איפה מוצאים מדינה שיש בה מגוון גדול של נופים ואנשים, אפשר לראות אותה בשבועיים, איננה יקרה ובכל זאת תנאי הטיול בה נוחים? חשבתם שאין מקום כזה? טעות! יש ויש. גבירותי ורבותי: גואטמלה.
טיול לגואטמלה ומקסיקו עם אקו טיולי שטח >>>
טיול לגואטמלה ומקסיקו בחגיגות הסמנה סנטה עם אקו טיולי שטח >>>
טיול למקסיקו וגואטמלה כולל חגיגות יום המתים עם אקו טיולי שטח >>>
כשסיפרתי לחברים ומכרים שאני נוסעת לגואטמלה, מיד נשטפתי ב"למה דווקא לשם ? זה לא מסוכן?". אז לא, זה לא מסוכן, בוודאי שלא יותר מנסיעה באוטובוס בישראל, ולמה גואטמלה? כי מדברים שם ספרדית, שזו שפה שאני אוהבת. לא הייתי קודם במרכז אמריקה, המחירים סבירים ומזג האוויר נשמע מבטיח. וחוץ מזה בדיוק התקרב הפסחא ושמעתי שבגואטמלה חוגגים אותו בגדול.
טיסה של חברת איבריה יוצאת כל יום ממדריד לגואטמלה סיטי ונמשכת כ- 15 שעות (עם חניית ביניים טיפשית במיאמי). שדה התעופה בגואטמלה סיטי מזכיר את נתב"ג של שנות השמונים של המאה הקודמת, אבל מעולם לא יצאתי מטרמינל כל כך מהר. עברו לא יותר מ-20 דקות מרגע הנחיתה וכבר הייתי במונית בדרך לאנטיגואה. רוב מדריכי הנסיעות והמומחים ממליצים לוותר על גואטמלה סיטי (גואטה כפי שקוראים לה המקומיים והתיירים) משום שהיא עיר חסרת עניין ואלימה. אנטיגואה (בשמה המלא אנטיגואה גואטמלה) הבירה הקודמת, שוכנת במרחק כ- 45 ק``מ משדה התעופה ומהווה מוקד משיכה לתיירים בשל היותה אחת הערים הקולוניאליסטיות שהשתמרו להפליא במרכז אמריקה.
הגואטמלטקים נוהגים כמשוגעים, לא מאותתים, עוקפים בפראות ואינם שומרים מרחק. בקיצור – לא מומלץ לשכור מכונית.
אנטיגואה (גובה – 1530 מ`, אוכלוסייה- 40,000)
דרך האינטרנט הזמנו מראש חדר במלון קטן, Casa Florencia, והם ששלחו את המונית לאסוף אותנו מהשדה (תמורת 25$, מחיר שהתברר לאחר מכן כמופרז). המלון בנוי, כמו רוב הבתים באנטיגואה, בסגנון קולוניאלי, טובל בירק ומרוצף במרצפות טרה קוטה, ממש מקסים. החדר, כמו בכל המלונות שלאורך הדרך, נקי ומסודר, המיטות נוחות ואפילו יש טלויזיה עם עשרות ערוצי לווין. המוני תיירים זרים מציפים את העיר, ולמרות זאת היא לא איבדה מקסמה. הרחובות מרוצפי אבנים, הבתים, רובם בני קומה אחת, בנויים סביב חצרות פטיו טובלות בירק. בעיר עשרות מסעדות, בתי קפה ובארים בטווחי מחירים הגיוניים המגישים אוכל מצוין. רבים מהתיירים באים לאנטיגואה כדי ללמוד ספרדית, ועושים זאת בשיטה הייחודית לגואטמלה- שיעורים פרטיים.
בוחרים מורה, וחשוב לעשות את זה לפי המלצה, ונפגשים איתו, או איתה מדי יום לשעור. וכך אפשר לראות זוגות זוגות של מורה ותלמיד בבתי הקפה, במוזיאונים ובככרות – מתרגלים ספרדית הלכה במעשה.
