זנזיבר – קסם שהפך למציאות

הטיול לזנזיבר מתחיל הרבה לפני שדה התעופה. ראשיתו בחלומות אקזוטיים, ניחוחות רחוקים וטעמים מרתקים ובלתי מפוענחים. גם היום, בעולם ציני, כלכלי ודאוג, יש עדיין כמה מקומות ששמם בלבד מסוגל להרחיק את המחשבה מחיי היום יום, אל שלוות מרחבים וחלומות רחוקים. סיישל... מדגסקר... טימבוקטו... זנזיבר... כל השמות הללו הפכו למעין מנטרה, מילות קסם - עצם אמירת השם כבר מרחיקה אותך למקום אחר.

הצטרפו לטיול לטנזניה וזנזיבר עם אקו טיולי שטח >>>

טיול משפחות בלתי נשכח לטנזניה וזנזיבר בטיסות ישירות עם אקו טיולי שטח >>>

לא היה אדם ששמע על נסיעתנו לזנזיבר ונותר אדיש, למרות שרבים לא ידעו כלל היכן שוכנת ממלכת החלום הזו או מה טיבה. מה נותן לאי הזה, שעברו אפל וההיסטוריה שלו רצופה דם וכאב, את הזוהר ואת המעמד של קסם רחוק ובלתי מושג?

יוצאים לדרך

ארבע וחצי שעות טיסה מתל אביב לניירובי שבקניה, המתנה לילית של כמה שעות בשדה התעופה הרדום, שעה וחצי במטוס קל מיטלטל מענן לענן - וזנזיבר נשקפת מלמטה. המטוס הקנייתי הקטן חולף מעל קובץ איים טבולים בירוק מוקפים טורקיז מהמם, ובוחר לנחות באי הגדול מכולם - UNGUJA, הוא זנזיבר.

זנזיבר כוללת 2 איים גדולים יחסית, ועוד אי אלו איים זעירים, המבצבצים ממי האוקיינוס ההודי כ-45 ק"מ מזרחית לחוף טנזניה - מזרח אפריקה, 6 מעלות מדרום לקו המשווה. שטחו של האי זנזיבר כ-1500 קמ"ר, ארכו 85 ק"מ ורחבו במקום הרחב ביותר 30 ק"מ. האי השני בגדלו הוא פמבה PEMBA, המשתרע על שטח של 850 קמ"ר. איי זנזיבר האחרים קטנים מאד, ורק באחדים בחרו אנשים להקים את ביתם. הרוב משמשים כמעגן לסירות דייג, וכאתרי ביקור לתיירים נלהבים.

היסטוריה של רוח

יש מדינות שקיומן וגורלן נטוע באדמת ביצות או טרשים, אחרות הקשורות לחוף הים, ישנן ארצות שנתיב בהרים הגבוהים קובע את גורלן, וישנה זנזיבר - ארץ של רוחות. אופיים של תושבי מקום נקבע לא מעט על ידי נופה ואפיה הטופוגרפי של ארצם. ההיסטוריה של האיים קשורה קשר הדוק ברוחות המונסון המנשבות באוקיינוס ההודי.
זנזיבר כיום היא חלק מהרפובליקה המאוחדת של טנזניה (הכוללת את זנזיבר וטנגנייקה), והיא עצמאית רק בתחומי הכלכלה, החינוך והתרבות. אך עד שהגיעה לשלווה היחסית הנוכחית, עברו עליה מהפכים רבים. רוחות המונסון המנשבות בחזקה על פני הימים, שכיוונן וזמניהן קבועים, היוו בעבר נתיב תחבורה ימי עיקרי בעולם. במשך 2000 השנים האחרונות, נעזרו סוחרי ערב, הודו ופרס במונסון הצפון מזרחי שהשיט אותם לחופי מזרח אפריקה, בחודשים נובמבר עד פברואר. מאפריל עד ספטמבר השיט אותם המונסון הדרום מערבי חזרה לארצותיהם. קו המסחר המבוסס על רוחות המונסון, בין מזרח אפריקה לפרס ערב והודו, קבע את גורל זנזיבר.

זנזיברים גאים יכולים להצביע על עדויות, לקשר עם התרבויות המפוארות של מסופוטמיה (עירק של ימינו), מצריים העתיקה, ממלכת שבא, הפיניקים, יוון ורומי ועוד ממלכות גדולות מן העבר. את החותם לקשר המסחרי עם מצריים העתיקה אפשר עדיין לראות על קירות מקדש לוקסור. בחריטות קיר במקום מתוארות ספינות מפרש נושאות עבדים, הפורקים אל החוף שנהב, זהב, עורות נמרים וקורות עץ. הסחר בין אפריקה וממלכות העולם העתיק צמח והתרחב, וסביב שנת 500 לפני הספירה הפכה זנזיבר למוקד מרכזי, חלק מרשת מסחר מסועפת שנפרשה בין מצריים, יוון ורומי ועד לחופי מזרח אפריקה, וחבקה את כל ארצות האוקיינוס ההודי.

