על שפת לוע הר געש פולט ענני גופרית, הבטתי בזריחה בלב כבד. כבכל בוקר, עת הפציעה השמש מאחורי ההרים, החלו נפתחים לאיטם שערי הגיהינום. לו רק יכולתי לעצור את כדור הארץ מלסוב על צירו, לקבע את השמש במקום מחבואה. זמן רב חלף מאז יצאו הנערים לחפש אחרי הגמלים שנעלמו במורד ההר. ידעתי שבלי הגמלים גורלנו נחרץ, ולא נותר לי אלא להמתין ולקוות לטוב.
טיול לאתיופיה אל מדבר דנקיל עם אקו טיולי שטח >>>
טיול לאתיופיה בחגיגות המסקל עם אקו טיולי שטח >>>
טיול לאתיופיה בעת חגיגות הטימקט עם אקו טיולי שטח >>>
מדבר דנקיל (Danakil) שוכן בחבל ארץ עפר שבצפון מזרח אתיופיה, לאורך הגבול עם אריתריאה. דנקיל נחשב למדבר החם בעולם, היכן שנמדדו טמפרטורות הגבוהות משישים מעלות צלזיוס. מתחת לגובה פני הים, מקום בו ימות מלח מבעבעות בין הרים וולקנים שחורים, זהו אחד האזורים הנידחים ושכוחי האל ביותר על פני כדור הארץ. בתנאי סביבה קיצוניים אילו לוחמים מדי יום את הישרדותם תושביו, בני שבט עפר המוסלמים, הידועים ביחסם החשדני ולעיתים אף עוין כלפי זרים.
הרומן שלי עם אפריקה החל כשלוש שנים קודם לכן. כעצמאי עבדתי במתן שירותי הנדסה ועיצוב תעשייתי עת החלטתי לקחת פסק זמן ולהגשים חלום ישן. מצויד בדרכון זר, מצנח רחיפה ורכב שטח שרכשתי בדרום אפריקה, טיילתי לבדי במשך שנה ברחבי היבשת השחורה, תוך שהצלחתי לנהוג את כל הדרך חזרה הביתה לישראל במסלול אשר בחלקו האחרון עבר דרך הארצות סודן וערב הסעודית. במסגרת אותו מסע טיילתי חודשיים באתיופיה, אז שמעתי לראשונה על חבל ארץ עפר ותושביו הקשוחים, ואף הוזהרתי מפני הסכנות הכרוכות בביקור במקום.
ההזדמנות להתוודע אל האזור שלא משמועות צצה בקיץ האחרון. את ברק, בחור בן 27 מבאר-שבע, הכרתי בנמיביה, עת טיילנו בנפרד כל אחד ברכבו. ברק המשיך לטייל באפריקה גם לאחר שחזרתי לארץ, וכשהגיע לאתיופיה יצר עימי קשר והציע לי להצטרף אליו להרפתקה חדשה, כשהוא מצויד בטויוטה אימתנית ששיפץ ואבזר במיוחד עבור השהייה בשטח. שנינו שמענו על הר געש פעיל השוכן בלב מדבר דנקיל, בשם Erta-Ale (``ההר המעשן`` בשפת המקום), והחלטנו לסמנו כנקודת הציון המרכזית במסענו המתוכנן. מעט מאד ידענו על המקום שאינו מוזכר באף מדריך על אתיופיה. בשל מיקומו של הר הגעש והעדר כל דרכי גישה אליו, רק קומץ מדענים, מוטסים בהליקופטרים ומגובים בסיוע לוגיסטי רב, זכה לבקר בפסגתו ולצפות בימת הלבה הקבועה המבעבעת בלועו. התכנון לחצות את דנקיל באמצע הקיץ עם ג`יפ בודד ובסביבה עוינת, עורר בי חששות לא מעטים עד כי כמעט וביטלתי את הנסיעה ברגע האחרון.
