מונגוליה - ארץ השמיים הכחולים צילום: Herd of horses in mongolian desert

רוצים לקבל עוד פרטים על הטיול?

ארץ השמיים הכחולים - באיון אולגיי שבמערב מונגוליה הוא חבל ארץ נידח הגובל ברוסיה ובסין. אחת לשנה מתקבצים בו הנוודים הקזחים, עם מכניס אורחים שמתגורר באוהלים ומורגל בתנאי שטח מהקשים שיש, לשני ימי תחרויות המשמרים מסורת ציד עתיקה בעזרת עיט. 

טיול בלתי נשכח למונגוליה עם אקו טיולי שטח >>>

טיול שאין שני לו - אל דרך המשי עם אקו טיולי שטח >>>

לגלות את מרכז אסיה - טיול לאוזבקיסטן עם אקו טיולי שטח >>>

כמו כל מסע מוצלח, טיול זה ראשיתו במשאת נפש להגשמת חלום. בביקורי הקודם במונגוליה נחשפתי לתרבותם הקסומה של המונגולים ממוצא קזחי, המשמרים מנהג עתיק יומין של ציד בעזרת עיטים זהובים. בפעם ההיא לא עלה בידי להגיע אל הנוודים הקזחים, ונשבעתי לחזור.
למסע זה הצטרפו אסף אחי ואבי חבר, שביחד ולחוד חצינו בשנים האחרונות את מזרח אסיה לאורכה ולרוחבה. כבר בהכנות למסע הייתה ציפייה דרוכה. מעין תחושה שהפעם נשתתף באירוע שונה ומיוחד באמת.

