סיכום מתוך מאמריו של סטפן היולר + הערות של טל בשן
להינדי, הבית הוא כמו הרחם של היקום. משם החיים צומחים, משם מסופק המזון ושם נוצרת הזהות האישית והמשפחתית. הבית ההינדי הוא קדוש ביותר. אם אפשר לומר שהטקס הוא לב ההינדואיזם, אז הבית הוא לב הטקס. ההינדי מאמין בקיום רוחות בכל מצב ולכן הרוחות שבתוך הבית חייבות לקבל כבוד והסבר פנים. הבית הוא מקדש של ביטחון מהעולם שבחוץ, הממלכה של האישיות והזהות האישית, של הפרטיות, מול המבוכה והרוע שבחוץ. גבולות הממלכה חייבים להיות מוגנים נגד התפשטות אלמנטים לא רצויים מעולם בני התמותה ועולם הרוחות. דרך שורה של טקסים, הבית יכול להיות מוגן משדים ורוחות רעות.
הטיול המקיף להודו - בואו לגלות את הודו עם אקו טיולי שטח >>>
הגיע הזמן לטיול בלתי נשכח - הצטרפו לטיול למזרח הודו הפראית והמסתורית עם אקו טיולי שטח >>>
הטקס המקובל ביותר להגנת הבית הוא עיטור וקישוט הקירות והרצפה בדוגמאות מקודשות: עיצוב האוסר על כניסת השדים ומעודד את השארות הרוחות הטובות.
בכמה מועדים בכל שנה, יוצרת האישה בכל בית, דוגמאות דקורטיביות שמטרתן לקשט, לטהר, לכבד, להביא מזל טוב, למנוע מזל רע, ולהשפיע על הימצאות הרוחות הטובות.
בדרך כלל המטרה היא רוחנית ומכוונת אל האלים: פעולת הציור כתפילה ויזואלית {נראית לעין}, להבטחת הברכה על הבית ויושביו.
אומנות הנשים היא דרך ההתקשרות הפרטית – ללא מתווכים, עם האלים.
אצל רוב ההינדים, האל השומר על הבית הוא נקבה ומופיע בהרבה שמות המתייחסים לאלה לקשמי, אלת השפע, רווחה, פוריות ומגנת המשפחה.
הודו נחשבת בעלת תרבות פטריאכלית, והגברים הם הפעילים בכל הפעולות שמחוץ לבית. הנשים לעומת זאת שולטות בתוך הבית. הן הקובעות והמחליטות בקשר לנושאי אחזקת הבית והפעילות המשפחתית ולכן הן אלו שאחראיות ליצירת העיטורים המקודשים.
ע"י קישוט מפתן הבית, דלתות, חלונות ורצפה, בדוגמאות העוברות מדור לדור, האשה ההינדית מפארת את ביתה וכך עושה להגנת משפחתה.
רוב הקישוטים הם בני חלוף: בעצם הצביעה החוזרת\עונתית\שנתית, מתקבלת השתתפות של בעלי הבית, בכל פעם מחדש, בתהליך ההגנה על הבית.
השימוש בחומרים מתכלים מדגיש את הצורך בריטואל החוזר.
{כאן אני חייבת לשבץ ציטוט מתוך הספר ``רצות עם זאבים``- ארכיטיפ ה``אישה הפראית``, על הקשר בין נשמת האדם ונשמת הבית….
``גם בעולם אידיאלי, הנשמה זקוקה מעת לעת להתחדשות. ממש כמו מבני הבוץ, כאן בדרום ארה`ב. פה מתקלף משהו, שם צנחה פיסה, שם נשטף משהו.
ותמיד יש זקנה עגלגלה בנעלי בית, המטייחת את קירות הבית בטיט.