לאתיופיה טסתי עם חברי רוני ארזי, בן 64, תושב היישוב עומר, ומי שהקים את חברת השמירה הגדולה באזור דרום. בשדה התעופה המתין לנו פליקס ואסף אותנו לביתו. פליקס, יהודי תושב המקום שבביתו התארחתי עוד במסעי הקודם, עלה לארץ כילד בשנות החמישים מעדן שבתימן, כעבור כמה שנים נסע עם הוריו לאתיופיה שם חיפש אביו פרנסה, ומאז נותר באדיס אבבה. כיום ארבעת ילדיו מתגוררים בישראל והוא מנהל שתי חנויות מכולת שבבעלותו.
את ברק פגשנו למחרת, ולאחר ארגון הציוד, קניות מזון ובדיקות אחרונות של הרכב, יצאנו שלושתנו לדרך. במשך יום שלם נסענו על כביש האספלט החדש המוביל למדינת ג`יבוטי ועיר הנמל שלה. נתיב זה הינו עורק אספקת הסחורות הראשי לאתיופיה מאז סכסוך הדמים שפרץ בינה לבין אריתריאה ושבעקבותיו נחסם מוצאה של אתיופיה אל הים האדום. לכל אורך הדרך חלפו על פנינו משאיות של האו``ם ושאר ארגוני סיוע, עמוסות שקי חיטה. אחוזי אמונות תפלות, ישנם נהגים החוששים לנסוע כשחלונות הרכב פתוחים, פן יכנסו פנימה שדים ורוחות רעות. נהיגה ממושכת בחום כבד, עם חלונות סגורים ובלי מזגן, גורמת לאחדים מהם להירדם על ההגה, מה שמסביר אולי את המספר רב של משאיות המשא שראינו מוטלות במגוון תנוחות לצידי הכביש.
ככלל, נהיגה באתיופיה דורשת עצבים חזקים במיוחד. עוד במסעי הקודם, כפריים עוברי אורח, בעיקר זקנים, זינקו בהזדמנויות שונות אל מתחת לגלגלי הרכב בו נהגתי, ורק שילוב של שבירת הגה חזקה ולחיצה היסטרית על הבלמים מנע אסון. בדיעבד התברר לי שתגובתי הזריזה מנעה למעשה את מילוי מבוקשם, קרי לכרוך את מותם בפיצויים שאשלם למשפחתם.
בהמשך גיליתי מניע נוסף לתופעת ``המתאבדים``. ישנם המאמינים כי שד עוקב אחר צעדיהם, ובניסיון להיפטר ממנו חולפים בריצה מול הרכב בתקווה להינצל מפגיעה בעוד השד יידרס...
באחת העיירות עצרנו על מנת להצטייד בלא פחות מעשרים ג`ריקנים אותם קשרנו לגג ואף לצידי הרכב על מנת שישמשו לנשיאת רזרבות הדלק וכמויות המים הרבות שנזדקק להם בהמשך. הבחור ממנו קניתי את הג`ריקנים לבש חולצה עליה התנוסס דיוקנו של אוסאמה בן לאדן. בניגוד לחלקים אחרים באתיופיה, חבל עפר מאוכלס רובו ככולו באוכלוסיה מוסלמית, ומשלב זה העדפנו שלא להזדהות כישראלים.
ככל שהתקדמנו בנהיגה וירדנו בגובה, הלך הנוף ונעשה צחיח יותר, וגם החום התגבר. לפנות ערב עצרנו בתחנת דרכים של נהגי משאיות כדי לתדלק. בשל החום הכבד יצאו משאבות הדלק מכלל פעולה, מה שאילץ אותנו להעביר את הלילה בתחנה.
למחרת הותרנו את הכביש מאחורינו ונהגנו בדרכי עפר אל העיירה אסייתה (Asaita) אשר עד לפני כמה שנים שימשה כבירת המחוז. לאורך הדרך הבחנו לראשונה בבני עפר צועדים לצד גמליהם, כולם גבוהים, רזים ובכושר מעולה. החלשים פשוט לא שורדים. פגיון מעוקל ולעיתים אף חרב גדולה חגורים תמיד למותניהם כפריט לבוש סטנדרטי, וחלקם נושאים בנוסף קלצ`ניקוב על כתפם.