אנטיגואה בנויה, בדומה לערים מודרניות, שתי וערב של רחובות ושדרות, מה שמקל בסופו של דבר על ההתמצאות בה. באנטיגואה כדאי לראות את הככר המרכזית, Parque Central, בה מתאספים במהלך כל שעות היום והערב תושבים מקומיים, תיירים, מוכרי מזכרות וגלידה, מצחצחי נעליים ועוד ועוד. שווה גם להציץ לקתדרלה שבצד המזרחי של הככר. מהככר מובילה שדרה מספר 5 אל עבר הכנסיה החשובה שבעיר La Merced, כשבדרך עוברים מתחת לקשת סנטה קטלינה שנבנתה כדי לאפשר לנזירות לחצות את הרחוב בלי להראות על ידי אחרים. Casa Popenoe הוא מוזיאון קטן ונחמד, שיחזור של בית עשירים מהמאה ה- 17 . שימו לב לשובך היונים המרשים !
השוק של אנטיגואה, ועוד יותר שוק עבודות היד, הם מהמקומות החביבים על התיירים. מנסיוני, איכות עבודות היד, הריקמות והאריגים איכותית כאן יותר מאשר במקומות אחרים.
האריגים המדהימים הם גולת הכותרת של עבודות היד בגואטמלה. הראש ממש מסתחרר משפע הדוגמאות והצבעים. הריקמות, בשלל צבעי הקשת, מציגות פרחים, ציפורים, חיות ואפילו דמויות אדם כשכמעט לכל כפר יש דוגמאות ייחודיות משלו.
אנטיגואה מוקפת שלושה הרי געש שבעבר החריבו את העיר וסביבותיה כמה פעמים. אל ההרים, שחלקם מגיע לגובה של 4,000 מ` אפשר לצאת לסיור וטיפוס וחשוב להצטרף לסיור רציני ומאובטח.
העיר ידועה בחגיגות הפסחא שלה, שהושפעו מהמסורת הספרדית. במהלך החודש שלפני החג, ובעיקר בסופי השבוע, סובבות בעיר תהלוכות המשחזרות את שבוע חייו האחרון של ישו, מועלים ``מייצגים`` ו``מייצבים`` בכנסיות, ומצוירים ה``שטיחים`` המרהיבים מנסורת צבעונית. לתקופה הזו רצוי להזמין מקום לינה בעיר מראש. החוויה הדתית העוברת על המשתתפים מחלחלת גם אל התיירים והצופים, וגם אני, הרחוקה מהדת, וכמובן מהקתוליות, הייתי אחוזת התרגשות. הדברים המרשימים ביותר הם השקט והסדר בהם מתרחשים כל הארועים. במהלך התהלוכות רואים די מעט משטרה ומי שמפקח על המתרחש הם ראשי האחוות הדתיות ואנשי העיר והכנסיה. גם ההמונים שמלווים את התהלוכות מתיחסים אליהן כאל ארוע דתי לכל דבר, ומכאן האווירה המאוד מכובדת של כל הארוע.
באנטיגואה פוגשים מערביים רבים, בעיקר אמריקאים ואנגלים, שבאו לאמץ תינוקות בגואטמלה. בכל פעם שראינו תינוק כזה, עטוף באהבה של מי שבוודאי חיכו לו זמן רב, חשבנו על המזל ששיחק לו, והעניק לו הזדמנות בחיים שבוודאי לא תהיה לאלו שישארו בבית היתומים בגואטמלה.
Chicken Bus
גם אם אתם כבר לא בני 21 אסור לוותר על החוויה של נסיעה באוטובוס מקומי, הידוע בכינויו בפי התיירים Chicken Bus. האוטובוסים, במקורם אוטובוסים להסעת תלמידים בארה``ב שיצאו מזמן מהמחזור, צבועים בכל צבעי הקשת, פולטים עשן שחור מזעזע ומגיעים לכל חור במדינה. מי שאינו תרמילאי טוב יעשה אם ידגום את הנסיעה למרחק קצר וללא הציוד. החוויה מובטחת !
לכל נהג צמוד עוזר נהג המתפקד ככרטיסן, סבל, יחצ``ן ומכונאי. אין מגבלה על מספר הנוסעים שהעוזר מעמיס על האוטובוס. הביטוי ``אין מקום`` אינו כלול בלקסיקון שלהם. להיפך, גם אם האוטובוס מלא עד אפס מקום הוא מודיע לנוסעים הממתינים בדרך Hay lugar , כלומר יש מקום, ודוחס גם אותם פנימה. על מושב שנועד במקורו לשני ישבנים אמריקאים צעירים נדחסים 3 וגם 4 גואטמלים וחלק יושבים ``באוויר`` כשרק הלחץ של הישבנים שלצידם מחזיק אותם. בני המאיה אומנם קטנים ונמוכים, מטר וחצי לכל היותר, אבל כשישבתי לכודה בין שני איכרים, שגם נרדמו על כתפי במהלך הנסיעה, הבטחתי לעצמי שאת הנסיעות הבאות אעשה כבר בשאטל של התיירים. צריך לחוות כדי להאמין. מחיר הנסיעה מגוחך ותמיד יהיה מי שיסביר איזה אוטובוס צריך לקחת והיכן לרדת. כחוויה חד פעמית - מומלץ בחום !
