יצאנו חבורה של מטיילים ותיקים ומנוסים, כמדי שנה, למסע רגלי אל מקום חדש ונידח. היעד הפעם היה הרכס הגעשי של מזרח קמצ'טקה, גוש הרי קלוצ'בסקוי, מרכז של פעילות געשית שבמרכזה הר הגעש הענק קלוצ'בסקוי, שמתנשא לגובה 4700 מ', וסביבו שבעה הרי געש, חלקם פעילים, חלקם כבויים. היינו המשלחת הישראלית הראשונה שיצאה לחצי האי למסע בן שבועיים ומחצה מאז ומעולם. הכל היה במסע הזה: יופי פראי ועוצר נשימה, רגעי סכנה מבהילים, סיפוק עילאי אחרי עמידה באתגרים קשים, ובעיקר מפגש בלתי אמצעי עם אחת הפינות הפחות מתוירות בעולם, אבל גם המופלאות שבהן.
טיולים מומלצים בסיביר וקמצ'טקה מבית אקו טיולי שטח:
הארוחות הליליות של הגומולים
שאלתי אנשים בקמצ'טקה ממה הם מפחדים בעולמם. רעידות אדמה, ענו לי כמעט כולם. אבותיהם, הסבירו לי, פחדו מן הגומולים, רוחות ענק שישבו בהרים הגבוהים והתלולים בחצי האי שבקצה המזרחי האסייתי של סיביר, וטלטלו את האדמה. בלילות היו הגומולים יוצאים מן ההרים אל הים, צדים לווייתנים ומשפדים אותם על אצבעות ידיהם, ואז היו חוזרים אל משכנם בהרים הגבוהים. אש היתה פורצת אז מן ההרים, בוהקת בלילות הכהים, מזרימה נוזל אדום וחם על הגבעות השחורות, וצולה את ארוחת השחיתות של האלים. ההרים מלאים עצמות לוויתנים, הם טענו, אך מעולם לא העזו לבדוק.
בעיני השבטים הקדומים של קמצ'טקה, האיטלמנים והקוריאקים, נחשבו התופעות הגעשיות החזקות של חצי האי - התפרצויות הרי הגעש, רעידות אדמה ואפילו הגייזרים והמעיינות החמים - תופעות מקודשות, וטיפוס להרי געש או כניסה לאזורי המעיינות החמים היו חטא של ממש. מקורה של היראה הזו הוא בין השאר העובדה שקמצ'טקה נולדה למעשה מאש. שרשרת הרי געש התרוממה מקרקעית האוקיינוס כתוצאה מפעילות געשית חזקה, וכמויות אדירות של זרמי לבה שהצטברה והתמצקה לסלעי בזלת יצרו רצף של אדמה בין האיים הקטנים, שהתחברו אל היבשת הסיבירית.
ההתפרצויות הגדולות מן העבר שככו, אך לא כבו. אי שם במעמקי האדמה מתחת לחצי האי ממשיך להתחולל קרב מתמיד בין שני ענקים, הלוח האוקיאני הפסיפי והלוח היבשתי הסיבירי. מדי פעם האדמה רועדת וההרים מתרוממים ופולטים ענני קיטור ותמרות עשן. זרמים של לבה וגשם של אפר געשי יורדים אז מן ההרים ומכסים את יערות הטייגה, על עצי הליבנה הכסופים והאשוחים ירוקי העד שלהם. הכל הופך למשטח שחור אחיד ששנים רבות לא צומח בו דבר, עד שאט אט צצים פרחי הטונדרה הצבעוניים, וצבעי צהוב, כחול וסגול מופיעים על האדמה המתאבלת בשחור. חזזיות עקשניות נצמדות לסלעים עוינים, מפוררות אותם ומכינות את השטח לשיחים ולעצים שיחזרו ויכסו את האדמה.
בשנת 1975 התפרץ הר טולבאצ'יק בסדרה של התפרצויות שנמשכה למעלה משנה וחצי, דרך ארבעה חרוטים שנפערו על פני ההר. זו היתה אחת משש התפרצויות הגעש החזקות ביותר בעולמנו. האש ותמרות העשן הגיעו עד לגובה של שניים וחצי ק"מ מעל פסגת ההר, וענני האפר התפזרו למרחק של 12 ק"מ. אזור נרחב הפך למדבר שחור. היערות כוסו באפר געשי והתייבשו, אגמים ונהרות נבלעו אל בטן האדמה וחיות הבר שניצלו מן התופת עזבו את האזור. היום מכסות את האזור דיונות שחורות נרחבות ורכות.
