אתיופיה - אנשי העץ והאבן צילום: הדס זהבי

צרו עימנו קשר

משאית הספארי הענקית עשתה את דרכה בשביל המתפתל על צלע ההר בינות למטעים וחלקות הדגנים המוריקים. הנוף הירוק השתלב היטב עם האדמה החומה והטופוגרפיה ההררית. על הגבעות הסמוכות ניתן היה להבחין במדרגות ההר החקלאיות (טרסות) שהקימו אנשי הקונסו (Konso), אותם אנו עתידים לפגוש בעוד מספר דקות. עוד עיקול דרך אחרון והנה אנו בקרבת הכפר מצ`קה (Mecheka): עשרות ילדים קטנים עטים על המשאית, מכרכרים סביבה, צווחים "ביר, ביר" (המטבע האתיופי) ומתכוננים לרגע בו תרד קבוצת הישראלים מן המשאית ותכבד את ילדי הכפר בנוכחותם. קבלת פנים חמה, כנה ותמימה כדוגמת זו שזכינו לה בכפר זה של בני הקונסו, אופיינית מאוד לכל אותם כפרים נידחים שאינם עמוסי תיירים.

טיול ייחודי לאתיופיה כולל הארר עם אקו טיולי שטח >>>

טיול בלתי נשכח לאתיופיה בחגיגות המסקל עם אקו טיולי שטח >>> 

טיול מיוחד במינו לאתיופיה אל מדבר דנקיל עם אקו טיולי שטח <>>

בפיהם של התרמילאים המערביים הפוקדים את אתיופיה זכו תופעת ההתלהבות וגילויי השמחה הללו לכינוי "היסטריית הפרנג`י" (פרנג'י – "אירופאי" באמהרית, שהפך לשם כולל לאדם לבן ולכינוי נפוץ לתייר המערבי באתיופיה).

מסע חוצה מזרח אפריקה

היה זה במסגרת המסע המפרך בין ניירובי, בירת קניה, ואדיס אבבה, בירת אתיופיה. המטרה היתה לחצות בדרך היבשה את החלק המרכזי של מזרח אפריקה. עם חציית הגבול המדיני מקניה לאתיופיה, חשנו כי מבחינת מימד הזמן שבנו עשרות שנים לאחור, והדבר בא לידי ביטוי בין היתר בכמות התיירים המועטה מגיעה לדרום אתיופיה, שהוא אזור נידח ומנותק. לשם השוואה, קניה שאוכלוסייתה מונה כ- 30 מיליון איש קלטה בעשור האחרון כ- 800,000 תיירים בממוצע בשנה, ואילו אתיופיה שגודל אוכלוסייתה כפול ומונה כ- 60 מיליון איש, קולטת בשנה לא יותר מכמה עשרות אלפים של תיירים. אמנם בשנים האחרונות עושות ממשלת אתיופיה ורשות התיירות הלאומית מאמצים לשפר את התשתיות, אמצעי השיווק ובעיקר את תדמיתה של אתיופיה כיעד אטרקטיבי לתיירות היסטורית ותיירות אקולוגית
(Eco-tourism), אך נראה כי המלאכה עוד רבה, והדרך עוד קשה, תרתי משמע.

התייר המערבי המפונק לא ימצא בדרום אתיופיה את השירותים ותשתית התיירות הנפלאה של שמורות הטבע המפורסמות של קניה, אך לעומת זאת הוא יגלה כאן אזור בתולי, נידח ומרתק, שטומן בחובו מוקדי טבע ותרבות אותנטיים ולא מתויירים, ובראשם קבוצות אנושיות מרתקות וססגוניות מיוחדות במינן. לא לחינם זכה אזור דרום מערב אתיופיה לכינוי "מוזיאון אנתרופולוגי", בשל מגוון הקבוצות האתניות המתגוררות באזור זה. הקונסו הם רק אחת מהקבוצות הללו.

לילה ראשון בקונסו

אל העיירה קונסו (Konso) הגענו לאחר מאבק עיקש שערכה משאית הספארי שלנו עם איתני השטח והתקלות שניכרו בדרכנו. עיירה קטנה זו נמצאת במיקום מרכזי על פרשת דרכים המובילה אל עמק האומו במערב ואל אזור אגמי השבר הסורי אפריקני במזרח ובצפון. האגם הקרוב ביותר לקונסו הוא צ'אמו (Chamo), שבקרבתו נמצאת גם עיר המחוז הגדולה בדרום אתיופיה –. ארבה מינץ'.
עם הגיענו התמקמנו באחד ה"מלונות" המקומיים, שהוא בעצם מתחם רב תכליתי הכולל בתוכו אכסניה, מסעדה, בר, חניון טיפולים למשאיות ו...בית בושת.