לא רק ערבות דשא

האוהל הוא מסימני ההיכר של התרבות הנוודית האירו-אסיאתית. במונגולית נקראת היורטה הקזחית גֵר. מסעות הסלג`וקים במאה העשירית גרמו להפצת היורטות אל עבר מרכז אסיה, בואכה הקווקז. התיאורים הראשונים של האוהלים המונגולים והקזחים הגיעו למערב על ידי הנזירים הפרנציסקנים כדוגמת ג`ובאני קרפיני: "...בתיהם מבוססים על חישוק של ענפים שזורים והתמוכות עשויות מענפים המתכנסים למעלה מסביב לחישוק קטן יותר, שממנו ממשיך מעין צוואר דמוי ארובה. הם מכסים את שלד האוהל בלֶבד לבן, ופעמים רבות מורחים את הלבד בגיר או בעצמות טחונות כדי שיבהיק...". האמת קצת שונה. שלד הגר עשוי ענפי עץ גמישים, לרוב צפצפה, ובנוי שתי וערב כך שניתן להקימו במהירות. הגג בנוי מקורות עץ מעוגלות והכיסוי מיריעות לבד לבן, המיוצר בתהליך מפרך. בקצה הגג יש פתח דרכו יוצאת ארובת התנור, אשר מהווה את מרכז החיים של הגר. התנור משמש לבישול ולחימום וסביבו יושבים לסעוד. את האש מזינים בעיקר בגללים ולעתים בעץ, על אף היותו מצרך יקר במרחבי רכס אלטאי. למשפחות רבות יש יורטה לקיץ ויורטה לחורף, הנבדלות בגודלן ובזווית קימור הגג.
בניית האוהל נמשכת כשעתיים ונוודים רבים מסייעים במלאכה. פתח הגר מופנה לרוב לכיוון דרום וחלקו האחורי, החוימור, מקומם של הזקנים ושל החפצים היקרים ביותר נמצא בצדו הצפוני של הגר. בצד זה, עומדת שידת עץ גדולה עליה ניצבות תמונות של המשפחה ולעתים גם תמונות של בודהא, טבק הרחה ובקבוק וודקה.
מרבית המונגולים והקזחים מכניסי אורחים, ולרוב האורחים מקבלים הזמנה להישאר ללון. נהוג להשאיר סכום סמלי וניתן להחליף מתנות.
מערב מונגוליה בואך רכס אלטאי (Altai) הוא מעוזם של הנוודים הקזחים. הם מהווים את רובה של אוכלוסיית מחוז באיון אולגיי (Bayan Olgii) הגובל בענק הסיני מדרום וברוסיה מצפון.
הקזחים הגיעו למחוז זה בשנת 1840 לערך, כשחיפשו שטחי מרעה טובים בקיץ, אולם בחורף היו נודדים חזרה לבתיהם שבקזחסטאן ובמחוז שינג`יאנג (Xinjiang) שבצפון-מערב סין. כיום רואים עצמם הקזחים היושבים במערב מונגוליה כשומרי התרבות והמסורת הקזחית. לדבריהם, תרבותם נפגעה מאוד בעקבות המהפכה הבולשביקית והסטליניזציה בקזחסטאן, ובגלל המשטר הנוקשה בסין.
נסיעה של יומיים מבייג`ינג לאולאן באטור (Ulaan Baatar) בירת מונגוליה ולאחריה טיסה של כארבע שעות הביאו אותנו לבירת המחוז אולגיי (Olgii), עיירה קזחית עם השפעה רוסית חזקה, עדות לתקופת השלטון הקומוניסטי הארוך. במבט ראשון נראתה אולגיי כשאר עיירות המחוז המונגוליות: קומץ בניינים וסביבם, כטבעות לווין, גֵרִים - אוהלי הנוודים של התושבים הארעיים במבט בוחן יותר ניכר ייחודה של אולגיי כעיירה מוסלמית סונית, שבמרכזה שוכנים המסגד והמדרסה (מרכז לימוד אסלאמי). הן המדרסה והן המסגד פונים לכיוון מכה, ולכן זווית הבניה המוזרה והמיקום בשולי העיירה. תושביה של אולגיי מתגוררים בקצה המזרחי של העולם המוסלמי ומכאן השפעתה המועטה של הדת על אורח חייהם. באזור שבו הקיץ חם מאוד ובחורף הטמפרטורה יורדת ל-30 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, חוקי ההישרדות, הכנסת האורחים והמנהגים המקומיים דומיננטיים יותר מחוקי האסלאם והשריעה.
עורק החיים של העיירה הוא השוק הססגוני שמשתרע ליד בית האופרה המתפורר. בשוק נמכרים דברי מזון ולבוש לצד עורות של כבשים שזה עתה נשחטו, ותיקים רקומים בדוגמאות מסורתיות ססגוניות.
בתחילת אוקטובר 2006 יצאנו מאולגיי לכיוון שרשרת האגמים שבאזור חורגון נור (Khurgan Nuur) בדרום-מערב המחוז, סמוך לגבול הסיני. לאורך הדרך התפתל כנחש נהר חובדו (Khovd) הענק. תקופת שלהי הסתיו מאופיינת בצבעי שלכת עזים, שהופכים נסיעה זו לחווייתית במיוחד. מרחוק נראתה שיירת גמלים הנושאים ציוד רב. לאחר שהתקרבנו ופתחנו בשיחה הבנו כי הנוודים ``עוברים דירה`` ומחפשים עמק קטן, מוגן מהרוחות החזקות, כדי לעבור בו את החורף הקשה. ככל שהתקדמנו נראו פחות גֵרִים, אות לחורף המתקרב. בקה, הנהג שלנו לאורך הטיול כולו, הסביר כי מרבית המשפחות כבר נדדו למקום חם יותר, ולכן ניאלץ להסתפק בציוד הקמפינג שלנו ולא באירוח המסורתי.

