לשונות של אש נשלחו אל תוך יריעות הברזנט העצומות והכדור עצום הממדים התנפח ומילא את חלל האוויר. הזריחה האפריקאית רק החלה, זאת השעה שבמישורי הסרנגטי ממריא הבלון הפורח. בהתרגשות רבה אני מטפס עם שאר חברי המשלחת אל תוך סל הבלון, מחכה למראות שכולנו מצפים להם במרומים. כבר מתוך הלילה שמענו את הקולות - קונצרט בלתי פוסק של מאות אלפי גנו, נביחות זברות וצחקוקי צבועים היסטריים. הנדידה כבר כאן, היא הגיעה, היא סביבנו ואנחנו עומדים לחזות בה מהאוויר.
הצטרפו לטיול ספארי בטנזניה בעונת ההמלטות עם אקו טיולי שטח >>>
הזמינו טיול משפחות לטנזניה וזנזיבר בטיסות ישירות עם אקו טיולי שטח >>>
גם מי שחיות, טבע, ספארי באפריקה, נראים לו רק כסרט מרוחק שאיננו מעניין במיוחד, כאשר נמצאים בתוך הסאוונה האפריקאית ומצליחים לחוש ולהבין אותה, מקבלים קצת פרופורציה אחרת, מעין ראייה מהצד, היכן הוא העולם האמיתי? העולם שבו אנחנו חיים, או כאן ללא התפאורות האנושיות, ובכלל זהו גם ככול הנראה המקום שבכלל ממנו יצאנו כולנו בני האדם, לדרך להרפתקה האנושית. לי בכל אופן הסאוונה, המישורים, ריח העשב ושאגה רחוקה "עושים את זה" למרות ואולי בגלל האפשרות להגיע לכאן במטוס וברכב מצויד בכדורים נגד מלריה ולדעת שיש מכאן גם דרך לחזור.
אל הסאוונה האפריקאית הגעתי לפני 18 שנה לא לסרנגטי אלא למישורים שמעבר לגבול למישורי מסאי מרה. המישורים הם אותם המישורים רק גבול מדיני חילק את ארץ המסאיים בין טנזניה, לבין קניה. אז הייתי המאושר באדם הגעתי לכאן לבד, בג'יפ מקרטע בניתי אוהל קטן ליד נהר החול וממול עמדה ג'ירפה וצפתה בי. גם אז שטפו העדרים את המישורים ובלילה שמעתי מתוך האוהל הקטן שאגות אריות נהמות וקולות שעוד לא הכרתי. כל זאת היה מעבר ליריעת הבד הדקה. חיוך מפוחד ונעים עלה על פניי, כן זה נעים להירדם בשום מקום כמו האדם הראשון בין צחקוקי צבועים ורעש בלתי פוסק של געיות הגנו ודהרת פרסות בעשב.
פעמיים בשנה חוזר על עצמו המסע האדיר במישורי מזרח אפריקה. מסע בו שותפים מאות אלפי בעלי חיים, דוהרים, שועטים, או פוסעים בעצלתיים - ופני כולם אל משטחי העשב המתחדשים. הסוואנה האפריקאית, משמורות הטבע הגדולות בעולם, היא שריד ממישורי דגניים שכיסו בעבר גם את הערבה הגדולה של צפון אמריקה, ערבות אסיה ונופים דומים בדרום אמריקה הודו ואוסטרליה. גם בהן חיו עדרי ענק של ביזונים אנטילופות וטורפיהם. באמריקה הצפונית ובמקומות נוספים נעלמו מישורים טבעיים אלו עם כל שפע החי שבהן מתחת לשדות מעובדים של חיטה, תירס וכותנה.