העיירה קונסו היא המוקד המסחרי של שאר כפרי הקונסו באזור, כ- 40 במספר. למעשה השם הנכון של בני הקבוצה אתנית זו הוא "הונצו" (Honso, או Honzo), על שם אחת הגבעות המתנשאת בלב המרחב הגיאוגרפי בו הם נמצאים כפריהם. שמו האמיתי של הכפר הנושא את השם קונסו הוא באקואלה- Bakuele, אך בשל מרכזיותו וחשיבותו הכלכלית והחברתית הוא נקרא בפי כל "קונסו".
לאחר התארגנות קצרה באכסניה יצאנו להכיר את המקומיים, אשר שמם יצא להם כידידותיים ביותר וכמסבירי פנים (אך גם פושטי יד, כמובן...). ואמנם, לאחר שעות נסיעה ארוכות ומייגעות במשאית הספארי, היה מרגש מאוד לפגוש אנשים נעימים אשר מצאו ענין רב במשאית הטיולים שלנו כמו גם במוצאנו מארץ הקודש. התברר כי ההתעניינות מקורה בידע הרב על הנצרות ועל ארץ ישראל אשר הועבר למקומיים באמצעות "חברת המיסיון האיסלנדי" (IMS), הפועל בקונסו מאז שנת 1954 ואשר הצליח לאסוף אליו מאמינים רבים. פעילות המיסיון כוללת עבודת דת בכנסייה המקומית, עידוד מקצועי לפרוייקטים חקלאיים, הענקת שירותי בריאות וסיוע ליוזמות פיתוח מקומיות. הפעילות מוגדרת כהצלחה רבה, בהתחשב בעובדה שבפעילות הדתית בכנסיה רשומים כ- 23,000 חברים. יחד עם זאת יש לציין כי רוב אנשי הקונסו אינם מוגדרים נוצרים, אלא הם מאמנים באל "שלהם", המכונה Wak, וסיפורי הנצרות מהווים עבורם מסורת משנית, אם בכלל.

אנשי האבן והעץ

עם שחר נפרדנו מהרעש וההמולה של עיירת המסחר קונסו, כאשר יעדנו הוא ביקור באחד הכפרים הרחוקים הממוקם על ראש אחת הגבעות. חלפנו על פני השוק המקומי של סוחרי העצים המיועדים להסקה ולבניה והעפלנו אל הגבעות. משהתקרבנו אל פאתי הכפר, Mecheka שמו, יכולנו לחוש את גלי ההתרגשות של הילדים המצפים לבואנו, כשהם אחוזים ב"היסטריית הפאראנג'י" המפורסמת.
ירדנו מן המשאית והתקבלנו בחום אנושי רב ומרגש ע"י זקני הכפר, אשר הצליחו אך בקושי להרגיע את עדרי הפרחחים אשר לא הפסיקו לדרוש מאתנו "ביר, ביר" (המטבע האתיופי) או לחילופין "כרמלה, כרמלה" (סוכריות). העובדה כי היינו קבוצה קטנה איפשרה לנו להסתובב ברחבי הכפר באופן נעים וחופשי.

אנשי הקונסו ידועים כאנשי עמל חרוצים אשר עוסקים בעיקר בחקלאות. הטופוגרפיה ההררית באזור בו הם חיים אילצה אותם להסתגל לתנאים הגיאוגרפיים המיוחדים ולאתר דרכים יעילות לניצול יעיל של משאבי הקרקע והמים, בעיקר באמצעות שיטות השקיה שימנעו הצפות. בשל מיקומו הגיאוגרפי וגובהו
(1,600 מ' מעל פני הים) האזור אמנם עשיר במשקעים (ממוצע שנתי של כ- 650 מ"מ גשם), אך תפעול לא נכון של השקיית החלקות עלול להביא לפגיעה ביבולים הרבים, שמהווים מקור החיים העיקרי של הקונסו. מיני הגידולים החקלאיים והתבואה הם רבים ומגוונים: דוחן, דורה (סורגום), חיטה, שעורה, תירס, אפונה, שעועית, תפוחי אדמה, קישואים, חמניות, בננה, כותנה, קפה ואפילו דבש המופק מפרחי עצי השיטה (אתיופיה מייצאת דבש זה לאירופה).

