסות הרוכבים. הרוכב הראשון נראה לפתע לעין, רוכב על סוס שחור ללא אוכף. בידו שוט קצר בו הוא מכה בסוס ללא ליאות משני צידיו, ופניו מעוותות ממאמץ קריאות הקרב החותכות את האוויר ומסעירות את הסוס הדוהר. כאשר הוא מגיע אל קו הגמר, מזנקים לעברו מאות מונגולים. המסורת קובעת כי מי שיצליח לנגוע בזיעת הסוס המנצח לפני שתתייבש יזכה למזל רב. השוטרים הרבים מנסים למנוע את ההמולה והדחיסות אך לשווא. במספר מקרים בשנים עברו היו מקרים בהם נמחצו אנשים למוות טרם שהגיעו אל הזיעה הנכספת.
מאות רוכבים נוספים מגיעים והאזור כולו מתמלא באבק. למרות הראות שהופכת לרגע מוגבלת ניתן לחוש באנרגיה המחשמלת האופפת את המקום.
אלו שלא זכו לגעת בסוסים הראשונים רצים בבהילות אל תוואי המסלול, מזנקים אל העפר שהתרומם רק רגעים קודם לכן, ואוספים רגבי עפר לכיסם ולשקיות בד, שהכינו מבעוד מועד. גם לעפר סגולות של מזל וברכה שיעבירו את השנה הקרובה בשלום.
ג`ינגס חאן
בשנת 1167 נולד בן לייסוגיי, מנהיג שבט בורגיג`ין, שהיה אחד משבטי הנוודים של מונגולים. האב הגאה קרא לבנו בשם טמוג`ין, שפירושו ``חרש ברזל``. כאשר היה טמוג`ין בן תשע הורעל אביו בידי שבט הטטארים בשל מאבקים בין שבטיים. הילד הצעיר נאלץ לברוח להרים, ולשרוד את תנאי השטח הקשים של מונגוליה.
בגיל 16 חזר ויצר קשר מחודש עם נאמני אביו, והחל בעזרתם, במסע כיבושים ומלחמות. השמועות על עוז רוחו ונחישותו של הנער הצעיר עשו להם כנפיים, ושבט אחר שבט נשבע לו אמונים. בשנת 1185 קיבל את התואר ``חאן``, שמשמעו במונגולית מלך או שליט.
בשנת 1202 יצא בראש כוח גדול להילחם בטטארים, רוצחי אביו, וניצחם. גורל המובסים היה מר. ראשי כל הגברים נערפו, הנשים והילדים הפכו לעבדים. הטטארים כקבוצה אתנית נעלמו מן העולם.
המאבקים בשבטי הנוודים האחרים התקיימו עד לכניעתו של האחרון שבהם. אז, בשנת 1206, כונס הקורילטאי, (אסיפת המעמדות השליטים במונגוליה), והעניקה למלך טמוג`ין תואר חדש: "מלך עולמי" או "מלך אוקיאני" – במונגולית "ג`ינגס חאן".
טרם שמלאו לו 40 שרף ג`ינגס חאן ערים שלמות וטבח בהמונים. "התענוג הגדול ביותר שיכול אדם להשיג", כך נהג לאמור, "הוא הניצחון: להנחיל מפלה לצבא האויב, לרדוף אחריו, לבזוז את רכושו, להביאו לדמעות, לרכוב על סוסיו, ולהתעלס עם בנותיו ונשותיו".
המלך הגדול בז למותרות יושבי הערים וראה את הנאמנות האישית כמפתח להצלחת האימפריה. בקובץ החוקים החדש נקבע עונש מוות לבגידה, ריגול, עריקה, גניבה, ניאוף ואפילו לסוחרים שפשטו את הרגל בפעם השלישית.
הצבא המונגולי החדש שהוקם הפך להיות לחזק ביותר בעולם. יחידות הפרשים הקלים החלו לנוע אל מחוץ למונגוליה, והחלו בכיבוש סין, שהייתה אז מחולקת לשלוש ממלכות. מכאן המשיכו המונגולים מערבה למרכז אסיה, תוך שהם לומדים טכניקות קרב ופריצה מכל העמים שהוכנעו. המונגולים השתמשו בלוחמה פסיכולוגית, בשיטות הפחדה, ואפילו בלוחמה ביולוגית: זריקת גופות מרקיבות באמצעות בליסטראות אל תוך הערים הנצורות.
ג`ינגס חאן זכה לראות את חילותיו כובשים ובוזזים את בוכרה וסמרקנד העשירות, אך בשנת 1227, נפל מסוס ונפצע פצעי מוות.
בזמן מותו שלטו 700,000 מונגולים על שטח של 35 מיליון קמ``ר, ועל גורלם של יותר מ 100 מיליון איש. יורשיו ירחיבו עוד יותר את הממלכה, ואף יגיעו, בשתי הזדמנויות שונות לכיבוש ארץ ישראל.