שמם של בני שבט עפר יצא לשמצה כששים אלי קרב. מקור יוקרה ומעמד אצל הגברים הוא הרג יריביהם, ומנהג נקמת הדם נפוץ מאד. אך יותר מכל תרם למוניטין המפוקפק מנהגם המצמרר לכרות את אבר המין של קורבנם ולתלות אותו עם חוט על צווארם. באחד הימים חלפנו על פני גבר שנשא על צווארו דוגמא מוחשית למנהג זה, אולם לא העזנו לעצור כדי לצלם...
אנשי עפר הינם נוודים, בחיפוש מתמיד אחר מרעה. הם מגדלים גמלים, חמורים, עיזים ובקר. הם קונים חיטה, אורז, סוכר, קפה, והיום גם שעוני יד או רדיו טרנזיסטור, תמורת בעלי חיים, מלח או חמאה. הם טוענים להיותם צאצאים של חם, בנו של נוח. מחולקים לחמולות, מנהיגי החמולות פותרים כל סכסוך לפי הקודים הפנימיים שלהם.
עצרנו כמה ימים באסייתה, עיירת בתי בוץ רדומה ומאובקת השוכנת לצד הנהר Awash, כדי להתרגל בהדרגה אל החום. את הזמן העברתי בצפייה בנשים העוסקות בטקס הקפה המסורתי והממושך, בגברים ישובים על מיטות חבלים ולועסים גת, מנהג רווח בקרב האוכלוסייה המוסלמית באתיופיה, וב``ניגוב`` אינג`רה, המאכל הלאומי באתיופיה שאהבתי, מעין פנקייק ענק המוגש עם חתיכות בשר או ירקות מבושלים.
באזור שוכנים כמה אגמי מלח אליהם נסענו בדרכי עפר קשות. אילו נפרצו על ידי הצבא במטרה להעביר כוחות לאזור הגבול הדרומי עם אריתריאה, ומדי פעם עקפנו שריוניות או טנקים שהיו מוטלים בשולי הדרך.
תחנתנו הבאה, העיירה סמרה, היוותה נקודת תדלוק אחרונה לפני החדירה אל תוככי מדבר דנקיל. שם גם תכננו להצטייד באישורים המתאימים המתירים לנו להגיע אל הר הגעש, הן בשל הרגישות הביטחונית הנובעת מקרבתו אל הגבול עם אריתריאה, והן בשל הסיכון הכרוך במסע אליו. לשם כך נדרשנו לשכנע את השלטונות שאנו ערוכים היטב למסע, וכי הוא נעשה על אחריותנו המלאה.
סמרה הינה עיירה חדשה לגמרי של כמה שיכוני בטון ובניני מנהלה אשר צצו באמצע המישור המדברי בהחלטת ממשלת אתיופיה להקים בירה חדשה למחוז עפר, לצד הכביש הראשי. מסביב לחומות השיכונים מפוזרות בקתות קש של המקומיים, צאן ובקר מסתובבים בחצרות המשותפים.
כשהגענו אל משרד המנהלה בו היינו אמורים לקבל את האישורים, גילינו לאכזבתנו שהוא סגור לרגל יום ראשון. השומר בבנין ביקש שנחזור למחרת בבוקר, אך אנו היינו קצרי רוח להמשיך הלאה ולהסתלק מעיירת הבטון הלוהטת. החלטתי לנסות ולאתר את הפקיד האחראי בביתו, ולאחר שוטטות ארוכה ברחבי פרויקטי הדיור החדשים ובסיוע אחד השכנים האדיבים מצאתי את דירתו הקרקעית. ג`מאל ישב על שטיח בסלון ואכל ארוחת בוקר מתוך קערת מתכת גדולה כשלצידו ישוב אדם נוסף.
``במה אני יכול לעזור לך?`` הביט בי בסקרנות מהולה בחשדנות.
הסברתי לו שאני וחברי בדרכנו אל הר הגעש Erta-Ale וזקוקים לאישורו בדחיפות.
שניהם הביטו בי בתימהון.
``ואיך בדיוק תגיעו לשם?``
``יש לנו רכב שטח טוב ומכשיר לניווט לוויני``.
``ואתה יודע כמה מעלות יש שם בעונה הזו של השנה?`` הביט בי כאילו אבדה עלי דעתי.
``אני יודע``.