המרחב הגיאוגרפי בו חיים אנשי הקונסו (שמספרם הכולל נאמד בכ- 60,000 נפש, נכון לסקר הדמוגרפי האחרון שנערך לפני מספר שנים) הוא למעשה אזור מעבר בין האזורים המישוריים ממזרח (במרכזם עובר הבקע הסורי-אפריקני שבו מצויה שרשרת האגמים החוצה את אתיופיה, שבעה במספר) שבהם חיים השבטים הנוודים והנוודים-למחצה, ובין עמק האומו היובשני ממערב ומדרום.

למעשה הקונסו הם תת קבוצה קטנה שפרשה מהקבוצה האתנית הגדולה הנמצאת בכל המרחב של דרום אתיופיה וצפון קניה - הבורנה (Borana). הבורנה, אשר מספרם נאמד בכמה מיליונים, והקונסו שייכים שניהם לקבוצה הראשית במרחב –. האורומו (Oromo) (או כפי שהם מכונים באמהרית גאלה- Gala).
שתי הקבוצות הללו דוברות שפות דומות, המשתייכות לשאר הקבוצות דוברות כושיתית (או חמיתית).
אין מידע ודאי לגבי מועד הפרישה של הקונסו ומה היו הגורמים לכך, אך ברור לנו כיום שההתבדלות המרחבית היא זו אשר עיצבה את דפוסי החיים הכלכליים והתרבותיים שלהם, שנגזרו מהפיכתם ליושבי קבע המתבססים על עיבוד הקרקע. מקור המידע היחידי לגבי נסיבות ההיבדלות הזו הוא על בסיס תאורים מילוליים העוברים כמורשת בעל פה, ואשר אינה מעוגנת בספרות מקומית או עדויות פיזיות בנויות. לטענת זקני הקונסו הם יושבים באדמתם מזה כ- 700 שנה, אולם קשה לבסס זאת על מקורות היסטוריים או אנתרופולוגיים מהימנים.

בידודם היחסי של אנשי הקונסו אילץ אותם לפתח טכניקות חקלאיות שלא היו ידועות כלל באזור, בראשן מדרגות ההר (טרסות). מדובר בעקרון המוכר לנו מאזור ההר בארץ ישראל, המנצל את התוואי הטופוגרפי ומאפשר לאדם לתכנן ולשלוט בהשקית היבולים. הקרקע הפורייה מסייעת לפתח את מגוון הגידולים החקלאיים ואיכותם, המהווים את מרכז החיים הכלכליים של הקונסו.

במהלך השנים התברר לאנשי הקונסו שבחקלאות אין די: בידודם הגיאוגרפי אילץ אותם לפתח בנוסף גם כישורי מסחר, וזאת על מנת להשלים את המוצרים שאינם בנמצא באזורם –. בעיקר בשר בקר וחומרי גלם מתכתיים. קשרי המסחר מתנהלים נעשים בעיקר מול קרוביהם ממזרח- אנשי הבורנה המתגוררים באזור המישורי שלמרגלות גבעות הקונסו.
למעשה בין שני הקבוצות הללו יש מערכת יחסים המתבססת על עיקרון של סחר חליפין: אנשי הקונסו המתמחים בחקלאות משווקים את תוצרתם לאנשי הבורנה, אשר מצדם מספקים בעיקר בשר למאכל וחומרי גלם שונים. העובדה ששתי הקבוצות האתניות הללו הן בעלות מוצא משותף, שפה משותפת (הנקראת Konsina, שפירושו "שפת הקונסו", המשתייכת לקבוצת הלשונות הכושיתיות) ואף מנהגים וטקסים תרבותיים זהים, היא שמאפשרת את הסימביוזה החברתית-כלכלית הזו. בראיה פונקציונלית נראה כי בבסיס הדו קיום הזה עומדים האינטרסים הכלכליים והם אשר שומרים על היציבות והאיזון החברתי-תרבותי בין שתי הקבוצות.

