הודו – עשרת השבטים קוקי, צין ומיזו חולמים על ישראל

בצפון-מזרח הודו יושבים השבטים קוקי, צ`ין ומיזו, שרבים מבניהם התגיירו מתוך אמונה שלמה כי הם צאצאי שבט המנשה. מסע אל השבטים האלה מגלה אורחות חיים יהודיים, יחסים מורכבים עם רוב נוצרי וכמיהה עזה לארץ הקודש. מאת: אייל בארי

טיול לצפון הודו וההימלאיה הירוקה עם אקו טיולי שטח >>>

טיול למזרח הודו הפראית והמסתורית עם אקו טיולי שטח >>>

טיול מקיף להודו כולל פסטיבל ה"דוו דיוואולי" עם אקו טיולי שטח >>>

בנובמבר האחרון יצאנו למסע אל עבר הערפל. היינו משלחת של מטיילים מישראל שנוסעים אל מחוזות מרוחקים בהודו כדי לעמוד מקרוב על אורחות חייהן של קהילות הטוענות שהן מצאצאי שבט מנשה, אחד מעשרת השבטים האבודים של ישראל. שבטים אלה, שהרכיבו את ממלכת ישראל, הוגלו מהארץ לאחר שממלכת אשור כבשה אותה, וגורלם לא נודע. מאז חלפו 2,700 שנה, ושאלת עשרת השבטים נותרה לא פתורה והיא מסקרנת דורות של חוקרים, עולי רגל, אנשי דת, מנהיגים ומאמינים, בני דתות ועמים רבים. הסיפורים שנכרכו במסתורין זה קשורים במסורות ובנרטיבים, במחקרים העומדים בוויכוח היסטורי, אנתרופולוגי וארכיאולוגי נוקב, באמונה, בהתעוררות רוחנית ובמאבקים פוליטיים, אתניים ודתיים. דבר אחד אינו שנוי במחלוקת: התופעה מרתקת ומגרה את דמיונם ואת אמונתם של עמים ותרבויות בעולם כולו. הקבוצות הטוענות לקשר אל עשרת השבטים פזורות ברחבי העולם: הודו, סין, מונגוליה, קוריאה, יפן, אזור הקווקז, אפריקה ועוד. המסע שלנו הפעם יצא אל המדינות נגלנד (Nagaland), מניפור (Manipur) ומיזורם (Mizoram) שבצפון-מזרח הודו אל אותן קהילות הטוענות כי הן צאצאי שבט מנשה.
קהילות אלה משתייכות לשלושה שבטים גדולים: קוקי (Kuki), צ`ין (Chin) ומיזו (Mizo), השייכים כולם לקבוצה גדולה יותר הנקראת צ`ינלונג (Chinlung). בני קוקי, המונים מיליון נפש בקירוב, יושבים בעיקר במדינת מניפור שבירתה אימפהל (Imphal). במקור הם נוצרים בפטיסטים, אבל בעשרות השנים האחרונות רבים מהם מזהים את עצמם כצאצאי השבטים מנשה ואפרים. בני שבט צ`ין, גם הם ברובם נוצרים, שוכנים בהרי צ`ין משני צדיו של גבול הודו-מיאנמר. בני שבט מיזו שוכנים במדינת מיזורם. כ-300 אלף איש מבני מיזו מזהים עצמם כבני מנשה, אך רק כ-7,000 מהם מעוניינים להתגייר ולעלות לישראל בעקבות 2,500 מאחיהם שכבר מימשו את חזון גאולתם והחיים היום בארץ.
רבים מבני השבטים הללו מאמינים כי חלום, בשינה ובהקיץ, הוא דבר בשורה, ומוכנים לערוך שינויים מרחיקי לכת בחייהם רק משום שנרמזו על כך בחלום. ואכן, מתוך חלומם של שני מנהיגי קהילה בכנסייה הפנטקוסטלית – דְרַנְקָה וצָאלָה – התגבשה באמצע המאה ה-20 קהילת בני מנשה, ונוצק רצונם העז לעלות לישראל.