``אני לא יכול לאשר זאת, אבל בוא תאכל איתנו!`` סימן לי לשבת לצידו, ולאחר חצי שעה כבר נמלך בדעתו ושלח את חברו על מנת שזה יכין לנו את המסמכים הדרושים.
משעזבנו את סמרה עלינו על דרך עפר מזעזעת אשר נמתחה צפונה מאה ושמונים קילומטרים אל תוך מדבר דנקיל. הצמיגים ובולמי הזעזועים הועמדו במבחן ממושך, וברק שאחז בהגה, לא הפסיק לקלל כל הדרך. מדי פעם הבחנו באופק בקווים דקים, שיירות גמלים עמוסים בגושי מלח, אשר עד היום מתנהלות באיטיות בדרכן הארוכה אל שווקי הערים באזור ההר.
בלילה הגענו אל כפר פועלים עלוב בשם Afrera אשר הוקם בסמוך למכרות המלח של ימת Afrera, המהווה גיבוב של סוכות קש ופחונים בהם מתגוררים פועלים מסומליה, אריתריאה, ג`יבוטי העובדים בתנאים פיזיים שלא יאמנו. מבנה הבטון היחיד ששכן בקצה הכפר היה תחנת המשטרה. נהגנו בעד השער אל תוך חצר התחנה בכדי לחנות שם בבטחה במשך הלילה.
מעבר לכפר אין יותר שבילי עפר וידענו שבהמשך נצטרך ממש לנווט את דרכנו במדבר עד לנקודת היישוב הכי קרובה להר הגעש, כפר קטן בשם Abdel Lale. כמה מקומיים התגודדו סביבנו בטרם הלכנו לישון, והצלחנו לתאם עם אחד מהם שישמש לנו כמורה דרך למחרת.
בשש בבוקר, כשמנוע הרכב דולק ואנו מוכנים לתזוזה, ביקש לפתע מפקד התחנה לראות את האישורים שלנו. לאחר שעיין בהם כמה דקות קבע להפתעתנו שאיננו רשאים להמשיך. כל ניסיונותינו לקבל הסברים עלו בתוהו, והוא רק סימן לנו להמתין עד שיצליח ליצור קשר רדיו בענייננו עם אסמרה. השעות נקפו ולא ניראה היה שקורה דבר, או שלמישהו בכלל אכפת. ניסיתי לשוחח עם ראש הכפר, כמה מהשוטרים האחרים וכל מי שרק אפשר על מנת להסביר שבודאי חלה איזו טעות, וכל שקיבלתי היו הסברים מעורפלים על איזו חותמת חסרה, מספר סידורי לא תקין, ועל כך שאנו נוסעים לאזור מסוכן. בצהריים נטשו כולם את תחנת המשטרה. הטמפרטורות כבר עברו את החמישים המעלות, בחוץ השתוללה סופת חול, ואילו אנו נותרנו לבדנו ישובים מזיעים בצל חצר הפנימית הקטנה של מבנה הבטון הלוהט, ורותחים מזעם על העיכוב.
אחר הצהריים פקעה סבלנותנו וכאשר חזרו מפקד התחנה והשוטרים לתחנה הבענו את מחאתנו בצעקות, ביקשנו לרשום את שמותיהם ואיימנו שנפנה בעניין לדרגים הגבוהים ביותר. הם החלו לחפש מוצא של כבוד מן העניין והבטיחו לשוב ולנסות לפתור את העניין למחרת. היה זה בדיוק יום הולדתי וחשבתי שהמתנה הגדולה ביותר תהיה פשוט לעוף משם.
ידענו שחובה עלינו לצאת כמה שיותר מוקדם בבוקר בכדי להספיק להתקדם ולמצוא מחסה מוצל בשעות החום הכבד של אמצע היום. לפיכך לא המתנו יותר לאישור, ועם שחר חמקנו בשקט מתחנת המשטרה והותרנו את הכפר מאחורינו. בשל הבלגאן עם המשטרה אף אחד לא העז להתלוות אלינו, כך שלא מרצוננו יצאנו ללא מורה דרך, והחשש ללכת לאיבוד במדבר היה ממשי.