גם אסיה הרחוקה השאירה את חותמה במקום: במאה השניה לפני הספירה החלו להגיע לזנזיבר סחורות כמו משי וחרסינה שמקורן בסין. דרך המשי בין סין להודו, שבתקופה זו הפכה מרכזית ביותר, והקשר הזנזיברי הרצוף עם הודו - הציפו את זנזיבר בחפצי מותרות סיניים שמוצגים היום במוזיאונים באי. הסוחרים הערבים כינו את כל החוף המזרחי "ארץ השחורים" - ZINJ EL BARR, וכנראה זה המקור לשם זנזיבר. גרסה מעודנת ורומנטית יותר היא גרסתו של החוקר הבריטי ריצ'רד ברטון, הטוען כי המקור הערבי לשם הוא ZAYN ZA L BARR, שפירושו "ברוכה היא האדמה". יהא המקור לשם אשר יהא - עד למאה ה-15 לספירה נקרא כל אזור החוף המזרחי של אפריקה כולל האיים בשם זנזיבר, תושביו אכן שחורים, והאדמה אכן ברוכה ופורייה.

מפגש עם תושבי זנזיבר

התושבים הראשונים באזור הם בני בנטו, שמוצאם מאזור קמרון ומרכז אפריקה. בני הבנטו נמשכו אל החוף העשיר במאה 3-4 לספירה, וסחרו בזהב ושנהב עם סוחרי הים. הם הפכו למתיישבי הקבע הראשונים בזנזיבר וערי החוף המזרחי. אליהם התווספו במאה השביעית לספירה תושבים רבים מערב ופרס, שנמלטו מארצותיהם עם עליית האסלאם. חופי אפריקה הפוריים והשלווים, ואנשי הבנטו החייכנים קיבלו את פני המהגרים הערבים בחום. הארץ הירוקה והתושבים מסבירי הפנים נראו לערבים כגן עדן, לעומת ארצות המדבר קרועות המלחמה שלהם. התושבים החדשים הביאו אתם את האסלם. ממקום מושבם החדש, המשיכו המהגרים הערבים והפרסים, וחיזקו את קשרי המסחר עם ארצות מוצאם במפרץ הפרסי, במהלך המאות 8-9 לספירה. הספנים הפורטוגזים, מאות שנים מאוחר יותר (וסקו דה-גמא בשנת 1498), נתקלו בזנזיבר בחיפושם אחרי הנתיב הימי להודו, ותקעו בה יתד. כמעט 200 שנים שלטו הפורטוגזים בנתיבי המסחר החולפים בזנזיבר, עד שנדחקו על ידי העומנים.

בשנת 1699 ערבים עומנים מכניעים את הפורטוגלים, הסולטאן העומני שולט בזנזיבר מבירתו מוסקאט שבעומן. עשר שנים מאוחר יותר - כדי לחזק את שליטתו באי, בנה הסולטאן את המבצר המאסיבי הניצב בעיר עד היום, ושיכן בו 50 חיילים עומנים. עומן שהיתה אז מעצמת מסחר שעיקר מסחרה בתמרים, נזקקה לידיים עובדות במטעי התמרים שלה. מכיוון שאסור לפי חוקי הדת להעביד מוסלמים, החל סחר רחב ממדים באפריקנים לעבדות. בשנת 1832 החליט הסולטאן העומני סעיד להעתיק את מקום מושבו מבירתו מוסקאט לזנזיבר. מעבר השושלת השליטה לאי שינה את אופיו, וזנזיבר הפכה ארץ ערבית ממש, ומרכז פוליטי ומסחרי.

המפגש הראשוני עם תושבי זנזיבר מפתיע - פנים אפריקניות מחייכות מתוך שמלות שחורות שמותירות רק פנים וכפות ידיים חשופות, קריאות מואזין מראשי מסגדים, ילדים מתפללים - ומולם דייגים במכנסיים קצרים, ילדים משתובבים במים בבגדי ים, פועלי סיפון בגוף חשוף בוהק בשמש. דת האסלאם אמנם חזקה וחובקת כתשעים אחוזים מהאוכלוסייה, אך התושבים המקומיים הופכים אותה למשהו שונה לגמרי מהאסלאם הים תיכוני המוכר לנו. כל חוקרי היבשות האירופאים הנודעים, כמו ליוינגסטון וסטנלי, יצאו למסעותיהם באפריקה מזנזיבר, בברכת הסולטאן.

זנזיבר הערבית הפכה למרכז תרבותי, בנוי היטב, יוצא דופן בנופה התרבותי של אפריקה המזרחית. ב-1890 עד 1963 נתונה גם זנזיבר, כמו חלקי עולם מוכרים לנו יותר, תחת מרותה של בריטניה. הקולוניה הבריטית המרוחקת הזו מחזיקה מעמד עד למהפכה בה זוכה זנזיבר בעצמאות. לאחר עזיבת הבריטים נכנסה זנזיבר למערבולת של מהומות וקרבות. האפריקנים, שלמרות ביטול העבדות חיו כאזרחים נחותים, וכמשרתים לעומנים ולהודים, הרימו ראש. מאות ערבים והודים עשירים נהרגו או נמלטו מן האי. האפריקנים השתלטו על בתים רבים בעיר העתיקה זנזיבר. ב-1964, נקשרות זנזיבר וטנגנייקה לרפובליקה מאוחדת. החלק העתיק של העיר זנזיבר מציג ברחובותיו את כל התהפוכות שעברו על האי כולו. בתים בסגנון קולוניאלי, מבצרים ערביים מאסיביים, כנסיות, מרפסות מגולפות ומצועצעות בסגנון הודי, סמטאות צרות אפופות קסם.