בעזרת אחי יהודה אני חוזר הביתה

21 חברות וחברים יצאו במשלחת. זה לא היה מסע תענוגות, ולא שהינו במלונות יוקרה. אלה לא היו כלל בנמצא. התחלנו את דרכנו בנסיעה במעלה רכס נאגה (Naga) הגולש מההימלאיה, כשפנינו מועדות לקוהימה (Kohima), הבירה של מדינת נגלנד. האוטובוס, ללא מזגן, נסע בדרכי עפר, מדלג בין בורות בכביש החוצה מדרונות תלולים. איש מאנשי הקבוצה לא התלונן. ישראל הצלם אפילו אמר שאם יושבים זקוף בכיסא הטלטולים טובים לגב.
כשהגענו לקוהימה כבר ירדה החשכה, אבל למחרת התעוררנו אל נופי הרים ירוקים ויצאנו בשעת בוקר לטייל באתריה של העיר הציורית הגבוהה השוכנת בין עננים. אחד האתרים הוא בית קברות בריטי מטופח המכונה ``מגרש הטניס``. כאן היה ממוקם מגרש הטניס של סיר צ`ארלס פוסי, סגן מפקד המחוז של נגלנד, אתר הקרב המפורסם שבו נעצרה הפלישה היפנית להודו ב-1944. בין אלפי סמלי צלב וסהר על מצבות הלוחמים מצאנו גם חמישה מגני דוד, לזכרם של חמישה יהודים שלחמו בצבא הבריטי. עוד אתר מעניין בקרבת העיר הוא הכפר האנתרופולוגי קיסאמה (Kisama). הכפר מציג את התרבות האנימיסטית המפוארת של בני שבט נאגה (Naga), המתגוררים עדיין בבקתות בנויות במבוק שמעליהן גגות סכך. בעברם הם היו ציידי גולגולות שהאמינו כי בעריפת ראשו של אויב הם גומלים עמו חסד, שכן הנשמה משתחררת דווקא דרך בסיס הצוואר. ראשי הנערפים נתלו בפתח מועדון הגברים שבכפר. מסורת זו פסקה משהגיעו הבריטים לאזור. כשפוגשים את בני הנאגה, אנשים אדיבים, עדינים, חייכנים, אוהבי אדם ומכניסי אורחים, קשה להבין כיצד ייתכן שעד לפני כמאתיים שנה בלבד היו אבותיהם ציידים קשוחים.
לעת ערב, בשובנו אל העיר, התארחנו בביתם הצנוע של משפחת האוקיפ. רבים מבני מנשה נושאים שמות עבריים תנ``כיים. שמו של האב הוא בן-חור ושלושת ילדיו הם ישמעאל, שלמה ורות. רבים מבני הקהילה ואחרים התאספו בביתו, סקרנים ונרגשים לפגוש תיירים מארץ הקודש, תיירים שעל פי אמונתם הם צאצאי שבט יהודה שיבוא ויציל אותם, שיישא אותם על כפיים אל מעבר להרי החושך, הערפל הכבד ונהר הסמבטיון האגדי וישיבם חזרה לביתם שבציון.
ירבעם בן נבט היה מלכם הראשון של עשרת השבטים. בפרק י"א שבספר מלכים א' מסופר על פגישתו של ירבעם עם הנביא אחיה השילוני. במהלך הפגישה קרע הנביא את שמלתו של המלך לשנים-עשר קרעים, הפקיד בידיו של ירבעם עשרה מאותם קרעים, ואמר: "הנני קורע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך את עשרה השבטים". במהלך המפגש שלנו עם קהילת בני מנשה בקוהימה הם עטפו כל אחד מאיתנו בצעיף ססגוני חדש, מרהיב ביופיו. סמלי היה בעיני הדבר, שאותם קרעי שמלת מלכות שנקרעו לפני 3,000 שנה בקירוב חזרו והתאחו בביתה של משפחת האוקיפ.
בני הקהילה, אנשים מוזיקליים מאוד, גאים בעובדה שגיסו של בן-חור היה המשורר שכתב והלחין את רוב השירים של בני מנשה. הם שרו לפנינו משיריהם, שירי אהבה וערגה לציון, וחתמו בהמנון "Ka Thange", שמילותיו הן: "כמה מדהים אבא, אלוהים, למרות אלפי שנות נדודים, בעזרת אחי יהודה אני חוזר הביתה". אמיר מיזרוח, מחברי המשלחת, תיאר באוזני את התרגשותו מהמעמד. "אחרי שסיימו לשיר החלו חברי הקבוצה בתפילת הערב", סיפר. "אני אחד מארבעת החילוניים שבחבורה. כבר יומיים אנחנו יחד, ובכל פעם שמתפללים אני זז הצדה. הפעם נשארתי בחדר. לא היתה לי כיפה ולכן התעטפתי בצעיף הארגמני שקיבלתי במתנה ממשפחת האוקיפ והצטרפתי לתפילה. לא ידעתי את כל המילים. התבוננתי בבני הקהילה שהתפללו עמנו והרגשתי אחד מהם. גדלתי בדרום אפריקה, בעיר קטנה, עם מעט מאוד יהדות ויהודים. חשתי כמותם, בודד בעולם. ואז זה הכה בי: הפעם הראשונה שאני מתפלל היא פה, בהודו הרחוקה. הייתי צריך לעשות את כל הדרך הזאת כדי להתחבר לשבט שלי. אינני יכול להסביר זאת טוב יותר. מתחת לצעיף הארגמני התפללתי ובכיתי, מחפש אחר מילים".