בחלק מן הדרך עקבנו אחר סימנים מטושטשים של צמיגי רכב שנסע בשטח כמה חודשים לפנינו, ולפעמים נעזרנו ב-GPS (מערכת לניווט לוויני). פעמיים נתקלנו באנשי מדבר מהלכים בלב הישימון, בקתותיהם הרחק באופק. הם לא ידעו אף מילה באנגלית אולם משהזכרנו את שם הישוב הקרוב להר הגעש היו מחווים בנשקם את הכוון הכללי וכך המשכנו הלאה.
הנסיעה התנהלה ברובה על סלעים וולקנים ואבני לבה חדות שפצעו את הצמיגים, ועד הצהריים אירעו לחרדתנו שלושה תקרים. מאחר והיו לנו רק שני צמיגים רזרביים נדרשנו לתקן את אחד הצמיגים שנפגעו. בלב דנקיל, הרחק מכל שביל עפר ומקום יישוב, ``היתקעות`` אינה מותירה הרבה סיכויי הישרדות. אך ברק, שעוד קודם לכן התרשמתי מניסיונו הרב במכונאות רכב, הצליח לתקן את כל התקלות תחת השמש הקופחת וכך המשכנו הלאה.
לאחר שמונה שעות נסיעה הבחנו בכמה נקודות צהובות על שיפולי מורדותיו הגעשיים והשחורים של אחד ההרים באופק. ככל שהתקרבנו נוכחנו לשמחתנו שאילו אכן בקתות הקש העגולות של הכפר Abdel Lale. כשעצרנו את הרכב בשולי הכפר יצאו לקראתנו כמה גברים לבושים חצאיות בד כשרוביהם על כתפיהם. בירכנו אותם לשלום ולחצנו ידיים עם כולם. המקום מנה בסך הכל שבעה בקתות עשויות מחצלות קש, כה ארעיות למראה עד כי התפלאתי שלמקום ניתן בכלל שם.
העמדנו את הרכב על יד בקתה שהקצו לנו בני הכפר, פרקנו פנימה כמה ג`ריקנים ומזרונים שפרסנו על הקרקע, ומיהרנו לתפוס מחסה מפני השמש. עם כניסתי לבקתה ``דפקתי`` את ראשי במוט עץ שבלט מעל הפתח. זקן הכפר המקומט שהבחין בכך אחז בי, ירק על ראשי ועיסה את מקום הפגיעה, מה ששכנע אותי סופית שאנו אורחים רצויים... הבקתה העגולה והקטנטונת היתה עשויה אבני בזלת שחורות שגובבו האחת על השניה, ורק תקרת קש הפרידה בינינו לבין התופת ששררה בחוץ.
ידענו שאל הר הגעש לא נוכל להגיע עם רכב שטח, אלא רק בהליכה ממושכת בלווי גמלים על מורדותיו הגעשיים, מרחק קרוב לשלושים קילומטרים. לשם כך תכננו לשכור את שירותיהם של בני המקום, בתקווה שנגיע לכלל הסכמה בנוגע למחיר.
היתה זו הזדמנות לתרגל את הערבית שלמדתי ביסודי, אולם ברק ורוני דיברו את השפה טוב ממני והנחתי להם לנהל את המשא ומתן עם מי שנראה כנציג הכפר.
ביקור בהר דורש יום הליכה לכל כוון בנוסף ליום שהייה על פסגתו. לבסוף סגרנו מחיר עבור גמל ומורה דרך, והחלטנו לקחת שלושה גמלים - שניים כדי שיסחבו את הג`ריקנים עם המים והמזרונים, וגמל שלישי עבור רוני שהתריע מראש שאין בכוונתו לנסות ולהגיע להר בהליכה. קבענו לצאת עם השקיעה. בזמן שנותר נסענו עם כמה מהמקומיים מרחק כמה קילומטרים אל בורות המים כדי למלא את הג`ריקנים אותם עמדו לשאת הגמלים. בטמפרטורה של 56 מעלות, ניצלתי את ההזדמנות כדי לצלם את התגודדות בעלי החיים השונים סביב הבורות, ואת המקומיים מעלים מתוכם מים בעזרת נאדות עשויים עור עז. לבסוף לא עמדתי בפיתוי ושפכתי על עצמי נאד מלא מים. התחושה היתה מהממת אולם המים היו מלוחים ורווי בוץ, ותוך דקה ייבשה הרוח הלוהטת את מכנסי כך שהבד דמה לקרטון ופשוט נקרע מעצמו...