בעולם מוזכר שמו של ג`ינגס חאן כאחד הכובשים האכזריים של ההיסטוריה, אך במונגוליה, שם מתנוססת דמותו על כל שטרות הכסף ועל רוב בקבוקי הבירה והוודקה, הוא נתפס כסמל להערצה וכבוד לאיש שהפך את המונגולים לשליטי העולם.
העיר והערבות - בין מסורת לשינוי
בימי האימפריה המונגולית הגדולה שעטו הלוחמים על פני הערבות, וחצו מרחקים אדירים, כאשר אחד ממקורות המזון היחיד שעמד לרשותם היה חלב סוסות מותסס. חליבת סוסות אינה מלאכה מובנת מאליה. הדרך היחידה בה שופע החלב הוא כאשר הסוסה המניקה מריחה את הסייח הצעיר. הנוודים מביאים את הסייח אל חוטם הסוסה, נותנים לו לקחת את ה``שלוק`` הראשון, ואז מזיזים אותו, וממשיכים את החליבה בדיוק כמו מפרה.
את החלב שמרו הלוחמים בתוך נאדות עור. דהרות הסוס היו מקפיצות את החלב, והסוכר הטבעי הקיים בו היה הופך תוך כדי תהליך התסיסה, לאלכוהול. חלב הסוסות האלכוהולי נקרא בשם "קומיס" (Kumis) או "איירג" (Airag), והוא משמש גם כיום במקור חשוב של פרוטאינים, במיוחד בימות הקיץ. כאשר מגיע אורח לאוהל נוודים, הוא מתקבל בארשת פנים יפה, ומקבל לידיו קערה של חלב מותסס.
כחצי מתושבי מונגוליה מקיימים אורח חיים נוודי. כל משפחה חיה באוהל מונגולי מסורתי הנקרא במונגולית "גר" (Ger), וניתן לפירוק והרכבה תוך כשעתיים-שלוש. מדי כמה חודשים, בהתאם לכמות המזון הקיימת לגידול העדרים, מקפלות המשפחות את הבית, ומעבירות את המטלטלים למקום חדש.
עיר הבירה, אולאן בטאר, מציבה פיתוי ומוקד משיכה לאופי הנוודי של תושבי מונגוליה. כמיליון ומאתיים אלף איש חיים בעיר ובסביבותיה, למרות שהמספרים הרשמיים נמוכים בהרבה. במונגוליה שעברה מהדומיננטיות של ברית המועצות אל הכלכלה החופשית והעצמאות, מתערבבים המראות הישנים באלו החדשים. לצד המונומנטים הקומוניסטים הישנים מוקמים בתי קפה מודרניים, מרכזי קניות, ואולמות אינטרנט.
מחירי הנדל"ן עוברים בשנים האחרונות תהליך של עליות מחירים אינטנסיביות, שאינם מאפשרים למשפחות הנוודים אפשרויות השתלבות. למרות הפערים הגדולים בין העיר הגדולה לבין יושבי הערבות נחשבת מונגוליה לאחת המדינות הבטוחות בעולם, עם רמה נמוכה מאד של פשיעה.
הפארק הלאומי טרלז` (Terelj) ממוקם כ 80 קילומטרים ממזרח לעיר הבירה. הפארק, שנחשב לאחד מאתרי הטבע היפים של מונגוליה, מפורסם בעיקר בשל השילוב בין נופי סלעי הגרניט והנופים האלפיניים. זהו מקום טוב לשבור את האסוציאציות המוטעות בהם מחזיקים אנשים כה רבים בנושא הנוף המישורי והחדגוני של מונגוליה.
לפני מיליוני שנים, בשל לחצים פנימיים שמקורם היה פנים כדור הארץ, הורמה הקרקע, והנוף ההררי והמרשים של השמורה נוצר.
טרלז` הוא המקום המושלם לטיולי סוסים ולטיולים רגליים באזור. הנופים הפתוחים המשובצים ביערות, בנחלים, ובאוהלים המונגולים המסורתיים הלבנים, יוצרים חוויה מיוחדת של התעלות. בישיבה על אוכפו של סוס מונגולי קשוח, במעבר בין שלוחות ההרים, כאשר עמק ירוק אחד מחליף עמק ירוק שני, כל שצריך הוא לנשום לעומק הריאות, ולנסות להטמיע את האווירה המושלמת של הערבות, של השטחים הפתוחים, ושל החופש בארצם האדירה של הנוודים.
טיפ עולמי
מנזר גנדן (Gandan) שבאולאן בטאר הוא מתחם דתי גדול ומרתק. כדאי לבקר במקום במיוחד בכדי לראות את פסל הענק של ג`נראיסיג (הבודהיסטווה של הרחמים), המיתמר לגובה של 25 מטרים.
מומלץ לתכנן את זמן הביקור במקום לשעות הבוקר (מ 10.00 ועד 13.00), אז עורכים הנזירים הבודהיסטים את הטקסים המלווים בתפילה, שירה, ותקיעה בקונכיות טקסיות, המשמשות כשופרות.
התפרסם במסע עולמי, גיליון 57, ספטמבר 2006