פנים בזנזיבר

שפת זנזיבר, כמו שפתם של תושבי החוף, היא סווהילית, שפירושה "אנשי החוף" - מקורה בשפת הבנטו המקומית, מעורבת בהרבה מאד מילים ערביות, הינדית, פורטוגזית, וקצת אנגלית כל השפות נטמעו בה בהשפעת הסוחרים הערבים הכובשים והעבדים האפריקאים. אנגלית וערבית מדוברות בפי רבים, בעיקר באזורי תיירות ובערים. לא אחת נדהמנו לשמוע אנגלית ספרותית מעולה, מפיו של קשיש מכובד. נראה כי אלו הם משרידיה האחרונים של האימפריה הבריטית במקום. תושבי זנזיבר הם תערובת צבעונית ומרתקת של אפריקנים בני בנטו, ערבים, פרסים שירזיים, עומנים והודים. כיום יש גם הגירה מסוימת של טנזנים לאיים. ניתן להבחין בקבוצות תעסוקה ומעמד לפי ארצות המוצא - הערבים הם עדיין העילית העשירה, למרות המהפכה של 64, ההודים - אמידים ברובם, עוסקים במסחר ותיירות, והבנטו - דייגים, חקלאים ושאר מלאכות שבבסיס הפירמידה. הפרסים נטמעו והתערבו, הן בבני הבנטו והן בהודים ובערבים. אירופאים רבים חיים בזנזיבר, ועוסקים בהוראה, הנדסה ואדריכלות, רפואה, שיקום העיר העתיקה ותכנון תיירותי.

בזנזיבר חיים כ-850,000 תושבים, מהם 150,000 בעיר זנזיבר - העיר הגדולה היחידה באי. רוב התושבים חיים בכפרי דייגים או חקלאים. יש משהו מאד שלוו וחייכני בתושבי זנזיבר, ואולי בתושבי איים בכלל. איזה רוגע שנראה כאילו נלקח ונלמד מן הים. אם יש רוח - מפליגים, אם אין רוח - שותים תה עם קינמון. שום דבר לא בוער ואף אחד לא מחכה לך בשום מקום. האקלים נוח -סביב 28 מעלות כל השנה, הגשם מרוכז לשתי תקופות בשנה (מרץ עד מאי, ומעט בנובמבר), ואין שום תקופה קשה במיוחד. בכל מקום תפגוש חיוכים ונינוחות.

בעיר זנזיבר הופכת ה"נחמדות" הזו למעיקה מעט, ואין אפשרות להלך לבד אפילו 5 דקות. מיד מצטרף אליך נער שמנסה לקשור שיחה, למכור הפלגה לאי זה או אחר, למכור את עצמו כמדריך... רוב השיחות האקראיות נשמעות כך:
רוצים להפליג לאי הכלא? היינו כבר.
אז אולי נסיעה לחוף המזרחי? היינו כבר.
סיור תבלינים? כבר עשינו.
רוצים לשכור אופנוע? לא.
רכב? לא.
צריכים מדריך לעיר? לא תודה.
טוב, אז אולי סיגריות בוב מרלי?
בדוכני הסיגריות בעיר נמכרות סיגריות בודדות. בא אדם, קונה סיגריה, עומד ומעשן אותה עד תום ליד הדוכן, מחייך בהנאה, משלם והולך. מנהג שהופך את העישון למעשה שכרוך במחשבה ורגיעה מסוימת, בהפסקה מודעת מעבודה או עיסוק אחר, לא אותו עישון תזזיתי וחסר שליטה הנהוג במקומותינו...

לקראת ערב פני כולם אל הים. על קו החוף בשולי העיר, נפתחים עשרות דוכני מזון קטנים עששיות נפט נדלקות ולאורם נגלים מיני שיפודים, תמנונים, סרטנים, צ'יפס משורש הקסבה, מיני מאפה ממולאים בבשר וירקות שלל צבעים וריחות. שוק המזון הלילי מושך אליו את תושבי זנזיבר משפחות, וכמובן - תיירים. בכל דוכן 4-5 צלחות וכאותו מספר כוסות. אתה מקבל את הזמנתך, אוכל ומחזיר את הכלים, אלו מושלכים לדלי מים גדול, ויוצאים מיד לסיבוב נוסף לסועד הבא. מים זורמים הם מותרות. במכונות סחיטה ענקיות מנחושת סוחטים נערים קני סוכר אל תוך סירים גדולים מלאי קרח, אל מי הסוכר מטפטפים מעט לימון, קצת קינמון - והתוצאה מהממת. לימונדה טבעית מתובלת ועדינה להפליא, שמשאירה בפה טעם נפלא להרבה זמן.