פלורס, סנטה אלנה (אוכלוסיית פלורס – 2,000)
העיירות פלורס וסנטה אלנה מהוות את הבסיס ומקום הלינה לתיירים הבאים לבקר בעיר המאיה ההיסטורית טיקאל. פלורס שוכנת על אי באגם פטן איצה, שלחופו בנויה סנטה אלנה. מומלץ להתגורר בפלורס שהיא קטנה, שקטה ונקיה יותר מסנטה אלנה. בעיירות עצמן אין הרבה עניין, והנסיעה לטיקל לוקחת כשעה וחצי. מי שרוצה לחוות את הזריחה ו/או השקיעה בטיקל יכול ללון באחד המלונות שבשטח הפארק בו נמצאת העיר הקדומה.
4 או 5 חברות תעופה מציעות טיסות מגואטמלה סיטי לשדה התעופה של פלורס, שווה לטוס כיוון אחד ולחסוך כ-8 שעות של טלטלה בכבישים. חשוב לבדוק מאיזה חלק של שדה התעופה יוצאת הטיסה. זאת שלנו, בחברה קטנה בשם TAG יצאה מהאנגר בפאתי השדה ולא מהטרמינל הראשי. הטיסה, במטוס של 20 מושבים נמשכת פחות משעה מעל נופים מרהיבים.
טיקל
הביקור בטיקל הוא חוויה מהממת במיוחד למי, שכמוני, לא ביקר קודם לכן באחת מהערים של ממלכת המאיה הקדומה. האזור הוא כיום פארק לאומי והכניסה אליו עולה 50 קצאל, את הכרטיס קונים בכניסה לפארק. לאחר שהאוטובוס מוריד את הנוסעים בחניון כדאי לשכור את אחד המדריכים שבמקום. הם בעלי ידע מופלא לא רק בהיסטוריה של המאיה אלא גם בקיאים בצמחיה ובעלי החיים שביער המכסה את אלפי המבנים שכנראה שרדו במעבה. הסיור נמשך למעלה מ-3 שעות ולכן חשוב להצטייד בנעלי הליכה נוחות, מים, כובע וחומר דוחה חרקים. קולות החיות שביער, הצמחיה הסבוכה, הפירמידות והמקדשים שנבלעו בתוכה ומציצים מעל לצמרות העצים כאשר מטפסים על אחת הפירמידות עליהן מותר לטפס והגשם שהתחיל פתאום לרדת וצינן את החום של היומיים האחרונים ביער הגשם – כל אלה הפכו את הביקור בטיקל לחוויה המיוחדת ביותר בטיול בגואטמלה.
כשנוסעים מטיקל דרומה, לאורך הכבישים של גואטמלה, ורואים את בתיהם הקטנים והעלובים של בני המאיה ואת תנאי החיים הקשים שלהם קשה שלא להשוות אותם אל בני המאיה של לפני 3000 שנה, שהקימו אימפריה שהשתרעה על פני שטחים נרחבים של מרכז אמריקה, התמצאו במדעים והיו אדונים לגורלם.
ליוינגסטון (אוכלוסייה – 6,000)
מרבית תושבי גואטמלה הם בני מאיה, צאצאי הכובשים הספרדים או תערובת של שני המוצאים הללו. אבל בפינה אחת של המדינה, על פיסת החוף הקריבי, אפשר למצוא גם גואטמלטקים שחורים, צאצאי הגריפונה שהתגלגלו הנה מאיי סנט וינסנט .
לליוינגסטון אפשר להגיע רק בלאנצ`ה (סירה קטנה) מהעיירה ריו דולסה או מפוארטו בריוס. לדעתי ההיטלטלות שווה את המאמץ. בסופו של שייט בן שעה מריו דולסה, בין שושני מים, ציפורים מכל הסוגים וצמחיה סבוכה, מצאנו את עצמנו בקריבים.