מנקודת מבטם של הקונסו, הרי שהם רואים עצמם כנעלים על הבורנה, בעיקר הודות לכושר הישרדותם כמיעוט שהסתגל לחיים בהרים, כמו גם לכישוריהם הטכניים והצלחותיהם בתחום החקלאות ההררית, ומעל לכל בשל חריצותם הבאה לידי ביטוי בעבודות מלאכה שונות: אריגה, קדרות, ייצור כלי עבודה ועיבוד כותנה (שמיכות הכותנה העבות שמייצרים הקונסו הן מצרך מבוקש בכל אתיופיה, הן לתיירים והן לשוק המקומי).

יתכן והשונות המנטלית וההבדלים בדפוסי החיים הכלכליים בין הקונסו והבורנה הם שהביאו בעבר להתנגשויות אלימות בין שתי הקבוצות הללו. נחיתותם המספרית הביאה את בני הקונסו לפתח שיטת התגוננות יחודית (לפחות באתיופיה) של בנית חומות אבן סביב כפריהם ואדמותיהם החקלאיות. את הכפר מקיפה טבעת ירוקה של עצים וצמחיה, לצרכים אסתטיים ושימושים כאחד. במהלך הקרבות הקונסו כמעט ולא עשו שימוש מעולם בחץ וקשת, אלא רק בכידונים ובאבנים אותם הם מיידים בדייקנות רבה - מיומנות אותה רכשו בעת ההגנה על היבולים מפני הציפורים...

בנוסף לאבן, המשמשת להקמת חומות, גדרות, טרסות, בארות, סכרים והכנת כלי מלאכה שונים (סדן, ראשי חיצים, כלי חיתוך וליטוש, טחינת תבואה ועוד), עושים בני הקונסו שימוש נרחב גם בעץ כחומר גלם לבניית בקתות, חומר בעירה ומוצרי אומנות ("בובות קונסו" כתומות הן מוצר מזכרת פופולרי בקרב התרמילאים והמבקרים בכפר). התבססות זו על שימוש באבן כמיגון פיזי חיצוני ומלאכת עיבוד העצים לצרכים אסתטיים וסימבוליים הם שהעניקו לקונסו את הכינוי "אנשי האבן והעץ", שכן אלה הם שני המרכיבים החומריים העיקריים בחיי היום יום שלהם.

המבנה החברתי של הקונסו

אוכלוסיית הקונסו כוללת כ- 9 קבוצות מוצא ראשיות (clan) שכל אחת מהן כוללת בממוצע כ- 7,000 איש (clan- קלאן: קבוצת מוצא גדולה שחבריה רואים עצמם כשייכים לאב קדמון משותף, אך בשל גודלה הרב של האוכלוסיה לא ניתן להצביע על הקירבה הביולוגית המדויקת ביניהם). בראש כל קלאן עומד ראש הקבוצה המכונה Pokwalla, שמתפקד כמנהיג רוחני לא פורמלי.
כמקובל אצל רוב הקבוצות האתניות ממוצא האורומו (Oromo), אימצו לעצמם הקונסו מבנה חברתי המתבסס על שיוך עפ"י קבוצות גיל: הקבוצה הראשונה כולל את הילדים (הבנים) בגילאי 6-12 לערך. לאחר מכן הם עוברים לשכבה הגילאית של המתבגרים, המכונה Farida, שיעודה הוא להכשיר את הנערים לבגרות ולהפוך אותם לגברים. בשלב השלישי במידרג החברתי הם כבר למעשה לוחמים (הנקראים בשפת הקונסינה Hrela) אשר יכולים כבר להינשא ולהקים משפחה ואף להיות בעלי זכויות לבעלות על קרקע. בשלב זה יכול הגבר לשאת מספר נשים, אשר יתגוררו בנפרד אך בסמיכות אליו. לבסוף הם מגיעים אל השכבה החברתית העליונה של המבוגרים. לכל שכבה חברתית שכזו יש מבנה מגורים, מעין "מועדון חברים". אצל שכבות הגיל של הצעירים והרווקים קיימים חדרי שינה משותפים: אלה הם מבנים מקורים בתקרת סכך צפוף אשר פתוחה בצדדיה בכדי לאפשר קשר עין עם הסובב, בעיקר עם בנות המין השני...