אנשי חוף

חופה המזרחי של זנזיבר הוא שילוב יפה עד כאב של חול לבן, מים כחולים ודקלים. חולות החוף המזרחי הם רסק אלמוגים, רסיסי גיר רכים ולבנים כשלג. בשעת השפל מותיר אחריו הים הנסוג מאות מטרים של בוץ לבן ורך. מוקדם בבוקר כבר היה השפל בשיאו ועשרות נשים הילכו על החוף בצעד מהיר וליקטו אצות ים. אנחנו נפעמנו משפע הצדפים הנערמים על החוף - צדפים חרוטיים ועגולים, מחודדים כדוקרן או מעוגלי קו ורכים כקצף גלים. נראה כאילו כולם אוספים את הקונכיות הריקות - ילדים, תיירים, מבוגרים שרוצים למכור לתיירים... ובכל זאת החוף מלא בהם.

רק לאחר שהטמענו אל תוכנו את היופי של שעת השפל הזו, נפנינו לבחון את עיסוקן המוזר של הנשים. כל פיסה זעירה של אצה נאספת אל שק בד או בכנף הבגד, ועם שלל האיסוף היומי פוסעות הנשים פנימה אל הים. הליכה של כמה מאות מטרים במים הרדודים של שעת השפל, הביאה אותנו אל שוליו של גן ירק ענקי ומופלא. מתוך המים הצלולים, שעמקם כעת 20 ס"מ בלבד, נשקפו ערוגות סדורות של אצות. בחיוכים וסימני ידיים הצטרפנו לעבודה. הערוגות בנויות משורות של מוטות תקועים בקרקע, וביניהם מתוחים חבלים ארוכים. לכל חבל קשורות עשרות אצות. כל פיסת אצה שנאספה בחוף, נקשרה בחבל קצר אל החבלים המרכזיים, והגדילה במשהו את ערוגת האצות. כעבור ימים בודדים מכפילות האצות הקשורות את גודלן, וניתן כבר לגזום אותן. את ה"גזם" המיוחד הזה מייבשות הנשים בחוף, והכל משווק לדנמרק, יפן ושאר ארצות שואפות בריאות. האצות משמשות בתעשיית הקוסמטיקה, וכחומר מקשה טבעי בגלידות.
בשעת בוקר מוקדמת זו, היה הים הרדוד הומה ותוסס מרוב שותלות. כעבור כמה שעות שבה הגאות וכיסתה את הערוגות, ולא נותר זכר לפעילות החקלאית-ימית. בזמן שהללו עסקו באצותיהן, היו נשים אחרות על החוף שעסקו בריסוק קליפות אגוזי קוקוס להכנת חבלים. את הקליפות המעוכות קוברות הנשים בבוץ הלבן כדי להסיר את החומר הרך, מקומות הקבירה מסומנים ביתדות עץ. לאחר מספר שבועות הן חופרות מתוך הבוץ את הקליפות ומפרידות אותן לסיבים בחבטות אלה כעת הסיבים מוכנים למכירה. כל דבר מנוצל, כל שארית היא אוצר, אין כל בזבוז.

גידול האצות החל בזנזיבר רק לפני 7 שנים, כאשר האי איבד את יחודו כמקור התבלינים העולמי. ותושבי החוף המזרחי (בעיקר באיזור PAJE) הפכו את הגידול למקור פרנסה מרכזי. על החופים המדהימים של מזרח זנזיבר נטועים בצפיפות מטעי קוקוס רבים, כל עץ ובעליו. ובין העצים בקתות קש, שהשלד שלהן בנוי מוטות מעצי המנגרובים הצומחים סביב לאי. אין חשמל ומים זורמים במרבית הכפרים, ומטייל שמוכן להסתפק בתנאים אלה - יכול למצוא מקום בבונגלו קסום על החוף. קיימים כפרי נופש מסודרים יותר ומלונות אמיתיים - לדורשי פינוק. אנחנו נהנינו להשתלב בקיים, ואהבנו את הלילה זרוע הכוכבים בחוף BWEJUU, בבונגלו ללא חשמל ומים, על מיטות מענפי מנגרוב, וארוחת ים פשוטה ונפלאה.

כשעה לאחר שהגענו למקום הנהדר הזה, ניגש אלינו המנהל בפנים דאוגים, והציע שנזיז את הג'יפ (השכור) מהמקום המסוכן בו השארנו אותו. "המקום המסוכן" היה ממש ליד הבונגלו, בצל עצי הקוקוס. מסתבר שלאגוזי הקוקוס יש מנהג מגונה - לצנוח ברוח הערב היישר על חלונות של מכוניות חונות או על ראשים של תיירים לא זהירים...

לקראת ארוחת הערב ניגש אלינו בחיוך אותו מנהל, שהתגלה גם כטבח, הבעלים, המנקה, והאחראי על כפר הבונגלוס (הכולל 3 בונגלוס), ואמר: יש לי 2 דגים ותמנון. את הדגים כבר הזמינו דיירי הבונגלו השני, לכם נשאר התמנון, מקווה שזה בסדר... כן, זה בסדר גמור! יותר בסדר מכל מקום אחר בעולם!

בהמשך התאכסנו במקומות אחרים יקרים ומפוארים יותר, אך בשום מקום לא ספגנו יותר שקט ויופי מאשר בבונגלו הפשוט בחוף המזרחי.
בשעה שהנשים עובדות בערוגת האצות, יוצאים כל הגברים בצלצלים ארוכים אל עומק קו השפל, שם נחשף ריף האלמוגים מקום משכנם של התמנונים. ציידי התמנונים מחכים לשפל העמוק ביותר, כל אחד חוזר עם תמנון או שניים, ואלו מספקים את הדרוש לכל המשפחה. הים מספק 70 אחוזים מהמזון של תושבי האיים.