צעדנו לאורך דיונות האפר הגעשי במדרונות של הר טולבאצ'יק. במעלה ההר עברנו בין שטחי התפרצויות עתיקות יומין שצמחיית הטונדרה ההררית כיסתה אותם, בין שיחי אוכמניות עמוסי פרות קטנטנים, עגולים, כחולים וטעימים להפליא. ערפילים רבצו במעלה ההר והקשו על הטיפוס, ואפילו היתושים עזי הנפש של קמצ'טקה הניחו לנו לנפשנו כשהתקרבנו אל גבול האלפיים מטר.
שלוליות שלג נחו על ההר השחור, ומידי פעם נחשף מפל קטן שזרם בסאון. הראות הלכה וכבדה, הקור הלך וגבר, וכאשר הבנו שרק עננים יחכו לנו שם למעלה, חזרנו על עקבותינו והמשכנו בטיול בין ההרים. בלילות ישנו במחנות אוהלים שהקמנו בפינות חמד, ליד פלג מפכה. בימים הלכנו על משטחי הטונדרה, מוקפים בנופי הרים חרוטים ומכוסים בעננים, שלעתים סרו וחשפו נופים מרתקים ורבי עוצמה. בין המדרונות פגשנו שועל אדום, מרמיטות השקיפו עלינו מסלעי הבזלת, וסנאי קרקע אחד נעמד על רגליו האחוריות, נתמך בזנבו השעיר, וצפה בנו בסקרנות.
אחר צהרים אחד, כשירדתי לרחוץ במפל, מצאתי במרחק של עשרה מטרים ממני דוב מופתע, שהתרומם על רגליו האחוריות והסיט את ראשו כדי להיטיב מבט. אמנם המפגש ריגש אותי מאוד, אך הפחד כמעט הרג אותי ולאחר שניות ספורות מיהרתי לסגת בזהירות אך בנחישות.
שבועיים לפני שהגענו להר בזימיאני התפרץ הלוע למשך שעות ספורות. החרוט הקטן שהתרומם בתוכו פלט עשן רב, והמטיר אפר געשי דק סביבו שנחת בפריכות ובאיטיות וכיסה את ההר באבק לבנבן מטעה. השבילים והעקבות נעלמו תחת האפר, ורק תלי אבנים קטנים נותרו לכוון את הדרך לפסגה. כשהגענו אליה נמהלה תחושת ההישג שלנו באכזבה על שלא רואים ממטר. עמקים שחורים השתרעו תחתינו ונמוגו אל תוך הערפילים. הצעידה היתה תלולה, מה שחייב אותנו לחפש מדרך טוב בין סלעים גדולים, על אבנים שחלקן רופפות כבנייני קלפים.
אחרי כמה ימים שטפה את חצי האי סופת ציקלון שהגיעה מאזור יפן. במשך יומיים היינו ספונים באוהלים כשרוחות עזות מנשבות סביב וגשם זלעפות מלווה בברד יורד ללא הרף. כאשר שכך הגשם והעננים התפזרו, הזעקנו בטלפון הלווייני הליקופטר שחילץ אותנו אל העיירה הקרובה.
כמה ימים לאחר מכן כבר טיפסנו על הר מוטנובסקי, וזכינו לראות פעילות געשית מקרוב. אדי קיטור לבנים פרצו בזרימה חמה מן האדמה לעבר קרחון השוכן על ההר. יורת בוץ רותחת בעבעה בכדורים חומים ומדי פעם ירקה לאוויר גושי בוץ רותחים, ואז נשמעה לחישה רועמת מן האדמה ואדים צהובים רוויי גופרית נורו אל האוויר. קצת למעלה משם, בלוע קטן אחר, חבוי אגם חומצי עגול כחלחל ויפה.
נסיעה ארוכה דרך יערות טייגה איינסופיים ונהרות שוצפים, ובראשם הנהר הגדול קמצ'טקה, הביאה אותנו לאסו, עיירה במרכז חצי האי. רוב תושבי העיירה הם רוסים שהגיעו לחפש פרנסה בכריתת עצים בלב יערות הטייגה, ומקצתם בני השבטים הצ'וקצ'ים, הקוריאקים והאיטלמנים, שיישבו את חצי האי. שפות השבטים הצ'וקצ'ים והקוריאקים הן שפות דומות, וקרובות למדיי גם לאיטלמנים, אך רחוקות מכל שפה אחרת של קבוצות אתניות בסיביר.
השבט העיקרי שאיכלס את קמצ'טקה היו האיטלמנים, שכמו הצ'וקצ'ים והקוריאקים, גרו בכפרים גדולים, עד בוא המתיישבים הרוסים וצבאות הקוזקים לאזור.מתי?. בתי החורף היו חפורים באדמה, ובקיץ גרו באהלים גדולים. לבושם של האיטלמנים הוכן מעורות איילים, כלבים ואריות ים, וכלי העבודה והנשק הותקנו מאבנים ועצמות מחודדות. מצלעות לווייתנים הם הכינו קשתות, ורצועות עור מיוחדות שימשו להשלכת אבנים. בניגוד לשבטים אחרים, האיטלמנים לא טרחו לגדל איילים. יערות הטייגה סיפקו להם שפע יחסי של פירות, עלים ושורשים למאכל. בקיץ הם ניזונו מהמוני דגי סלמון שעלו מהאוקיינוס הפסיפי לאורך הנהרות כדי להטיל את ביציהם בנהרות ובאגמים.