ארץ השמיים הכחולים

לאחר יום נסיעה הגענו אל שרשרת האגמים המהווה את מוצא הנהר. מעליהם, על רכס קטן אוקסום יאן (Ohxom Yyn) המהווה חלק משרשרת רכס אלטאי, ברום 2,700 מטרים מעל פני הים, ראינו מאוחר יותר ציורי סלע עתיקים המתארים חיות בר וציידים רכובים על סוסים. באזור זה יש הרבה אתרים ארכיאולוגיים ובהם בלבלים - פסלים של לוחמים טורקים, וגלי חורבות המתוארכים לתקופה הטורקית המזרחית הקדומה, בין המאה השישית לשמינית לספירה.
באגמים אפשר לדוג ומסביב להם הוכשרו מסלולי הליכה יפים. לעת ערב התמקמנו על שפת האגם, לפי פק"ל קבוע של אוהלים-מדורה-ארוחת ערב, וצבעי השקיעה העזים השתקפו בו בערבוביה עם השתקפות פסגות ההרים המושלגים. לפתע זכינו בביקור של כמה חיילים שביקשו לבדוק אם יש בידינו אישור המאפשר לטייל באזור. בבוקר, לאחר שהתאוששנו מלילה קר במיוחד, יצאנו למסלול הליכה העולה מהאגמים להר וגילינו שרידים קדומים נוספים וביניהם פסלי אדם שפניהם לכיוון מזרח, מעגלי אבנים ששימשו אתרי קבורה ותחריטי צבאים על סלעים, שגירו את דמיוננו על אודות מלחמות וצבאות שעברו כאן במשך השנים.
בתום הטיול התארחנו בבית אביו של בקה הנהג. האב בן ה-76 הוא האדם המבוגר ביותר באזור ולכן זוכה לכבוד רב מאוכלוסיית הנוודים. נשות הבית עוטות לראשן מטפחת צבעונית והבנים חובשים כובעים שונים. נראה כי הכיפות המוסלמיות המסורתיות שראינו במסעות קודמים במרכז אסיה אינן שכיחות אצל הצעירים, אולם עדיין רווחות בקרב המבוגרים. העץ הוא מצרך נדיר ויקר בחורף המונגולי הקשה, ולכן מקור האנרגיה להסקה ולבישול הם הגללים של בהמות הבית, הנאספים על ידי הנשים. במהלך השהייה נוכחנו כי גם הגברים תורמים למטלות הבית, בעיקר בחינוך הילדים, ברעיית הצאן וכמובן בהכנות לחורף הקרב ובא.
האירוח היה לבבי ומקסים. כובדנו ב"סוטי צ`אי" (תה מלוח), ברקיקי גבינת עזים יבשה ובלחם מקומי. את הלילות הקרים, המלווים ברוחות עזות, העברנו מסביב לאח הדולקת בשתיית קומוס - חלב סוסות מותסס (הטעם הוא בדיוק כפי שאתם חושבים). למרות מכשולי השפה הצלחנו לתקשר. זאריפה, גיסתו של בקה, סיפרה לנו כי בעבר כשגבר רצה להתחתן הוא היה חוטף את האישה אל ביתו והיא הפכה לרכושו. כיום הגבר מבקש את רשות הורי האישה ורק אחר כך מתחתן עימה בחתונה דתית מסורתית.
מוקדם בבוקר התעוררנו למשמע צעקותיו של מרט הקטן. "בורקוט, בורקוט", צעק הילד, וכאחוזי תזזית יצאנו אחריו מבית הבוץ. לפתע ניצבו לפנינו שלושה קזחים רכובים על סוסים, לבושים במיטב בגדיהם המסורתיים ובכובע חג, ועל יד ימינם נח לו בגאווה עיט זהב, "בורקוט" בשפה הקזחית.
כשיצאנו לתור את סביבות הבית היינו כחולמים. זריחה אדומה בוהקת עלתה מלוא האופק מעל הערבות האינסופיות, המנוקדות בגרים וביורטות לבנות, וביניהם רועים גמלים דו-דבשתיים, כבשים ועזים. בחצר הבית השכן עמד בשלווה זאב, שלדברי בעלי הבית נחמס בהיותו גור על מנת לשמור על בעלי החיים ולהרתיע את הגנבים. בין הבית להר ראינו את בית הקברות העתיק של האזור ובו מצבות ועליהן חרות בליל של אותיות ערביות וקיריליות.

מפגש נוודים מרגש

בבוקר יצאנו מאולגיי לעבר סקסאי (Sagsai), שבה עמד להתחיל מפגש הציידים. אירוע זה מתקיים מדי שנה בראשית חודש אוקטובר ומהווה מפגש חברתי לנוודים. בגלל המרחקים הגדולים והיעדר דרכים סלולות נפגשים מרבית הציידים פעם בשנה בלבד, ושמחת המפגש מוסיפה לנופך המחשמל של האירוע. במרכז החגיגות עומד פסטיבל שבו משולבות תחרויות רכיבה רבות, בהן מפגינים הציידים את שליטתם בסוסים תוך כדי מאבק על פגר של עז או שליחת עיט אל עבר טרפו. רוב באי הפסטיבל הם תושבי המחוז ובנוסף מגיעים נציגים מונגולים, על מנת לחזק את הקשר של המחוז הקזחי עם המדינה הריבונית מונגוליה. אירוע זה מאפשר הצצה נדירה לחייהם של הנוודים הקזחים ולמורשת הציד שלהם.
במחוז באיון אולגיי חיים כ-100 ציידים, כולם גברים. ביניהם צעירים וזקנים, שהמשותף לכולם זו הזיקה העמוקה למסורת ולתרבות הציד. היום הוא יום חג ברכס אלטאי. תושבי האזור עושים דרכם לעבר שטח הכינוס כשהם רכובים על סוסים, גמלים, אופנועים וג`יפים רוסיים. ניחוח תבשילים עולה מהגרים שהוקמו כמסעדות מאולתרות לשני ימי הפסטיבל. שלל צבעים מרהיב של תלבושות מסביב, הגברים במיטב מחלצותיהם המסורתיות, לראשם כיפה צבעונית או כובע מפרוות שועל, והנשים בשמלות חג ססגוניות, נושאות תיקים רקומים ולראשן מטפחות צבעוניות. הילדים מתרגשים וכל באי האירוע מברכים זה את זה בברכת ``סלאם עליכום``.
על גבעה המזדקרת מעל לעמק רחב הידיים ראינו מרחוק צייד ולידו עיט וסוס. כאשר הגענו לראש הגבעה עמדנו משתאים לנוכח המראה המקסים, כשמכל גיא ושביל הגיחו עוד ועוד ציידים רכובים על סוסיהם. חלקם הגיעו בגפם ואחרים עם פמליה קטנה של חברים, שליוו אותם בימי הרכיבה הארוכים מאוהליהם עד לסקסאי. בראש הגבעה פגשנו לראשונה במרל הצייד הזקן. מרל והעיט קארא הסתכלו זה על זה כשותפים לאותו גורל של חיי נדודים וציד. מרל עסק בהכנות אחרונות לקראת התחרויות והאכיל את העיט ברגל של ארנבת שהוציא מאבנטו. צייד אחר לידו הניח כיסוי ססגוני על ראש העיט והשחיז את טפריו. אחרים אכלו והחליפו חוויות מהשנה החולפת. נראה כי מרל והציידים האחרים מתרגשים מהמפגש ומהתחרויות הצפויות.