סירות דאו

בצפון האי, בכפר NUNGWI, נמצאת המספנה של האי כולו. על החול הלבן, בצל עצי הקוקוס, עמלים כ-20 גברים על בנייתן של 14 ספינות עץ. כל סירה נמצאת בשלב אחר, האחת מונחת על צידה בשלד בלבד, ובאחרת כבר ננעצים מסמרים אחרונים או נמתח ומהודק חבל אחרון. סירות הדאו המסורתיות המשמשות היום את תושבי האי, הן אותן סירות שהפליגו כאן לפני מאות שנים. בוני הסירות, במיומנות מופלאה, מגלפים את הקורות הקמורות מגזעים גדולים של עץ המהגוני האדום, הצומח במרכז האי. מעט מאד ברזל מוצא דרכו אל סירות הדאו, חבלים מסיבי הקוקוס משמשים חומר בניה עיקרי.
סירות העץ הן עבודת יד מראשיתן ועד סופן, ורק כלים פשוטים מאד, ללא עזרת מכשירי חשמל משמשים במשימה. בנייתה של כל סירה אורכת ימים רבים. לטקס השקתה של סירת דאו חדשה, יוצאים כל תושבי הכפר נונגווי אל החוף, לחגיגה גדולה. מפרש בד גדול נמתח על סירת העץ, ומכאן ואילך היא נתונה לחסדי הרוחות, הים, והספן שקנה אותה. לסירות הדאו אין מנועים, והן משייטות לאורך חופי זנזיבר והאיים סביב, כשירות תובלה זול. מכיוון שהתחבורה היבשתית באי קשה למדי - רוב הדרכים הן דרכי עפר או כבישים ברמה נמוכה - קל יותר להעביר סחורות דרך הים, בשיטה המסורתית.

המשיכה הרומנטית שלנו אל סירות המפרש הקטנות הללו לא באה על סיפוקה, איש לא הסכים להעלות אותנו לסיפונה של דאו. עקב כמה מקרי טביעה, אסר השלטון המקומי להשיט תיירים, וספני הדאו עוסקים עם מקומיים בלבד. הסירות בנות עשרות שנים, מטולאות לפעמים עד כדי כך שקשה לראות את דפנות העץ המקוריות. לקראת ערב, כשהשמיים והים נצבעים באדום, צופים תושבי העיר זנזיבר בגברים השבים לחוף בספינות הדאו. עשרות מפרשים מתוחים נאספים ונקבצים מכל עבר אל נמל הסירות בצפון העיר. המקומיים, היושבים ומחכים לבני ביתם שישובו מן הים, מחייכים למראה התיירים והמצלמות המתקתקות.

"רד על הברכיים! כרע ברך!" צעק לעברנו ספן קשיש, שיודע ומכיר היטב את זוויות הצילום "הנכונות" והמקובלות, על מנת לשבץ את הסירה בדיוק בתוך כדור השמש...
בנוסף לסירות הדאו, מצוידים אנשי האי בסירות מנוע קטנות, בהן יוצאים הגברים מדי לילה לדייג. רגע לפני שהחושך עוטף את החוף יוצאות עשרות סירות קטנות עם מנוע רעוע ועששית נפט קטנה, אל הים. כאשר יורד החושך נמתחות סירות הדייג לאורך קו האופק כמו שורה זוהרת של גחליליות.
בבוקר, לאחר שהביאו את שלל הדייג אל שוק הדגים הגדול בעיר, הופכות הסירות לרכב תיירים. ילדים ונערים עטים על כל אדם לבן שנקרה לחוף ומשכנעים/מאלצים לעלות לסיפון. בערב הראשון שלנו בעיר, ניגש בחור מחייך והציע בעדינות: יש לי סירה עם שני מנועים, מחר ב-9:00 בבוקר אני יוצא עם 6 אנשים לאי הכלא - PRISON ISLAND, תצטרפו?

הסכמנו בשמחה, למה לא? בבוקר למחרת חלפה לה השעה היעודה, ומספר הנוסעים עלה במהירות. התשלום עבור ההפלגה נאסף מראש - אין דרך נסיגה. לתדהמת כולנו השייטים מצליחים לדחוס אל סירת העץ הקטנה (שאמורה להכיל 6-8 אנשים) 19 תיירים! יצאנו לים 3 או 4 פעמים, כאשר בכל פעם שהופיע על החוף תייר נוסף - מיהר השייט לשוב ולאסוף גם אותו. בשעה איחור יצאנו סוף סוף לדרך...
כ-100 מטר מהחוף הגיחה סירה נוספת מאי שם, ואחד המנועים הועבר אליה בזריזות. הסירה הדו מנועית שהובטחה בחיוך, ועליה 6 נוסעים, הפכה לגרוטאה חד מנועית עמוסה ב-19 אנשים מעוצבנים. המנוע היחיד השתתק מספר פעמים, עודף המשקל איים להשקיע את הסירה למצולות, אבל בסוף נוחתים בחוף לבן להדהים - PRISON ISLAND. אי קטן, ועליו מבנה בית כלא נטוש, שמישהו חשב לנכון לבנות במקום, אך הרעיון התברר מהר מאד כקשה לביצוע. הכלא שפעל כעשרים שנים בלבד, בימי המהפכה ואחריהם, נינטש. כשרידים לרעיון הכלא המבודד נותרו במקום טווסים רבים, מהלכים על החומות בשלווה באין אסירים לשמור עליהם. במקומות שונים בעולם (כמו טורקיה למשל) משמשים הטווסים כשומרים בבתי כלא, הם צורחים בקולי קולות ברגע שמישהו מנסה לעבור את הגדרות, ומזעיקים את השומרים. צבי ענק שהובאו לכאן מהאי אלדברה משלימים את התמונה הפסטוראלית, כשהם מהלכים לאיטם ביער קסום של עצי פיטנה בשלכת.