מישורי הסרנגטי ומסאי מרה הם המישורים הלא פגועים האחרונים בעולם שעדיין מתקיימת בהן אוכלוסיית חיות בר וצומח על כל מרכיביה הטבעיים. הסוואנה של מזרח אפריקה מורכבת מעשבייה של דגניים שונים ביניהם שיחים ועצי שיטה, עצים נוספים גדלים בסמוך לערוצים והנהרות המבתרים את המישורים והגבעות. עשביית הסוואנה חיה על שטחי האפר הוולקני המכסה את שכבות הלבה הקרושה. קרקע זו איננה מתאימה לצמיחת יערות וגם חילופי עונת הגשם והיובש לסירוגין מתאימים ביותר לצורת צמחייה זו, גם השרפות הטבעיות מכלות את צמחית היער שבשולים ועוזרים להתפשטותה של הסוואנה. הצמחייה העשבונית מתרבה ומתפשטת על ידי קני שורש תת קרקעיים ולכן הרמיסה והרעיה על ידי העדרים אינה מכלה את הצמחייה עד תום. העשבייה הדשנה שכולם שולחים בה פה ושיניים נלחמת את מלחמתה בחי. כדי לשרוד מול מיליוני הלסתות הרעבות "נוקמים" העלים העשבוניים ושוחקים את שיניהם של הניזונים מהם, הם עושים זאת בעזרת חלקיקי צורן המצויים בעלים (זאת גם הסיבה שאנו נחתכים כמו מסכין מעלי הדשא שבחצר). האנטילופות בתהליך האבולוציה הארוך ויתרו על שיניהן בלסת העליונה והן קוטמות את העשב כלפי חיך דמוי סדן שהוא החלק העליון של פיהן, ומעבירות את הצומח ישר לקיבה משוכללת בעלת מדורי תסיסה ומיצוי בתהליך העלאת גירה. כך שומרות האנטילופות על השיניים היקרות, שלא כפילים המסיימים את חייהם כששיניהם נשחקו עד תום. האנטילופות גם "מפצות" את הסוואנה על העשב שהן "לוקחות" בכך שהגללים מזבלים את האדמה ומסייעים בצמיחת העשבייה חלק מזרעי העשבוניים גם נובטים מתוך מצע הגללים וגם נפוצים למרחקים כשהעדר ממשיך בנדידתו. במישורי העשב מתרחשת מחזוריות של לבלוב, צמיחה והתייבשות, לפי תקופות היובש והגשם. בעלי החיים אינם יכולים להישאר במקומות שמתרוקנים ממזון, והם יוצאים לחפש אותו בנדידה המתרחשת בקביעות לפי עונות השנה. בין האנטילופות הנודדות בולט במיוחד הגנו, הנראה כחיה פרהיסטורית מציורי המערות הקדומים. צורתו מזכירה צירוף של מספר בעלי חיים: גוף ורעמה כשל סוס, ראש כשל פר אך מאורך, ובו עיניים הממוקמות גבוה בגולגולת ומאפשרות לגנו להבחין בטורפים המתגנבים לעברו. מעל לעיניו - זוג קרניים מעוקלות, וזקן לבן משתלשל מהסנטר. בנדידה מתקבץ הגנו לעדרים אין סופיים החוצים את המישורים במסלול מתפתל שאורכו למעלה מ-400 ק"מ. במעקב שנערך על ידי אלן רוט בשנות השבעים ממטוסו הקל, נספרו מליון ושלוש מאות אלף גנו ומאות אלפי זברות וצבאים.