תחרות רכיבה רומנטית

שיר עם קזחי שבקע מהרמקול נתן את האות להתחלת הפסטיבל. התחרויות הראשונות עסקו בקשר (ואולי בתקשורת) שבין הצייד למכונת המלחמה - העיט הזהוב. הציידים התחרו ביניהם על שליטה בעיט ועל תוקפנותו מול פגרי שועלים שנגררו מאחורי סוסים דוהרים. בעודם רכובים על סוסיהם סימנו הציידים לעיט בצעקות ובהנפת רגל של ארנבת וקראו לו לשוב אליהם. בתורו של מרל עמדנו דרוכים. מרל יצא בדהירה מלווה בצעקות רמות והעיט, נטול כיסוי עיניים, הביט בו מרחוק, יַשוּב על מדף סלע. לפתע זינק העיט אל השמיים ובמהירות צלל והתיישב על שרוול המגן שעל זרוע אדונו. הצייד כיסה את ראשו של העיט והאכיל אותו בפיסת בשר בתמורה לצייתנותו. התחרויות נמשכו ולוו בהתרגשות ובהתלהבות הקהל, שהריע לצייד שזכה במרב הנקודות על שליטתו בעיט. נראה כי הרוכב הקזחי וסוסו חד הם, ובצירוף העיט נוצרת מכונת צייד משומנת היטב. העיט משמש לצייד עיניים וביחד הם כמעט בלתי מנוצחים במרחבים ההררים של רכס אלטאי. אנו נקשרנו למרל וקבענו כי לאחר הפסטיבל נצא איתו, על סוסים, כדי ללמוד ממנו את סודות המסורת העתיקה.
אחר הצהריים התחילו תחרויות ה"בוזקאשי", שמקורן במרכז אסיה. שני גברים רכובים על סוסים נאבקים על פגר של עז, כשהם אוחזים משני צדיו ומנסים לחלצו אחד מהשני על ידי משיכות. בתחרות זו כמעט הכל מותר, מתחבולות פשוטות ועד התגרות בסוסו של היריב.
המתחרה נאלץ להתמודד עם סוסו ועם היריב במקביל, על רקע התרועות של הקהל המשולהב.
לאחר מכן התקיימה תחרות רכיבה על סוסים השונה בתכלית מהתחרויות שראינו אצל האוכלוסייה המונגולית. בתחרות זו מתחרים גבר מול אישה בדהירה פראית, כאשר מטרת הגבר היא לנשק את האישה ומנגד מטרת האישה היא להצליף בגבר, תוך כדי רכיבה. הקהל המתגלגל מצחוק ושאיפתו הברורה לראות את האישה מנצחת, נוכח ניסיונותיו הנואשים של הגבר, הפכו תחרות זו למשעשעת במיוחד. לקראת ערב, עת התחילו הרוחות לנשוב מרכס אלטאי אל העמק רחב הידיים, הסתיים לו היום הראשון של הפסטיבל.
הקשר שבין האדם לציפור
את רובו של היום השני תפסו מקצי הגמר של תחרויות היום הקודם, שהסתיימו בתחרות דהירה מרתקת על גמלים דו-דבשתיים עוטי סרטים ואוכפים צבעוניים. הקזחים גאים מאוד בגמליהם ובחוזק האדיר של בהמה נאמנה זו. שריקת השופטים סימנה את תחילת התחרות האחרונה, רכיבה על סוסים לאורך מסלול בן 15 ק"'מ. התחרות מוגבלת לילדים עד גיל 16 הדוהרים כולם ללא אוכפים, על מנת להפחית מהמשקל שנושא הסוס ולאפשר לו לדהור מהר יותר.