עבר רווי סבל

קשה לחשוב על כך, קשה גם להאמין שבמקום טהור כזה זרם במשך מאות שנים כל כך הרבה רוע. אבל כל סירת דאו שחולפת מזכירה את העבר האפל של זנזיבר. כבר מימים קדומים מאד, הסוחרים שמצאו את האיים כבסיס נוח בקשר המסחרי עם אפריקה, גילו את פוטנציאל העבודה הגלום בתושבי היבשת האפריקנית. האפריקנים נדמו לבאים כאנשים נחותים, שאין שום סיבה להתייחס אליהם אחרת מאשר אל חפץ או חיה. העבדות החלה באפריקה. סוחרי אדם יצאו למסעות צייד ברחבי היבשת. בתקופת השלטון העומני, העבדים הפכו ליצוא העיקרי מאפריקה לערב, פרס והודו. האפריקנים לא ידעו להתנגד, התום היה נחלתם. הם נאסרו בשרשראות ארוכות, בטורים של עשרות, וכאשר נאספו כאלף איש הם הובלו במסע מפרך אל החוף המזרחי. כאן נזרקו לספינות דאו והושטו לזנזיבר. במהרה הפכה זנזיבר למרכז העולמי לסחר עבדים. במאה ה-18 עלה הביקוש לעבדים, ומשלחות הלכידה ביבשת הפכו תכופות. הסוחרים הערבים שילמו בזרעים ומזון לשבטים חזקים, כדי שהללו ילכדו את אויביהם וימכרו אותם לעבדות. גברים, נשים וטף, הובאו לזנזיבר והוצגו למכירה בשוק העבדים הגדול. מי ששרד במסע הקשה מפנים היבשת אל חופה, בהפלגה האיומה בסירות פתוחות, והגיע מזה רעב וחולה אך חי אל זנזיבר - הוצג בשוק, גברים נמשכו בשמן להדגשת השרירים, ונשים אופרו והולבשו יפה כדי להעלות את מחירן. כשלושת אלפי עבדים יוצאו מזנזיבר בכל שנה! הסחר המתועב הזה נפסק רק בלחץ הבריטים. כבר בשנת 1822 החתים הקונסול הבריטי במוסקאט את הסולטאן סעיד, על מסמך המוציא את סחר העבדים אל מחוץ לחוק. הסכם זה הביא להפסקת הסחר בין אפריקה להודו והקולוניות הבריטיות, אך לא השפיע על ממדי הסחר עם עומן.

כדי לא להפסיד את הרווח ממכירת העבדים החוצה, עודד כעת הסולטאן מכירת עבדים בזנזיבר עצמה. הביקוש לעבדים במטעים הזנזיברים רק העלה את מספר העבדים בשוק. בשנת 1845 הצליחו הבריטים להחתים את הסולטאן על הסכם חיסול סחר העבדים לעומן. מעתה הותר לו להעביר עבדים לזנזיבר בלבד, אך לא למכרם לארצות אחרות. סחר העבדים לעולם נמשך כל אותן שנים באותם ממדים, בניגוד להסכם החתום ובניגוד לחוק. שום חוק לא יעצור תאבי בצע, כל זמן שיש ביקוש למרכולתם. שוק העבדים הגדול בעיר זנזיבר נסגר רק בסוף המאה ה-19 לאחר שפעל כמאה שנים! לאחר סגירתו, חפרו סוחרי העבדים הבלתי חוקיים מיני מחבואים ומערות (שבחלקן העגום ביקרנו ) בסמוך לחופים, שם החביאו את סחורתם עד למכירה. אל המאה העשרים נכנסה זנזיבר ללא הכתם המחריד של סחר עבדים על ידיה.

על ריח וטעם

הפרסום ומקור הפרנסה השני לזנזיבר, לאחר סחר העבדים, בא לה מתבליניה. האיים הזנזיברים היוו משך שנים ארוכות מרכז עולמי לייצור תבלינים - ציפורן בראש וראשונה, ואחר כך פלפל, כורכום, ג'ינג'ר, מוסקט, הל, קינמון ועוד ועוד. באחת מסמטאותיה של העיר זנזיבר, בכוך קטן, יושב הודי מרתק ושמו מיטו. כל יום בשעה 9:00 יוצא האדון ל"סיור תבלינים".