היא מערבבת יחד, קש מים ועפר, ומורחת את התערובת על הקירות בכדי לשוות להם שוב את מראם הנאה. מבלעדיה ואבד הבית את צורתו. בלעדיה,יתמוטט ויהיה לערמת עפר``.}
יישום טרי של תערובת בוץ וגללי פרות – GOBAR MITTI- משמש כחומר טיהור אפקטיבי, למטרות טיהור האוויר והאווירה.
הנשים המקשטות את בתיהן, מתארות את מעשיהן כ``כתיבה`` ולא כ``ציור``. הן ``כותבות`` את הדוגמאות והסמלים. לנשים אנלפבתיות,דוגמאות אלו הן כמו הירוגליפים, המעבירים את המסר שלהן ישירות אל האלים.
טקס היישום מלווה בתפילה, שירה וסיפורים ושותפות בו נשות הבית מכל הדורות החיים והמתים. בדרך זו כותבות ומספרות הנשים את סיפורי המשפחה, הקהילה והשבט, מתעדות ומעבירות את המורשת התרבותית לדורות הבאים. סיפורי גיבורים ומיתולוגיה מקומית מוצאים עצמם יחד עם סיפורי הווי הכפר, הנשים והיום יום על אותם הקירות.
מועד מקובל לחידוש הקישוטים הוא בחג ``דיוולי``, ראש השנה ההינדי, ובפסטיבלי האביב המתאימים לרענון, חידוש והתחלות חדשות.
מצבים נוספים בהם מחדשים את פני הבתים הם הגעת אורחים חשובים, עזיבה לצורך עליה לרגל וציון טקסי המעבר של בני הבית {לידה, התבגרות, נישואין ומוות}. לכל מצב דוגמאות מיוחדות, האמורות להקל על תהליך המעבר והשינוי. במצב של VRATA – נדר המתקיים בין המאמינה והאל\ה - אפשר למצוא דוגמאות מיוחדות המוקדשות לסוג ההתחייבות המבוקשת.
טכניקה וחומרים:
הציורים והתבליטים מיושמים על רצפת וקירות בתי הבוץ. ראשית מכינים ``דף חלק`` של שכבת בוץ וגללי פרות. הציור נעשה בעזרת הידיים, מברשות מענפים לעוסים בקצה, סיבי קוקוס, חותמות עץ, סטנסילס ביתיים ותבליטי בוץ מעוטרים בשברי מראות.
הפיגמנטים היו בעבר כולם ממקור טבעי. היום רווח השימוש בפיגמנטים כימיים. הצבע הרווח הוא לבן המשמש כקונטור. את הלבן מפיקים בדרך כלל מאורז ומשתמשים בו כמשחה או אבקה. שימוש באבקת אורז בזמן הכנת ציורי הרצפה {MANDANA, KOLAM, RANGULI}, מאפשר קיום מצווה-האכלת היצורים הקטנים שעל פני האדמה. מקור אחר לצבע לבן הוא אדמה חרסיתית או אבקת גיר. את הצבע האדום מייחסים לאלים והוא רווח גם בחגיגות הנישואים. האדום מופק מאדמות עשירות בתחמוצות ברזל. הצהוב מופק מאבקת כורכום, הירוק מעלים שונים, הכחול מפרחי דטורה ואינדיגו והשחור מאפר, צדפות וקליפת אגוז קוקוס שרופה.
סטפן היולר במאמריו (1992), מביע את דעתו ודאגתו לגבי העלמות אומנות נשית ייחודית זו, עם המעבר לבתי בטון וכניסת הטלוויזיה (במקביל להעלמות מספרי הסיפורים והמשוררים הנודדים). ככל שהחברה מתרחקת ממנהגיה המסורתיים, הולכים ונעלמים האלמנטים האסתטיים שאפינו אותה כמו ערכי תרבות אחרים.
בכדי להגיע היום לבתי בוץ מצוירים, כפי שתוארו למעלה יש להרחיק ולנדוד אל קצוות מדבר תאר שבראג'סטאן ואל האזורים המרוחקים של חצי האי קאץ` ולקוות שלשם עדיין לא הגיעה הקדמה.