כשהרוכבים הצעירים נראו באופק צעקות העידוד התחזקו. לכל אחד מהמתחרים היו קרובי משפחה בקהל שעודדו אותו ללא הרף. ההתלהבות הגיעה לשיאה כשהרוכב הראשון חצה את קו הסיום. הוא התקבל במחיאות כפיים ובשריקות, והגברים המבוגרים ניגשו אליו ולחצו את ידו לאות הערכה וכבוד. לאחר מילות נימוסין בין משתתפי הפסטיבל תם האירוע הקסום, הציידים החלו לארוז את מעט מיטלטליהם ולהיפרד איש מרעהו טרם יתחילו ברכיבה הארוכה אל גריהם המרוחקים. מהשיחות בקהל הבנו כי מפגש הציידים השנה היה מוצלח במיוחד ואנו היינו מאושרים כי נפל בחלקנו לחזות באירוע מופלא זה.
כבר למחרת יצאנו רכובים על סוסים יחד עם הציידים מרל וידיגיי, אחיו של בקה הנהג. נכנסנו לנקיק צר ומרל עצר את סוסו והסביר כי יש להתחלק לשתי קבוצות: האחת תרכב בנקיקים ובוואדיות ותפקידה לצעוק ולהשמיע קולות של חיות, והשנייה תעלה לקו הרכס ובהתאם לזיהוי בוואדי תשלח את העיט אל עבר הטרף. שטוף אדרנלין עליתי עם מרל לקו הרכס, שומע מרחוק את הדי הצעקות. בעודנו ממתינים למעלה התגלגלה בינינו שיחה על המסורת, הציד וחיי הנדודים. מרל סיפר בגאווה כי הוא בא ממשפחה ששומרת על מסורת הציד לאורך דורות, והוסיף בצער כי הדור הצעיר אינו רוצה להמשיך בדרך זו כיוון שהאוניברסיטאות באולגיי ובאלמטאי (Almaty), לשעבר אלמה אטה שבקזחסטאן קורצות יותר. הוא סיפר על הקשר האמיץ והמופלא בין האדם לציפור. בחודשי הקיץ הצייד מאכיל את העיט כאילו היה בן משפחה ודואג לכל מחסורו. בחודשי החורף הקרים העיט גומל לצייד, צד עבור אדונו ובכך מכלכל את משפחתו. שיא עונת הציד הוא בחורף הקשה, כשהשטח מכוסה בשכבת שלג עבה. על רקע השלג הלבן קל יותר לעיט לזהות את פרוות הטרף כגון שועל או זאב קטן. מרל סיפר על הקושי הרב בימי הרכיבה הארוכים, כאשר בחוץ קר ומושלג והוא נחוש לחזור הביתה עם בשר למשפחתו. ניכר כי למרות הקושי שבחיי נדודים אלה, מרל גאה מאוד במסורתו ובדרך חייו.
באותו היום לא הצלחנו לצוד אך הרגשנו בני מזל על שפגשנו באדם מופלא זה, ששיתף אותנו בחוויותיו. לאורך ימי המסע לא יכולתי שלא לחשוב על העיט, שכגוזל רך נחמס מקן אימו לטובת אילוף, לעתים אכזר, שבסופו הפך למכונת ציד מיומנת. אבל ממרחק של זמן ומקום ברור לי שהלך מחשבה כזה לא מתאים לתבנית מחשבתו של הנווד הקזחי. לדידו של איש הטבע לא מדובר באכזריות אלא בהישרדות ובשמירה על מסורת הולכת ונעלמת. לאחר מספר ימי טיול נוספים, בהם גמענו את מרחבי המחוז העצומים בג`יפ רוסי שְ.ֹ.בע ימים וזיכרונות, נפרדנו מאנשים מופלאים וקסומים אלה שיישארו בליבנו לעד.

*פורסם במגזין מסע עולמי

טיולים הקשורים למאמר