המבנה הכלכלי מתבסס על תחושת השייכת לקולקטיב של הפרטים אשר יש להם הזדהות חזקה מאוד עם יעדי החברה כולה: שיפור הגידולים החקלאיים (באיכות ובכמות) ושיפור רמת ההתגוננות הפיזית באמצעות בניית גדרות האבן סיבי החלקות וסביב הכפרים. רמת הלכידות החברתית הגבוהה והשמירה על הרמוניה פנימית בין הכפרים השונים ובתוכם הם אבני היסוד של בני הקונסו והם סוד הישרדותם, בנוסף לחריצותם ומסירותם לעבודה החקלאית.
בראש כל כפר עומד ה``בלאבאת`` (balabbat, או balebeat), שכשמו כן הוא: "בעל הבית" ("בלאבאת" היא מילה באמהרית, שהיא שפה שמית ומכאן הדמיון לעברית). ה"בלאבאת" הוא פקיד ממשלתי אשר אחראי על הכפר בפני השלטונות, ותפקידו לשמש איש קשר של הכפר מול המימסד והבירוקרטיה.

אובססיה פאלית

השוטטות בשבילי הכפר הצרים הבנויים כמבוך המחישה לעינינו את אחד המאפיינים המרכזיים בתרבות הקונסו: על חלק מהבקתות ניתן היה לראות מעין כיפה קטנה נוספת. שיערנו כי מדובר במכסה הניתן להסרה והמשמש לצורכי איוורור, תאורה או הוצאת עשן הבישול, אך התברר כי זהו פרט ארכיטקטוני הבא לציין עוצמה ופיריון באמצעות הרמיזה הסימבולית לאבר מין זכרי. צורת בניה זו של גגות הבקתות היא ייחודית לקונסו, וניתן לראותה בכל הכפרים במרחב ההררי בהם הם חיים. בשל העובדה שהכיפה הכפולה באה להדגיש ולציין את הכח הזכרי, היא נמצאת רק על גגות הבקתות המשמשות את הצעירים והרווקים (הנקראות Magana), אשר שוהים בהן בשעות היום. ולהבדיל, הבקתות של המשפחות הן אכן פשוטות וחסרות את ה"כיפה" הכפולה.

מוטיב פאלי נוסף אותו מצאנו בכפר הקונסו הוא פריט קישוט למצח הנקרא "קלאצ'ה" (kallacha): זהו גוף מתכתי קטן המעוצב בצורת אבר מין זכרי, אשר מחובר לרצועת עור. גבר לוחם אשר הצטיין בקרב מסוים והצליח להפיל רבים מחלי האויב עונד את ה"קלאצ'ה" על מצחו, בעיקר בעת טקסי המעבר הנערכים בכפר. במבט ראשון נראה כאילו מדובר בעיטור המזכיר חרב או חץ (שהם כלי הנשק שרווחו בעבר באזור) אך בשיחה עם עונדי הקלאצ'ה התברר כי הכוונה היא בפירוש לפין. יש לציין כי פריט זה אינו ייחודי לבני הקונסו , והוא מוכר גם במורשת של בני הבורנה.

נדמה כי האטרקציה המרכזית בביקורנו בכפר הקונסו היו מצבות העץ המפורסמות. לאחר כשעה של שוטטות בשבילי הכפר, הצצה אל בתי המקומיים וחילופי מתנות עם הילדים הגענו אל הכיכר המרכזית של הכפר, הנקראת "מורה" (Mora): הכיכר, שאינה אלא רחבה חולית גדולה משמשת להתכנסויות, ריקודים ועריכת טקסי מעבר (passage rites) משכבת גיל אחת לאחרת.
בצד הכיכר היבחנו בשורת פסלים עשויים עץ, אשר גולפו בצורת אדם. פסלים אלה הם למעשה מצבה לאחד המצביאים אשר נהרג בקרב. לצדו נמצאות מצבותיהם של אשתו ושל קורבנותיו. על גבי המצבות אין כל כיתוב מילולי, משום שראש המצבה כולל תאור של פורטרט אדם, שאמור להזכיר למתבונן את פניו של המת.