מפתיע כמה מעט יודע העולם על שבטי מזרח סיביר ועל ההגירה הרוסית הגדולה שהביאה קץ להרמוניה השבטית במקום. חיות הבר הפרוותיות, הצובל, החורפן וההרמין, הם שמשכו את המתיישבים החדשים, שדחקו את האיטלמנים מנחלותיהם המקוריות. יחידות הקוזאקים הראשונות הגיעו לאזור במאה ה-17, בחיפוש אחר אזורי ציד חדשים שיספקו את תאוותם לפרוות יקרות הערך. הרוסים התשלטו כמעט כליל על חצי האי, והיום מהווים כל בני השבטים גם יחד חמישה אחוזים מכלל אוכלוסיית קמצ'טקה.
אטלסוב היה מפקד המסע ההרפתקני הראשון לתוך קמצ'טקה. הוא חדר בפראות אל שטחי המחייה והגיע עד לקמצ'טקה, ובעקבות השלל המפתה שהציג נהרו לאזור רבים אחרים. במאה ה- 18 הגיע לאזור רב חובל רוסי ממוצא דני, ויטוס ברינג שמו, ומצא נמל מבטחים במפרץ שקט. ברינג המשיך במסעות התגליות שלו צפונה, וסקר את המיצרים בין סיביר ואלסקה הקרויים היום על שמו, מיצרי ברינג. להתיישבות הקטנה שהקים ליד נמל הנחיתה הוא קרא על שם אניות המסע שלו, סט פטר וסט פאבל, פטרופבלובסק. היום העיירה ההיא היא בירתה של קמצ'טקה, וחיים בה כ-70 אחוז מכלל אוכלוסיית חצי האי, המונה 350 אלף איש.
לאחר מלחמת העולם השנייה, באווירת המלחמה הקרה ששררה בין אמריקה, ברית המועצות, סין ומדינות אחרות, הפך החוף של האוקיינוס השקט לחזית המזרחית של רוסיה מול האיום האמריקאי, היפנים, הסינים והקוריאנים. קמצ'טקה הפכה לשטח צבאי סגור, ונבנו בה בסיסים של חיל האוויר הסובייטי, ובהם מכשירי רדאר עצומים. הנמל הצבאי התפתח, צוללות אטומיות יצאו ממנו לגיחות מבצעיות, ואזורים נידחים שימשו לניסויים צבאיים, כמו בחינת טילים. כל זה השתנה עם התמוטטות ברית המועצות ב-1990, והיום האזור פתוח לטיילים.
צמיגי השומן של הדובים הצמחונים
שעת טיסה בהליקופטר מפרידה בין העיר הגדולה פטרופבלובסק לבין האגם הדרומי קורילסקאייה, וזוהי כמעט הדרך היחידה להגיע למקום, למעט מסע רגלי ארוך. בתקופת האביב, החודשים אפריל-מאי, מתעוררים הדובים משנת החורף הארוכה שלהם, יוצאים מן המאורות לאחר שישה חודשי שינה, כדי לספק את רעבונם. באופן מפתיע למדי פושטים היונקים הגדולים הללו, מאתיים עד ארבע מאות ק"ג משקלם, על אחו הטונדרה ועל יערות הטייגה, ומתקיימים בעיקר מצמחים, מיני תותים ואוכמניות, איצטרובלים, אגוזים ופירות נוספים. ברם, אם מזדמן בדרכם סנאי קרקע, הם לא בוחלים בבשרו.
החגיגה הגדולה שלהם מתחילה בחודשי יוני יולי, כאשר מיליוני סלמונים עולים בצפיפות לאזורי ההטלה במעלה הנהרות. הדובים מחכים להם על גדות הנהרות, מזנקים למים ותופסים אותם בטופריהם ובשיניהם. בתקופת השפע הזאת הם אוכלים עשרות דגים ביום, מגדלים "צמיגים" סביב בטנם וצוברים שומן לקראת שנת החורף המסורתית שלהם.
שעות ארוכות שטנו בסירה לאורך חופי אגם קורילסקאייה. הדובים שחששו מאיתנו בתחילה התרגלו לנוכחותנו והמשיכו לזנק אל נחילי הסלמונים ולדלות דגים שמנים מול עינינו. זו התמונה שאני נושא בזכרוני מהמסע הזה: הרי געש מתנשאים משני צידי האגם, המים מלחכים את שולי יערות הטייגה, הדובים צדים את דגי הסלמון. זוהי קמצ'טקה בשבילי.