אומנם ליוינגסטון היא המקום העני והמוזנח ביותר שראיתי בגואטמלה, אולם כמו בפרדוקס התמידי של העולם השלישי, ככל שהתושבים עניים יותר, המוזיקה שמחה יותר והצבעים עשירים יותר. ובליוינגסטון מצטרפים לכל זה גם ה``קוליות`` שאימצו לעצמם השחורים המקומיים, מגוון פירות הים המשגעים וחוף אחד מדהים – פלאיה בלאנקה.
בהתבוננות ממושכת בנעשה מסביב (הרבה יותר מזה אין מה לעשות בליוינגסטון) מצטיירת התמונה הבאה : הלדינוס הם בעלי העסקים, בני המאיה עובדים בהם ואילו השחורים מסתכלים על הכל ומחפשים ``הזדמנויות``. באמת שאיני מתכוונת להישמע גזענית, אבל כך עובדים הדברים במקום.
האווירה בליוינגסטון נינוחה, מזג האוויר היה נעים רוב הזמן ואנחנו התבטלנו בהנאה. אסור לוותר על המרק המקומי, טפאדו, עשיר בפירות ים ובחלב קוקוס. כדאי לבקר בבית הקברות המקומי על המצבות הצבעוניות שלו (אם תבואו בשעת השקיעה תוכלו לראות בחשכה אלפי גחליליות בעשב – מראה מדהים). נחמד גם להסתובב בסביבות העיירה, תמיד יהיו ילדים שילוו אתכם, והאנשים ברובם נעימים וחביבים – ותמיד מברכים לשלום. בכלל, המנהג הזה של ברכת שלום בלווי חיוך למי שעובר על פניך, מי שנמצא במסעדה או בחנות שנכנסים אליה הוא מקסים בהחלט וכדאי לאמץ אותו כבר בתחילת הטיול בגואטמלה.
אנחנו גם הלכנו ברגל (הליכה של שעה) לאורך המפרץ לחוף פרטי שנקרא ``סלוודור גביוטה``. במקום גם חדרי אירוח, חוף מסודר ומסעדה לא רעה.
גולת הכותרת של ליוינגסון היא חוף פלאיה בלאנקה. שייט של כחצי שעה בלאנצ`ה הביא אותנו לחוף של חול לבן, מים חמימים, דקלים וקוקוסים, ערסלים ושלווה אין סופית. במקום יש שרותי ומקלחות אבל כדאי להביא שתיה ואוכל כי הקיוסק שבמקום לא פתוח תמיד. שיזוף קריבי מובטח!
בדרך לפלאיה בלנקה בעל הסירה מציע לעצור במפלים הנקראים לוס סייטה אלטארס (שבעת המזבחים). נחמד לעצור שם, להשתכשך במים הצלולים ולקפוץ לבריכות הקטנות.
אגם אטיטלן (פנחצ`ל – גובה 1560 מ`, אוכלוסייה – 14,000)
אגם אטיטלן נחשב כאחד האגמים היפים ביותר בעולם. לצערנו בשלושת הימים שהיינו בפנחצ`ל (פנה בפי העם) היו האגם וההרים המקיפים אותו מכוסים עננים וערפל. בכל זאת נהנינו מאווירת החופשה השורה על העיירה, בייחוד משום שהגענו במהלך חופשת הפסחא והעיר היתה מלאה משפחות גואטמליות על ילדיהם, הכלבים והחברים. המקום הזכיר לי את טבריה של שנות השמונים בתוספת אווירת ה``שאנטי`` של הפסטיבלים וההיפים.
הרחוב הראשי של פנה, היורד עד לשפת האגם הוא מקור בלתי נדלה למזכרות ומתנות. לאורך הרחוב פזורים בתי קפה ומסעדות, ואלה עדיפים על המסעדות שלשפת האגם.
במרחק 20 דקות הליכה מחוץ לעיר, בכיוון לסולולה, נמצאת שמורת אגם אטיטלן. המקום שווה ביקור ומאפשר מבט מקרוב על חלק מבעלי החיים שבאזור: פרפרים, ציפורים, קופים ועוד.
פנה ושאר העיירות לחופי אגם אטיטלן הם המקום לפגוש באליל המקומי, משומון. בכל רחבי גואטמלה משולבות הדת הקתולית ואמונתם של בני המאיה זו בזו, אבל חופי אגם אטיטלן הם המקום בו פולחנו של משומון מפגין נוכחות מרשימה. אנחנו פגשנו בו יושב ליד שולחן כשכוס בירה בידו, סיגר בפיו והוא משקיף על המתרחש בכיכר בחגיגות הפסחא.