אנחנו מביטים מלמעלה ממרומי הכדור הפורח, נחש ענק ועבה של גנו מתקדם לאט, הנחש מנוקד בצבעים אפורים של אלפי זברות. ונקודות צהובות חומות של אימפלות, בובלים וצבאיים. מרחוק לא מבחינים בדגם הפיג'מה והזברות נראות כמשהו מטושטש לא ברור. העדר הרחוק מתחתנו נבהל מרעש מילוי האוויר ופרץ האש בבלון והוא דוהר, כתם שחור צפוף שנפרד ומתפשט כמו גלים. גם מרחוק שומעים את קולות הגעייה של הגנו. גידי לא מתאפק ודקות ארוכות הוא מצטרף לגעיות, את הגנו למטה זה לא מרשים. אנחנו מנמיכים עוברים נמוך מעל עץ שיטה ענק ומבריחים נשר הדוגר בצמרת העץ וקופי גונון שישבו בשלווה בגובה 30 מטר. אם הייתי נשר בקן לא הייתי מחבב את הכדורים המפוספסים הללו. שעטת העדרים גוברת כשהכדור מתקרב לעברם. מאחורי העדר הדוהר עולה ענן אבק, ואפשר להריח את ריחו ואת ריח העשב הרמוס. בעונה היבשה נמצאים העדרים במישורי מסאי מרה שבדרום מערב קניה, בעונה זו השטח מכוסה בעשבייה מזינה ורבה שצמחה לאחר גשמי עונת הגשם הקיצית. לקראת עונת הגשם הבאה נודדים העדרים דרומה לסרנגטי בטנזניה, שם שוב צמח שפע העשב מגשמי החורף והעדרים שוהים שם עד סוף מאי. אז מתרכזים העדרים לעדרי ענק הכוללים זכרים נקבות וצעירים הם מתחילים בתנועה אחידה חזרה לכיוון המסאי מרה. בשורות מסודרות ובשבילים קבועים ההופכים לתעלות, הנראות כרשת של שבילים לאחר שנכבשו במאות אלפי פרסות, מתקדמים העדרים במסלולים מסורתיים שלא השתנו מזה אלפי שנה. עונת ההזדווגות חלה באפריל מאי והיא מתרחשת תוך כדי הנדידה. כשהעדר מגיע למשטחי עשב טובים הנדידה נעצרת זמנית, הזכרים הטריטוריאליים נלחמים בעוז ויוצרים הרמונות של עשרות נקבות. השטח נראה כמנוקד בקבוצות קבוצות של עדרים קטנים שזכר גדול מקיף אותם הוא מחזר ומזדווג עם הנקבות ומיד מתפנה למרדף אחר זכר שהתקרב מידי ושוב חוזר לחיזוריו. הזכרים בתקופה זו תוקפניים מאוד ולא יהססו לתקוף גם טורפים בודדים שמתקרבים להרמון ואפילו מצליחים להניסם. הנקבות הנרדפות מחוץ לטריטוריות הקטנות בורחות אל הזכרים, שם הן מוגנות יותר, אך זכרים רבים מאבדים את כוחם ובעקשנותם להישאר בטריטוריה מול טורפים חזקים יותר או מאורגנים, כלהקת צבועים או לביאות, הם ניצודים לבסוף. הטריטוריות נודדות כברת דרך עם העדרים עד למישורים המתאימים הבאים ולבסוף מתלכדים העדרים למסה אדירה של בעלי חיים.
ההמלטות מתרחשות בינואר סמוך לזריחה, נקבות הגנו כל כך מותאמות לחיי נדודים שגם אם האם החלה בהמלטה וטורף מתגנב לעברה, היא מפסיקה את ההמלטה העובר "נשאב" חזרה לרחם (וזאת כל עוד ראשו של העופר לא יצא לחלוטין). והאם קמה על רגליה וממשיכה לדהור למקום בטוח שבו סוף סוף תוכל להמליט. (אצל רוב היונקים מרגע שהלידה החלה אין אפשרות להפסיקה) לאחר ההמלטה העגל מלוקק ותוך דקות הוא עומד על רגליו ובתוך זמן קצר הוא רץ במהירותה של אמו. הנקבות והעגלים נדחקים למרכז העדר שם הם יותר מוגנים. עדרי זברות מצטרפות לנדידת הגנו, הטורפים מעדיפים לצוד את הגנו החלש יותר וכך זוכות הזברות ביתרון יחסי. הגנו יעדיף להתקרב ליענים שבשל גובהם וראיתם הטובה הם מזהים טורפים ממרחק רב. לגנו ולבובלים חוש ריח טוב, לזברות חוש שמיעה מצוין וכל אחד ממיני האנטילופות והצמחונים האחרים ניזון ממזון שונה כך שהתחרות על האוכל מעטה, אך ניצול יתרונות החושים תורם לחיי שיתוף בין המינים השונים בנדידה.