במשך 10 שעות שחלפו ביעף הוביל אותנו בין שדות הקסבה, עצי הפרי והתבלין, ולימד אותנו את סוד הטעם. קשה לפענח את הסוד הזה לבד, לכן גם לטיילים מומחים ועצמאיים הטיול המודרך הזה עושה משהו.
עץ קטן שאינו מושך תשומת לב ניצב בכניסה לכל כפר - זהו עץ היוד. כל ענפיו מכוסים חריצי סכין. התושבים חורצים אותו כדי להפיק מעט נוזל מחטא המכיל יודין - הוא המרפא לפצעי המקומיים. עץ ענק בעל פירות ארוכים הוא עץ התמרינדי ממנו מפיקים משקה נהדר. מתוך פרי צהבהב ורך נשלף מול עינינו אגוז המוסקט הקשה. מפרי האנטו האדום מפיקים את הצבע לנקודה ההודית של אמצע המצח ולצביעת ציפורניים. הל מתאים לתה, ולא רק לקפה, קינמון הולך טוב עם בשר ודג, זנגוויל עם הכל... ותבלין הציפורן איננו גדל על שיח קטן כפי שחשבנו אלא על עץ ענק. הסיור הנפלא הזה מסתיים בארוחת פתע בכפר קטן. ארוחה מתובלת להפליא, שפע פירות ים מרקים ואורז ושלל פירות, ארוחה לדוגמא. שנים רבות התפרנסה זנזיבר מיצוא התבלינים, עד שהסוד עבר לארצות אחרות וכיום אין לה בלעדיות על הטעם בעולם. כמו בכל ארץ טרופית גם כאן הפירות גדלים במאות מינים וזנים - עשרות מיני מנגו ובננה, אננס, הדרים, ליצ'י, קוקוס ומה לא.

יער הקופים

רוב רובו של האי זנזיבר מעובד ונטוע. הצמחייה הטבעית נכרתה לטובת מטעי הקוקוס, הבננה, המנגו, שדות התבלינים, הקסבה וגידולים נוספים. סביב המאה ה-18 ניתנה מכה מכרעת לצמחיית האי, כאשר בוראו שטחי ענק לשדות קסבה - מזונם של העבדים הרבים. בסוף המאה ה-18 הובא צמח הציפורן מאינדונזיה לזנזיבר, ושטחים שלמים ניטעו בעצי הציפורן. במאה ה-19 עם הלחץ האירופי להפסקת הסחר בעבדים עלתה חשיבותם של התבלינים ומטעי הפרי, והיער הטבעי נכרת כמעט עד תום.

ממש בלב האי נמצאת שמורת יער JOZANI, שריד אחרון ליער שכיסה בעבר את רוב שטח האי. ב-1950 הבחינו כמה אנשים בעלי רגישות בעובדה כי היער עומד להיעלם מהאי, וקנו את שטח JOZANI מסוחר קרקעות ערבי. היער הוכרז כשמורה בשנת 1960, אך בשל חוסר פיקוח עדיין ממשיכים התושבים לכרות עצים בשטחו, ואפילו לצוד חיות הפוגעות בגידולים של כפרי האזור.
באזור זה מי התהום גבוהים מאד (בעונה הגשומה מגיעים פני המים לגובה מטר מעל פני האדמה!) ועיקר עצי היער הם אוהבי לחות כמו דקלי שמן, ציקסים, עצי פנדנוס, דקלי רפיה, דקל תמר בר, ושרכים ענקיים. עצי מהגוני ניטעו באזור, כעצי בניה לספינות הדאו, ופירותיהם מהווים היום חלק נכבד מהמזון לחיות היער. מאחר וכל צמחית האי נכרתה, התרכזה כל אוכלוסיית בעלי החיים של האי ביער הקטן.
כ-1500 קופי קולובוס אדומים (ZANZIBAR RED COLOBUS), מצויים בעולם ביער ג'וזני בלבד, הם האטרקציה העיקרית ביער. קופים אדמדמים, יפים ביותר, מנמנמים בין ענפי העצים או מזנקים מענף לענף ללא כל חשש מבני אדם. משפחת קולובוסים, המונה כשלושים פרטים, מתיישבת על עץ ענק ומחסלת עלים צעירים, פרחים ופירות בלתי בשלים. כשמסתיימת הארוחה הזכר השליט צורח, וכולם עוברים לעץ הבא. הקולובוסים האדומים להוטים אחר פירות ועלים צעירים של עצי דקל ממינים שונים, תאנים, מהגוני, עץ השקד ההודי, קוקוס ומנגו. שמם המקומי של קופי הקולובוס האדומים הוא KIMA PUNJU שפירושו הקוף הרעיל. התושבים מאמינים כי עץ שקולובוס אוכל מעליו או פירותיו מת. לכן הם נהגו להרוג בקופים ללא רחם. לפי האמונה מכשפות וקוסמים השתמשו ברעל של קופי הקולובוס לכשפיהם.