מצבות אנתרופומורפיות (בעלות צורת אדם) אלו של הקונסו מכונות "וואגה": המונח המקורי הוא
wa aka שפירושו "משהו השייך לסבים, לאבות הקדמונים", אך לרוב הוא נהגה כמילה אחת- waga, שזהו גם שם האל בו מאמינים הקונסו. האנתרופולוגים מגדירים פסלים מסוג זה כ"טוטם" (Totem), כלומר פריט מוחשי מעולם החי, הצומח או האדם, המסמל עבור הקבוצה את הקשר המיוחד שלה אל מוצאה המשותף –. אב קדמון, גיבור מיתולוגי או רוח רפאים כלשהי (מקור המילה ``טוטם`` הוא בשפת האינדיאנים, ופירושה –. "הוא קרוב שלי"). המושג הוגדר ונחקר בשנות ה- 30 של המאה ה- 20 ע"י האנתרופולוג הבריטי רדקליף-בראון, ואף ע"י אבי תורת הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, שטען בספרו "טוטם וטאבו" כי הטוטם מסמל עבור החברה את דמות האב הקדמון אשר מגן עליה ובו בעת גם יוצר יראה כלפיו.

למעשה, גם בחברה המערבית מוכרים סוגים שונים של טוטמים, גם אם הם אינם משמשים באופן ישיר כאובייקטים בטקס דתי או פולחן הקשור ישירות בטוטם. כך למשל, קבוצות כדורסל ובייסבול העושות שימוש בסמלי בעלי חיים שונים ("שיקגו בולס") או מפלגות פוליטיות בארצות הברית (הפיל עבור הרפובליקנים והחמור עבור הדמוקרטים). במקרה של הקונסו, הטוטם הוא מצבת העץ המגולפת בדמותו של הלוחם ההרוג, המציינת עבור הקהילה את הזיקה שלה אליו ובכך תורמים להגברת הלכידות החברתית והקונצנזוס התרבותי.

סוג העץ המשמש להכנת המצבות מכונה "גאיו" (gayo). ההבחנה בין מצבות הגברים והנשים נעשית באמצעות גילוף מובלט של אברי המין (פין) והפוריות (שדיים) על גבי המצבה. סימון נוסף לגברים הוא בליטה בראש, אשר מסמלת באופן פאלי את הקלאצ`ה. במידה והצליח הלוחם להרוג גם חיית טרף, למשל אריה או נמר, הרי שגם הם יזכו לדמות מגולפת בעץ על מנת שייחרטו בזכרון הקולקטיבי של הקהילה. במספר כפרים ניתן לזהות גם דמות עץ של קוף, המסמלת את עושרה של המשפחה (הקוף נחשב לחיית מחמד המצביעה על רווחה כלכלית). אפשרות נוספת לסמן את השפע והרווחה היא להציב מספר אבנים בחזית המצבה, כמספר חלקות האדמה שהיו ברשותו של ראש המשפחה.
יש להבין כי עצם ההקמה של המצבות המיוחדות הללו הוא שמצביע יותר מכל על העושר הכלכלי והמעמד החברתי הגבוה, משום שהכנתן היא בבחינת אומנות הידועה רק למעטים, ואשר שכר עבודתם הוא גבוה ביותר. לפיכך, אין לראות במצבות אלו בבחינת חלק מהקבר עצמו (לעיתים האדם המת נקבר במקום אחר לחלוטין), אלא מעין אנדרטה, יד זכרון שמטרתה להנציח את פועלו והשגיו האישיים של האדם.

כאשר התבוננתי ובחנתי את המצבות הייחודיות הללו, נזכרתי במקום אחר באפריקה בו נתקלתי במצבות קבורה בהן קיים עקרון דומה: כוונתי לבית הקברות היהודי אשר בא-סאווירה, עיר נמל הנמצאת לחופו של האוקיינוס האטלנטי במרוקו: בבית קברות זה, על גבי חלק מן המצבות המסותתות באבן ניתן לזהות דמות אדם. ההבחנה בין המינים, כפי שנעשתה בא-סאווירה, היא על בסיס שיער הראש: על ראשי מצבות הנשים מופיע צורת שיער ארוך, ואילו על גבי מצבות הגברים אין תוספת שיער.

ואם לא די לנו בסמלים פאליים, במרכז הכיכר ניתן לזהות עוד מוטיב בולט: גזע עץ ערער ענק שהתנשא לגובה של יותר מ- 10 מטרים, אשר שימש כאנדרטה הקולקטיבית הראשית של בני הכפר. ריבוי המוטיבים הפאליים אצל הקונסו (כיפת מגורי הזכרים, הקלאצ'ה, גילוף מפורט של הפין על המצבות, גזע עץ חשוף וארוך במרכז הכיכר) הביא את האנתרופולוג הבריטי פרופ' כריסטופר הולפייק (Hallpike) לכנות את הקונסו כבעלי "אובססיה פאלית".