אך לא הכל שלוו בסוואנה - במקווי המים, אורבים לעדרים התנינים. ישנן ביצות ובריכות מים ששוכניהן התנינים מחכים בצום כמעט מוחלט כל השנה למעבר העדרים, אז הם צדים חלק קטן מהגנו הרצים אל המים להרוות את צימאונם. הגנו נזהרים מהתנינים אך הם חייבים לשתות וכשהם נאספים ליד המים אך מפחדים לגשת לשפה נוצר לחץ ודחיפות ממאות גנו המחכים בתור למים, האחרונים דוחפים את הסמוכים למים והתנינים משיגים את הקורבנות הראשונים. התנינים ממלאים את קיבותיהם עד להתפקע בבשר שצריך להספיק להם מספר חודשים עד שהעדרים יגיעו במסלול חזרה. התנינים מאימים על הגנו גם בחציית נהר המרה המתפתל בין קניה לטנזניה. חציית הנהר היא מחזה מדהים, עדרי הגנו מזנקים מגדות הנהר ולפעמים מגובה רב אל המים וחוצים בשחייה מהירה את הזרם החזק. החלשים שבעדר טובעים ומספקים מזון לאוכלי הנבלות לאורך הנהר. על נהר המרה ראיתי קבוצת נשרים העומדת על פגר שנתקע על סלע באמצע המים, נשר עמד על הגווייה ואכל מקרביו של הגנו שנמצאו עמוק בתוך המים מידי פעם הוא הוציא את ראשו מחוץ למים כמו צוללן לנשום אויר.
גם האריה, הצבוע או התן אינם בעלי חיים נודדים, והם מחכים לעדרים שיעברו בשטחם, אז הם צדים את החלשים, החולים והמאחרים בדרך. כשהגנו עוזבים את שטחם של להקות האריות הטריטוריאליות נגמרת החגיגה עבורם והם חוזרים לימים קשים של צום ועבודה קשה בהשגת מזון. כך גם להקותיהם של הצבועים הנקודים, הם יכולים לרדוף ולנדוד אחר הגנו מחוץ לשטחם אך אז האריות או הצבועים פולשים לשטחים של להקות זרות דבר שמוביל לקרבות עזים המסתיימים בקורבנות ובמוות בקרב הטורפים. הנוסחה לפיה אריה טורף גנו, צבוע אוכל את השיירים ואז מגיע הנשר, הסתברה לאחר תצפיות ומעקבים יסודיים יותר, כבלתי מדויקת. הצבוע הנקוד והזאב הטלוא הם טורפים עזים הצדים בעצמם את טרפם במרדפים ממושכים ועקשניים. לא תמיד הצבוע אוכל את שיירי ארוחתו של האריה ויש שהאריות גוזלים את טרפם של הצבועים, הברדלסים והנמרים. בדרך כלל יחסי כוחות הם המכריעים וכך נצפו להקות צבועים המניסים, פוגעים, ואפילו טורפים אריות ולביאות. בתקופת הנדידה יש שפע של מזון והטורפים משאירים חלק גדול מהמזון בשטח ואינם מסיימים לאכול את הנתחים הפחות אטרקטיביים. זוהי גם תקופה שבשל השפע, התוקפנות בין הטורפים יורדת וכבר נצפו אריות, צבועים ותנים האוכלים יחדיו פגר בופלו משני צדדיו. הנשרים אינם אלו שמגיעים תמיד אחרונים אל הנבלה ולרוב הם דוקא אלו שמגלים אותה, בזכות ראיתם המצוינת מגובה רב. התקבצותם של נשרים סביב לברדלס שרק הספיק להכניע את טרפו גורמת לטורפים אחרים לבוא ולבדוק מה פשר ההתקבצות. הברדלסים אינם מסכנים את הפרטים הבוגרים שבעדרי הזברות והגנו הם יעדיפו עופרים או סייחים ולרוב מורכב צידם מצבאי התומסון המשתתפים בנדידה.