חזרנו לבקתה. השמש עוד היתה תלויה גבוה בשמיים, רוח לוהטת חדרה מבעד החרכים שבין האבנים, ובחוץ השתוללו אינספור עלעולי אבק. סלעי הבזלת השחורה קולטים את היטב קרינת השמש, ועם קצת סבלנות ניתן היה לטגן ביצה על הסלע. אי אפשר היה להירדם. שרועים על גבי המזרונים ינקנו באפאטיות מבקבוקי הפלסטיק החמים תוך שהשתדלנו להתעלם מהחרקים הזעירים שצפו במים העכורים שהעלינו מן הבורות, כמו גם מקהל הסקרנים שהתגודדו בתוך הבקתה כדי לבהות בנו מקרוב. חלקם נכנסו והתיישבו בפנים, וחלקם נותרו מתגודדים ליד הפתח. מדי פעם הצצתי במחוגי השעון, כאילו היה בכך בכדי לזרז את השמש ולהחיש את שקיעתה.
לפנות ערב התחלנו לארגן את הציוד על הגמלים וכשסיימנו לקשור הכל התחלנו לצעוד לכוון ההר עם שלושה מובילי גמלים.
כעבור שעה קלה עצרנו לאחר שרוני ביקש לרדת מן הגמל שהיה, אגב, עיוור בעינו השמאלית. אז כרע הגמל קדימה בפתאומיות ובזוית חדה, רוני נטה אף הוא קדימה עם כל כובד משקלו, מוט אוכף העץ נשבר, והוא נפל על הקרקע ביחד עם הגמל. המראה היה מבהיל למדי, אך למרבה המזל גם רוני וגם הגמל שרדו את הנפילה ללא פגע. מובילי הגמלים, לעומת זאת, נלחצו מאד מכל העניין. במשך חצי שעה עמדו וטקסו עצה מה לעשות, עד שלפתע פנו לאחור והתחילו לצעוד עם הגמלים בחזרה לכוון הכפר, תוך התעלמות ממחאותינו. לא נותרה לנו ברירה אלא ללכת בעקבותיהם, וכך צעדנו אל תוך החשיכה עד שבשלב מסוים הם נעצרו, פרקו את המזרונים על הקרקע ונעלמו עם הגמלים, מותירים אותנו לבדנו. כשעלה השחר גילינו שבעצם הגענו לכפר רק שבחשיכה לא הבחנו בכך. לא הבחנו בנפש חיה ותהינו לאן נעלמו כולם. נכנסנו אל תוך הבקתה ``שלנו`` כדי להסתתר מפני השמש שעלתה, והמתנו להתפתחויות. בצהריים הגיע מחמוד לבקתה ושאל מה שלומנו. היינו מוכנים להופעתו והחלטנו שהפעם נצא אל ההר עם שני גמלים, וכי רוני ימתין לנו בכפר.
מחמוד לא חסך מאמץ בניסיונות ילדותיים להגדיל את רווחיו, כגון טענתו המגוחכת שגמל אינו יכול לסחוב יותר משני ג`ריקנים, ושלפיכך יהיה עלינו לשכור גמל נוסף. לא נכנענו ללחץ אך ``נענשנו`` כשסרב לרתום לגמל יותר ממזרון אחד, אותו חלקתי בהמשך עם ברק.
נפרדנו מרוני והתחלנו לצעוד אחה``צ עם עומאר, שהכיר את הדרך, ושני נערים מובילי גמלים שעבורם היה זה גם מסעם הראשון אל ההר המעשן. מולנו נשבו רוחות כה לוהטות עד כי לשוני וגרוני ייבשו לגמרי, ולא עזרו המים העכורים ששתיתי. התקשיתי לעמוד בקצב ההליכה, ונאבקתי שלא לאבד קשר עין עם ברק והגמלים שהלכו לפני.
המשכתי לצעוד בחשיכה לאור פנס שכן הקרקע היתה סלעית והלילה נטול ירח. לבסוף עצרנו למנוחה. המלווים פרקו את הגמלים וסירבו להמשיך עד למחרת בבוקר. גם בלילה המשיכו הרוחות המטורפות לנשב מעלינו.