המחקר האנתרופולוגי

החוקר המערבי הראשון ש"גילה" את ארץ הקונסו היה פרופ` אדולף ג`נסן, אנתרופולוג גרמני שחי בין כפרי הקונסו בשנת 1935. לאחר מלחמת עולם השניה שב ג`נסן לאתיופיה בכדי להשלים את מחקרו, אשר בסיכומו של בר לא היה מקיף מפורט, היות וג`נסן לא הכיר בייחודם התרבותי של הקונסו, הוא סבר כי זו קבוצת משנה של אנשי הבורנה ותו לא.

פרופ` כריסטופר הולפייק ערך עבודת שדה מקיפה בעת שהתגורר בקרב הקונסו במשך מספר שנים בשלהי שנות ה- 60 של המאה ה- 20: הוא למד את עיקרי אמונתם, דפוסי החיים הכלכליים שלהם ואת מרכיבי התרבות המרכזיים בחייהם ואת ממצאיו ומסקנותיו פירסם בספרו האתנוגרפי המצוין "הקונסו שבאתיופיה"
(The Konso of Ethiopia). כאמור, הולפייק סבור שהמאפיין התרבותי המרכזי של הקונסו הוא משיכתם האובססיבית לסמלים פאליים, הבאים להדגיש כח ועצמה זכריים כלפי חוץ וכושר פריון ושפע כלכלי כלפי פנים. יחד עם זאת, אין מדובר כאן בהפגנת אגרסיביות לשמה, אלא רצון ליצור הרתעה שתמנע מן היריבים לתקוף. אדרבה, אנשי הקונסו הם מסבירי פנים, ידידותיים ונעימים מאוד למפגש. הם עצמם מגדירים עצמם כ"עובדי אדמה שוחרי שלום".
פרופ' הולפייק, אשר מרצה כיום באוניברסיטת אונטריו, קנדה, ממשיך לחקור את הקונסו: בהרצאה שנשא באוקטובר האחרון במסגרת כנס אקדמי שנערך בשוויץ, הוא תיאר את דפוסי ההישתנות החברתיים והפוליטיים של הקונסו, כתוצאה מתהליכי המודרניזציה שפוקדים את אתיופיה. פרופ` הולפייק סבור כי הקונסו הם דוגמא של קבוצה שבטית הנמצאת בתהליך של התפתחות מחברה מסורתית המתבססת על חקלאות, ייחוס לקבוצות גיל, מיגדר (Gender, הבדלים בין המינים בהקשר החברתי) אל חברה הנסמכת על ערכים אוניברסליים, כלכלת מטבע, ומינהל מרכזי. האם תהליך זה הוא בבחינת איום על התרבות המקומית או שמא הוא אתגר להישרדותה? האם ישכילו הקונסו להשתלב בתהליך הפיתוח תוך כדי שמירת ערכיהם הבסיסיים ? כל שנוכל לעשות הוא לקוות שהמודרניזציה והקידמה לא יסנוורו את עיניהם של הקונסו והם ישמרו על ייחודם התרבותי. העובדה כי מספרם הדמוגרפי קטן, רק מקשה על סיכוייהם להצליח.

מבנה כפר טיפוסי

כפר טיפוסי של הקונסו נפרש על שטח של כ- 80 דונם והוא בנוי בעיקרון של מעגלים, מן המרכז אל החוץ, כאשר החומרים העיקריים הם האבן והעץ. לב הכפר הוא כאמור ה"מורה" (mora) –. רחבה פתוחה וחשופה המשמשת לכנסים ולטקסים. סביבה בנויים בתי הכפר העשויים עץ וקש, כשביניהם פזורים מבני הצעירים הגברים, אותם ניתן לזהות עפ"י הכיפה הכפולה בראשם. הכפר עצמו מוקף חומת אבן, למנוע כניסתם חדירה של אורחים לא רצויים.

הכפר עצמו מוקף באדמות החקלאיות אשר בהן יש חלקות מגודרות לכל משפחה. גם כאן הגידור נעשה באמצעות חומות אבן. העובדה כי גם מדרגות ההר (הטרסות) והסכרים למניעת הצפה עשויים אבן, מעניקים לכל המרחב נופך אסתטי מיוחד ושונה מאוד ממה שרגילים לראות באתיופיה בכלל ובדרומה בפרט. לעיתים קשה להאמין כי בני אדם הם שיצרו את קווי המתאר המשתלבים היטב בטופוגרפיה ההררית של ארץ הקונסו.

