צרו עימנו קשר

שבט ההאדזה, או ההאדזבה, הם שבט ילידי של ציידים-לקטים, החי בצפון מרכז טנזניה סביב אגם אייאסי. היום הוא מונה רק כ- 1300 איש. מתוכם, רק 300 חיים באורח חיים מסורתי לחלוטין, המבוסס רק על ציד ולקט. גנטית, הם אינם קרובים לשום עם אחר בעולם. אפילו שפתם אינה דומה לאף שפה אחרת. יש המשערים שהם חיים באזור כבר עשרות אלפי שנים, ואבות אבותיהם השאירו באזור ציורי סלע בני אלפיים שנה. מאז ועד היום, אורח חייהם השתנה רק במעט, ומלבד שבט הסאנדאווה, הם הציידים הלקטים היחידים שנותרו בטנזניה.

עד שנת 500 לפני הספירה רוב תושביה של טנזניה היו ציידים לקטים כמוהם, עד שהגיעו לאזור רועי בקר כושיטים מקרן אפריקה. אחריהם הגיעו שבטי הבנטו שהתפרשו על פני חלקים נרחבים באפריקה, והביאו אליה את עידן הברזל. אחריהם הגיעו השבטים הנילותיים מדרום סודן. כל האוכלוסיות הללו החליפו את התושבים המקוריים והעלימו כמעט לגמרי את תרבות הציידים-לקטים מהאזור. הם תפסו שטחי מחיה עם שדותיהם ועדרי הבקר שלהם, וכילו את המשאבים שהשבטים המקוריים נהגו ללקט. במאה ה-19 כבר הגיעו לשם שבטי המסאיי. מכיוון שבני ההאדזה לא חיו עם מושגי שייכות, מבחינתם עדרי הבקר של המסאיי לא היו שונים מהחיות שהם נהגו לצוד, ולכן הם נהגו לקחת ולצוד את החיות של המסאיי. אלה, כנקמה, הרגו את ה'גנבים' משבט ההאדזה. כאשר החלו להגיע הקולוניאליסטים ומשלוחות המחקר השונות, בני ההאדזה, למודי ניסיון מר עם זרים, התחבאו מהם, ועברו עשרות שנים עד שמישהו מהם בא במגע עם האירופאים. האירופאים הראשונים שפגשו מישהו מבני השבט היו אוטו דמפוולף ואריך אובסט. אובסט אף שהה איתם במשך שמונה שבועות ב-1911. ב- 1917 הבריטים כבשו את האזדלנד, במסגרת מלחמת העולם הראשונה, והשבט תועד ונחקר בצורה יותר יסודית. כמו כן, החל הפיצול בין אלה החיים רק על ציד ולקט, לאלה המגדלים גידולים קטנים בנוסף לציד וללקט. מיסיונרים אירופאים ניסו להמירם לנצרות ולהביאם לבית הספר. לימים, ממשלת טנזניה ניסתה פעמים רבות לרכז אותם ליישובי קבע, להביא אותם לבתי הספר ולגרום להם לעבור לכלכלה חקלאית. אך כל הניסיונות כשלו, והם עדיין חיים כמו אבות אבותיהם ואפילו בונים את בתיהם באותה צורה כמו פעם. עד היום השבט אינו נטמע באוכלוסייה. רק נשים מעטות מהשבט התחתנו עם אנשים משבטים אחרים, אך הנישואין לא החזיקו מעמד והנשים חזרו לשבט עם ילדיהן. ולמרות כל נסיונותיהם העקשים של השבט לשמור על בידולו ועל מנהגיו, הגיע אויבם של רוב השבטים הילידים – המחלות. מכיוון שמדובר בשבט מבודד שלא פיתח מערכת חיסונית למחלות הנפוצות, רבים מהם מתו מצהבת, וזוהי הסיבה העיקרית למספרו המצומצם של חבריו.

מאז שנות השישים אנתרופולוגים, בלשנים וגנטיקאים מבקרים את השבט לעיתים קרובות לצורך המחקרים שלהם. בשנת 2001 השבט הפך לאטרקציה תיירותית בעקבות סרט דוקומנטרי שנעשה עליהם. עד מהרה ביקור של חברי השבט הפך לחלק מהמסלול של טיול לטנזניה, אך התיירות הזו לא תרמה למצבם הכלכלי של חברי השבט, מכיוון שכל הרווחים הלכו למשרדי ממשלה וחברות תיירות. הכסף שכן ניתן למקומיים הלך לאלכוהול, ואף היו אנשים משבט ההאדזה שמתו מהרעלת אלכוהול. ב- 2007, אזור שהיה שייך לשבט הוחכר על ידי הממשלה למשפחה עשירה מהאמירויות כדי לשמש כפארק ספארי פרטי. השבט פונה משם ומתנגדים שמחו נשלחו לכלא. העיסקה בוטלה לאחר שהדבר פורסם בתקשורת. למרות זאת, עתידם של השבט והמשך קיומו אינם ברורים.

אורח החיים של השבט זכה לסיקור בגלל הייחודיות שלו, אפילו ביחס לשבטים מבודדים. חברתם של שבט ההאדזה היא חברה שוויונית, בה נשים, גברים וילדים שווים, ואין חלוקה לעניים ועשירים. הם חיים בבתים דומים, ומשתמשים באותם כלים. הם מתחלקים לקבוצות, 'מחנות', המונים 20 עד 30 איש. כל מחנה נודד ממקום למקום, ללא שום היררכיה שלטונית או ממשל. סכסוכים כמעט ואינם קיימים, מכיוון שמחלוקות נפתרות בדיון שוויוני, וכאשר צדדים אינם מצליחים להגיע להסכמה, אחד מהם מתנדב לעבור למחנה אחר. כולם מטפלים בילדים של כולם. חברי השבט הם מונוגמיים, אך הדבר לא נאכף על ידי  סנקציות. בני הזוג יכולים לבחור לגור עם בית האב או בית האם לפי רצונם. ובדומה למנהגיהם, גם תוחלת החיים שלהם לא השתנתה במשך אלפי שנים, והיא נשארה 33 שנה בממוצע.

 

עוד באתר - טיול לטנזניה - עם אקו טיולי שטח

טיולים הקשורים למאמר