מובן ש"רעילותו" של הקולובוס אינה עומדת בשום מבחן מדעי, אך נכון שריחו חריף בהרבה מריחם של קופים אחרים, ולכן למזלו לא נלקח מעולם כחיית שעשועים. גם קופי סייקס (SYKES MONKEYS) מצויים כאן, אנטילופות קטנות ומיני ציפורים נפלאות כציפורי גן עדן בעלות זנב אדום ארוך. אך מלבד הקופים, קשה להבחין בבעלי החיים. הם חששניים ביותר וכמעט תמיד פוגש המטייל רק את הסימנים שהותירו אחריהם ולא אותם עצמם.
בעבר חיו בזנזיבר נמרים, קטנים בהרבה מנמרי מזרח אפריקה. בגלל צייד נרחב וצמצום שטחי המחיה הטבעיים, נדמה היה כי הם נכחדו לחלוטין סביב שנות השמונים. ב-1994 חוקר אמריקני בשם סקוט מרשל, דיווח על זיהוי סימני חיים של 3 נמרים שונים באזור יער ג'וזני. הוא מצא גללים, סימני חפירה ומאורה. בעבודתו הוא מצביע על קשר הדוק בין נמרי זנזיבר לפעילותם של מכשפים וקוסמים מקומיים. לדעתו 3 הנמרים הללו נאספו מהטבע בצעירותם, הורגלו לבני אדם, וכיום הם משמשים בטקסי כישוף ורפואת אליל באי. הוא מעלה אף השערה כי נמרים נוספים עדיין חיים באי בשבי, לאותה מטרה. בתרבות הזנזיברית נקשרו הנמרים תמיד עם כוחות האופל והכישוף, כנראה בשל אורח החיים הלילי והחמקני שלהם.

הקסם השחור

לא ראינו כל עדות לכך, אבל במקורות הכתובים (כמו במאמרו של חוקר הנמרים - מרשל) מצאנו כי בזנזיבר שוכן המרכז האזורי של הקסם והמאגיה השחורה. מתחת לפני השטח, מתחת לאסלאם, רוחשים להם מילות לחש ונחש, השבעות, קסמים וכישופים, נסתרים מעין האדם הלבן הפולש לאיים ברגל תיירותית. האי פמבה נחשב למרכז הכישוף השחור הגדול בעולם. לכאן, לפי הכתוב, מגיעה כל מכשפה מתלמדת, וכל קוסם מתחיל חייב לעבור השתלמות באי.
העדות לכאורה, היחידה שראינו, היא כפר נופש איטלקי על החוף מצפון לעיר זנזיבר. כפר נופש, שלפי תושבי המקום, מגיעות אליו קבוצות מיסטיקנים מאיטליה מדי שנה. מכאן הם מפליגים לפמבה לשבוע של לימוד והתנסות עם הכישוף והקסם השחור. כל ניסיון לברר קצת פרטים לגבי המגיה הזנזיברית בין המקומיים ניתקל בשתיקה רועמת, רק בעליו של מלון חוף שבו התארחנו - אנגלי שהתחתן עם מקומית והתאסלם - הסכים לדון בנושא.

אמנות

רחובות זנזיבר העיר מוצפים בצבעים הססגוניים של ציורי TINGA TINGA. סגנון ציור מקומי, נאיבי מאד, בשכבות עבות של צבע שמן על בדי קנווס גסים - המתאר את חיות אפריקה ונופיה. הציורים צבעוניים באופן מודגש, אינם מנסים להביא דמויות מציאותיות, אלא שילובים מפתיעים של קוף-ג'ירף, זברה פילית ושאר הכלאות דמיוניות. רחובות מסוימים בעיר מכוסים באלפי ציורים כאלה, ונותנים תחושה של מסע ילדותי בתוך ספר דמיוני. הציירים עובדים בכוכים קטנים, מול עיני הקונה (הנפעם במקרה שלנו). הנאיביות והחמימות הנשקפת מציורי הטינגה טינגה משקפות בבירור את האופי הזנזיברי, ואולי האפריקני בכלל - פתוח וחמים, תמים וילדותי משהו.

דלתות העץ של זנזיבר והאי לאמו שבקניה הן מהמפורסמות בעולם. דלתות ענקיות, מגולפות ומחוטבות בדיוק מדהים, כל דלת שונה לחלוטין מרעותה, אין שתיים זהות. הדלת היוותה בזנזיבר סמל מעמדי. ככל שבעל הבית עשיר וחזק יותר - דלת ביתו מאסיבית ומיוחדת יותר. בגילופי הדלתות משולבים פסוקי קוראן וסמלים רבים כמו עצי דקל - המביעים ברכה, גלי ים - המביעים עושר, וסמלי משפחה. בחלק מהדלתות ניתן לזהות סמלים טרום אסלאמיים - פרחי לוטוס, דגים המסמלים את אל הדג המצרי הקדום ואחרים. בדלתות רבות מרוקעים חודי ברזל, ונראה כי סגנון זה יובא מהודו - שם נבנו הדלתות המשוננות האלה כדי להרתיע פילי מלחמה. בזנזיבר חסרת הפילים, ניבנו חודי הברזל כקישוט בלבד, כמובן.
היינו בזנזיבר, היה נפלא, נרצה לשוב... אך מעט מעט קוצצו כנפיו של החלום. כך זה כשאתה מעז לגעת בקסם ולהפוך אותו למציאות...

עוד באתר - טיול לטנזניה עם אקו טיולי שטח