במעגל הרחב יותר ניתן למצוא רצועת ירק של עצים, המכונה בשפת הקונסינה "דינא" (Dina): לרוב אלו הם עצים סוקולנטים כדוגמת החלבלוב (Euphorbia), המשמשים בדרך כלל לכיבוי שריפות בשל הנוזלים האגורים שבהם. מתוך שיקולים סניטריים, רצועת אזור ה"דינא" המרוחקת מסביבת המגורים, משמש גם כשירותים ציבוריים. ואמנם, אחד הביטויים השגורים אצל הקונסו הוא "אני הולך ל"דינא", שפירושו "אני ניגש לשירותים...".

עץ נפוץ במיוחד בכפרי הקונסו הוא המורינגה (Moringa stenopetala), אשר הקונסו מצאו לו שימושים רבים: עלוותו ופירותיו משמשים למאכל, וניתן להכין ממנו גם תבלינים (טעם העלים דומה לחזרת ואילו השורש משמש כתבלין בטעם לפת). מן הזרעים מכינים שמן (שכינויו Ben) המשמש לחיטוי פצעים זיהומיים בעור וגם להכנת סבון. עץ זה הגדל גם בציילון שבאסיה מיוצא גם לצרפת שם עושים בו שימוש בתעשיית הבשמים והטקסטיל. מספר מחקרים אף הראו כי ניתן להשתמש בתמצית העלים של המורינגה גם כחומר מטהר מים. בישראל ניתן למצוא עץ זה בעיקר באזור עין גדי אך גם בשאר נאות המדבר בערבה ובשולי מדבר יהודה. עוד עץ פופולרי באזור הוא הערער (Juniper), המשמש על פי רוב לצרכי פולחן וטקסים, אך גם כחומר גלם לגילוף מוצרי אומנות שונים.

עולמם הרוחני של הקונסו

אנשי הקונסו מאמינים באל ששמו wak . אמונתם מתבססת על מעט מאוד מסורת ופתגמים אחדים שאינם מופיעים בספרות כתובה, אלא עוברים בעל פה מדור לדור בשפת הדיבור שלהם (Konsina). אין להם פולקלור ייחודי או סיפורים היסטוריים על גיבורים ואירועים חשובים, ואף לא שירים ופתגמים היכולים להצביע על עולמם התרבותי.
יחד עם זאת, אחד המנהגים המיוחדים לקונסו קשור לדבש אותו הם מפיקים מן הכוורות הרבות הפזורות על צמרות העצים באזור: הקונסו מאמינים כי משיחת הגוף בדבש מביאה סגולה וברכה טובה מאוד. הקונסו אוכלים בשר רק לעיתים רחוקות.

עיקרי אמונתם נשענים על מרכיבים הקשורים בעבודת האדמה, פריון ושאיפה לשלום: הגשמים, פוריות הנשים, מצב בעלי החיים, מגוון היבולים, הצלחה בצייד וניצחונות בקרבות תלויים בהרמוניה החברתית והשלום הפנימי. שמירה על השלום היא עקרון מקודש אצלם, והם דוגלים בפיתוח קשרים חברתיים וכלכליים עם שכניהם. הם מעריצים את הכח והשליטה, ולכן הפאלוס הוא מוטיב מרכזי בתרבות שלהם. הנשים, לעומת זאת, נתפסות כמחלישות את הגברים.

ברכת הגשם

כשיצאנו מן הכפר ונפרדנו ממארחינו, התקדרו השמים וגשם דקיק החל לטפטף עלינו ועל ילדי הכפר שליוו אותנו בקריאות שמחה אל המשאית. באותו רגע עלה בראשי הפתגם היפה שסיפר לי אחד מזקני הקונסו בעת שבקרתי בבקתתו שעה קלה קודם לכן: "וואגה (=אלוהים) אינו מוריד גשם מעל כפרים בהם יש מריבות ומחלוקות פנימיות". ומה עלינו, חשבתי על ישראל, האם כלל זה יוכל לפעול גם בארצנו השסועה והמפולגת?

טיולים הקשורים למאמר