שלא כמו בסרטי הטבע אין הנדידה מתבצעת בדהרה פראית חסרת מעצור, אלו הקטעים היפים והמעניינים לצילום המתרחשים במנוסה מטורף או מצלם. לרוב הנדידה היא רגועה והיא בעצם אורח החיים השגרתי של העדרים ולא אירוע יוצא דופן. גם הרושם שהחיות נמצאות בפחד מתמיד מטורף או צרה איננו נכון. הסיכוי לחייה בריאה לפול לטרף הוא קטן בשל מספרם העצום של הגנו הזברות והאנטילופות ממינים שונים. ההגנות, שיתוף הפעולה בין מינים שונים, והשמירה ההדדית, מקשים מאוד את החיים על הטורפים המעטים במספרם, יחסית לאוכלי העשב. לבסוף כולם מוצאים את מותם ולא רק בסוואנה... כאשר מסתיימת ארוחתם של הטורפים, מתנפלים אוכלי הנבלות המותאמים מכל לעבודה. נשרים ממינים שונים ניזונים מהבשר העור והעצמות ולבסוף נותרות בשטח רק הקרניים, אך גם הן משמשות מזון לפרפר עש הקרניים המטיל את ביציו על הקרן. הזחלים הבוקעים אוכלים את הכל ומה שנשאר הופך למינרלים הנספגים באדמה שעליה צומחת שוב הסוואנה. הגנו הזברות ושאר האנטילופות הנודדות מפיצים בדרכם את זרעי הצמחים שהם אוכלים כך שהם זורעים ומדשנים בגלליהם את הסוואנה אוכלים את פריה ומספקים גם מזון לכל הטורפים הנקרים בדרכם.
זהו "גלגל החיים" האפריקני, כמו שהוא, המופיע במלוא הדרו במחזוריות המדהימה של הנדידה, ורק במזרח אפריקה הוא נותר להציג את העולם כפי שנברא. במישורים אלו שבאפריקה החלו את צעדיהם בני האדם הראשונים. הסוואנה היתה ביתם והם חיו כחלק מהמכלול ובזכותו, בזכות הגנו האנטילופות והעופות שסיפקו מזון לאבותינו הציידים המלקטים הגענו, לטוב ולרע, למה שאנחנו היום. הסוואנות האפריקאיות לא נהרסו עד תום כי הן לא באמריקה "המפותחת" ועדיין לא זרעו חיטה על כל המישורים הנהדרים הללו. בני שבט המסאי החיים בסוואנה מתקיימים לצד עדרי חיות הבר עם עדרי הבקר שלהם מבלי לפגוע ולהשמיד את הבר, לא בשל חוקי השמורות אלא כחלק מדתם ומסורתם. אני מהאוויר לא יודע במה לצלם קודם במצלמת הסטילס או בווידאו. מראה העדרים השועט וצלליות הג'ירפות מלמעלה יפה כל כך. הזברות נראות מהזווית הזאת כמו חביות שמנות ומפוספסות. המצלמה עובדת ללא הפסק, אני מבקש מגיל להחליף לי עוד סרט ועוד אחד, כדי שאוכל להנציח את הכל גם בסרט הווידאו. היפופוטמים שרבצו בנחל יחד עם בופלו מתהפכים על הגב ומביטים למעלה, הבופלו בורח אך הם לא נפרדים ממרבצם הבוצי והרטוב. לא נשאר הרבה זמן, הכדור כבר כמעט נוגע באדמה והטייס מבקש לשבת ולהיצמד לתחתית הסל. מספר חבטות, קפיצה מאבן גדולה, עץ אחד קרוב מידי, ושוב אנחנו על האדמה באמצע המישורים, מחכים לג'יפים המחפשים אותנו במישור הענק. מחר שוב ממריאים.