בחמש בבוקר הערתי אל כולם ורתמנו שוב את הגמלים. שעת שחרית היא שעת חסד, הזמן היחיד ביממה בו האוויר נעים. לאחר שהחבר`ה סיימו את תפילת הבוקר המשכנו להתקדם בנוף של גבעות וולקניות. כמה פעמים הפרנו את שלוותם של יענים וראמים בודדים שהתרחקו מאיתנו במהירות, עדות מפתיעה לחיים בכוכב אחר. ככל שהתקרבנו להר נדרשנו להיזהר בצעדינו, שכן פסענו על קליפות לבה דקות שעלולות היו לקרוס תחת משקלנו ולגרום לפציעה חמורה.
אל פסגת Erta Ale, בגובה 592 מטרים מעל פני הים, הגעתי כעבור חמש שעות בשארית כוחותי. עומאר והנערים הצטופפו מתחת לשמיכה שפרסו בין שני סלעים נמוכים על שפת הלוע, ואני נדחקתי ביניהם וחלצתי את נעלי. לאחר שנחתי מעט ירדתי עם ברק אל תוך הלוע העצום שקרקעיתו עשויה לבה שנקרשה בתבניות זרימה מופלאות. במרכזו שוכן לוע קטן, 140 מטרים קוטרו וכחמישים מטר עומקו, ובו ימת לבה פעילה שפה ושם היתה מתיזה בזלת מותכת לגובה נמוך בקולות נשיפה רמים. מיהרנו להתרחק מענני הגופרית ולתפוס מחסה מן השמש בתוך מערה זעירה שאיתרנו על דופן הלוע הגדול, ורק לפנות ערב ירדנו שוב אל הלוע הפעיל. עת ישבנו בחשיכה בדממה וצפינו בלבה הכתומה, מאזינים לקולות הבוקעים מן ההר, ספגתי במלוא עוצמתה את הוויית ``סוף העולם``. כבר ביקרתי בהרי געש בחיי, אולם מעולם לא חשתי כה קרוב לשאול תחתיות כמו בפעם ההיא. את דרכנו חזרנו למעלה עשינו לאור פנסים. חששתי מאד מן ההליכה הצפויה לנו למחרת בחום הכבד, והשבענו את המלווים לקום בשלוש בבוקר על מנת שנספיק לצעוד כמה שיותר מוקדם.
כל מאמצינו להקים את מובילי הגמלים בזמן עלו בתוהו, ורק בחמש בבוקר, לקול צעקותינו, הם שפשפו את עיניהם והבחינו שהגמלים נעלמו. הם ירדו את ההר על מנת לחפש אחריהם בעוד אני וברק נותרנו להמתין למעלה מודאגים אובדי עצות.
כעבור כמעט שלוש שעות הם חזרו עם הגמלים, והתחלנו לצעוד בחזרה אל הכפר. לולא שכבת עננים דקה שסיננה את קרניה האכזריות של השמש, איני בטוח שהיה עולה בכוחי לסיים את הצעידה. כמה קילומטרים לפני הסוף נשכבתי באפיסת כוחות מאחורי איזה שיח ונשמתי בכבדות. למרבה המזל הופיע מעלי הנער הצעיר בחבורה ושפך עלי את תוכן המימייה שלו, מה שהחזיר אותי לחיים.
כשהתקרבנו לכפר ירה עומאר כמה יריות באוויר, ממש מאחורי ראשו של ברק שהסתובב בבהלה כדי לוודא שהכדורים אינם מופנים אליו. כל אנשי הכפר יצאו לקראתנו ואני רק דידיתי אל תוך הבקתה ומיד נשכבתי על הקרקע. מישהו הביא לי קערה מלאה חלב פרות, ואני לגמתי בשקיקה את כל תוכנה. אל הבקתה נכנס בחור צעיר שידע קצת אנגלית והציג עצמו כג`וזף, בן כפר ששכן כמה קילומטרים צפונה משם. לאחר ששוחחנו עימו מעט הזמין אותנו להתארח בבקתתו ללא תשלום. נענינו בשמחה להזמנתו.
כשביקשתי לשלם עבור הגמלים דרש מחמוד סכום מופקע הגבוה מכפי שסיכמנו, בטענות שונות ומשונות. התווכחתי איתו דקות ארוכות אולם הוא היה עיקש כפרד. בינתיים נעמדו סביבנו כל גברי הכפר חמושים ברובי קלצ`ניקוב, והרושם הכללי היה שלא ניתן יהיה להגיע לכדי פשרה... שילמנו את מה שביקשו והסתלקנו משם לכל הרוחות.
ג`וזף אירח אותנו למופת ודאג לספק לנו חלב, תה מתוק, אורז ובשר גדי. הוא היה סטודנט בן שבע עשרה שלמד בעיר הגדולה, ובמסע שארך יותר משבוע חזר אל כפר הולדתו לרגל טקס חתונתו שאמור היה להתקיים בלילה למחרת. ג`וזף הזמין אותנו להיות נוכחים, והתרגש מן האפשרות שנצלם תמונות מן הטקס אותן נשלח לדודו העובד בסמרה.
את הלילה וכל היום שלמחרת בילינו בבקתת מצעי הקש של ג`וזף, שרועים על המזרונים, שוחים בזיעה של עצמנו. מכל הסביבה התחילו להגיע קרובי משפחה וחברים, וכל הגברים התרכזו בבקתה בה שכבנו. מאחורי מחיצת קש עסקו הנשים בבישול ואפיה, כך שגם בפנים היה החום בלתי נסבל.
עם רדת החשיכה יצאנו ברכב אל מקום הטקס, הרחק מן הכפר. נעזרנו בחמישה טרמפיסטים בני המקום אשר הצטרפו אלינו, אולם במדבר החשוך הם איבדו את דרכם, ורק כעבור זמן ממושך ועם הרבה מזל מצאנו את בקתת הקש הבודדה שהוקמה באמצע הישימון במיוחד לכבוד האירוע. סביבה היו ישובים כמה עשרות גברים על מחצלות קש, ואנו הוזמנו לשבת איתם ולחלוק אורז ומים שהוגשו לאורחים. במקום שרר חושך מוחלט, ואי אפשר היה להבחין בנשים שהיו מרוכזות כמאתיים מטר משם. פנס הפלורוסנט שהעמדנו לרשותם הפך מיד למדורת השבט. הטקס היה שקט וקצר. החתן לבוש גלימה לבנה מלמל בישיבה כמה תפילות, הקהל הצטרף אליו כמה פעמים, ובזאת הסתיים האירוע.
נשארנו לישון בשטח, ולמחרת התחלנו עושים דרכנו בחזרה, לא לפני שתרנו בחולות אחר בורות מים נוספים ומלאנו היטב את הג`ריקנים. השבוע האחרון נתן בכולנו את אותותיו, ובמהלך הנסיעה איבד רוני את הכרתו בתוך הרכב. עצרנו ליד סוכה קטנה ששימשה כתחנת הדרכים היחידה על הנתיב לסמרה, והשכבנו אותו על מזרון בצל הסוכה. לרשותנו עמד טלפון לוויני שנועד למקרי חירום, והתלבטתי אם להזעיק מסוק, שכן לא ידעתי עד כמה חמור המצב. התקשרתי לאבי הרופא ונהגנו עפ``י הוראותיו עד שבערב שב רוני להכרתו. את הלילה העברנו במקום ולמחרת המשכנו הלאה.
תשושים הותרנו מאחור את הכבשן של אזור דנקיל, ונסענו אל הרר (Harar) שבמזרח אתיופיה, עיר מוסלמית עתיקה מוקפת חומה, הידועה בלהקות הצבועים הגדולות המגיעות מדי ערב מן הגבעות סביב ופולשות אל תוך סמטאותיה. הרר שוכנת במקום גבוה, ושהייה של כמה ימים באוויר הצלול סייעה לנו להתאושש מן השהות במדבר. היתה זו הצצה אל עולם שונה, קשה ומופלא, וכולנו חשנו ברי מזל על שזכינו לבקרו ולחזור בשלום. הנסיעה הבאה תהיה, כנראה, למקום קריר קצת יותר.