יחסי השכנות בסימן שאלה

נפרדנו לשלום מבני משפחת האוקיפ הנהדרים, מקוהימה וממדינת נגלנד, והמשכנו בדרכנו למדינת מניפור. הדרך התפתלה בין רכסי הרים זקופים, נהרות קניוניים, כפרים ציוריים ומדרונות מעוטרים בטרסות של חיטה ותירס ובעצי דובדבן שפרחו בוורוד ולבן. על אם הדרך, בין קוהימה לאימפהל, עצרנו לביקור בכפר קנגפוקפי (Kangpokpi), שבו "גטו" יהודי קטן מתקיים בתוך רוב נוצרי מבני שבט קוקי. בני מנשה הם חלק אינטגרלי מהכפר, אבל הם חיים כקהילה יהודית דתית הכוללת בית כנסת, מקווה טהרה ובית קברות.
קבלת פנים חמה הוכנה לכבודנו, אבל מרגע שהגענו הבחנתי שאנשי הכפר שאינם משתתפים במפגש עומדים מן הצד ומתבוננים במתרחש בסקרנות מהולה בחוסר אמון, מתקשים להבין במה הם שונים מבני מנשה ומדוע זוכים הללו לכל ההמולה הזאת סביבם. תהיתי מה יקרה ליחסי השכנות בין רוב נוצרי ובין מיעוט מתגייר אחרי שנמשיך אנחנו במסענו.
מהכפר עשינו את דרכנו לאימפהל, בירת מניפור. הארץ הררית, ירוקה ופורחת, מוקפת בשבעה רכסי הרים ובגבעות נמוכות מיוערות. אימפהל היא כבר סיפור אחר. האוויר בה דחוס, ערמות ענק של אשפה בכל פינת רחוב, וסוסים, פרות וכלבים נוברים בלכלוך. אבל העיר מעניינת. השוק הצבעוני של העיר, "שוק אִימה" (Ima keithel), מנוהל כולו בידי נשים, ושלא כמו במחנה יהודה שלנו, כאן יש בעיקר דוכני אוכל עם המון דגים חיים, מתים או מיובשים, תבלינים בכל הצבעים, פטריות, פירות, ירקות טריים והמון אנשים שאוכלים. הארוחות מוגשות על עלי בננה. רעיון לא רע בהתחשב במצב האקולוגי של העולם.
אל המלון שבו השתכנו באימפהל הגיעה משלחת מיוחדת בראשות חופלאם מילוי לנטנג, אשתו ובנו כּלֵב, שעשו את הדרך אלינו מהכפר סייקול (Saikul), השוכן על גבול מיאנמר (בורמה), מרחק יומיים נסיעה. אליהם התלוותה קבוצה גדולה של בני מנשה המתגוררת בהרי צ`ין שבמיאנמר. חופלאם הוא רופא עממי שהיה לאנתרופולוג ותיעד במשך שנים רבות את סיפוריהם ומסורותיהם של בני קוקי, צ`ין ומיזו, והוא ואשתו מתלווים אלינו לסיור בכפר אנדרו (Andro), במרחק שעת נסיעה מאימפהל, שבו נמצא מוזיאון אתנוגרפי עם אוסף מרשים המתעד את אורחותיהם של השבטים השונים. עולמם התרבותי של השבטים הוא בגדר עולם הולך ונעלם, ובשנים האחרונות רואים בני השבטים חובה לעצמם לשמר את אורחות חייהם.

יום הכיפורים של בני מיזו

חופלאם סיפר לנו על נדודי שלושת השבטים מסין לבורמה במאה ה-3, משם במאה ה-16 להרי צ`ין ובהמשך אל מניפור ומיזורם, כדי להגן על עצמם ועל מנהגיהם. הוא ידע לספר על שליט סיני שלקח מידם מגילת ספר שבה היו כתובים המנהגים, והסביר שמשום כך אין לשבטים אלה תורה כתובה. הוא טען גם כי הסינים ביטלו בקרב שבטים אלה את מנהג ברית המילה מפני שראו בו פגיעה בהרמוניה שבין גוף האדם לסביבתו הטבעית. עוד הוא מספר על חגיהם של בני מיזו, ובהם חג בשם "בוזלני", שבו הכוהן שוחט תרנגול לבן לעיני בני השבט, ואלה מתנזרים מאכילה ומשתייה במשך יממה. עם שקיעת השמש שלמחרת עומד הכהן ואומר: "הכל טהור, הכל נקי, כל העוונות כופרו, הכל חדש".
עוד סיפר על החג "צ`ול-סולו-צאנג-לה-קוט", הנמשך שלושה ימים ובו מנקים את הבית מכל חמץ ואוכלים לחם מבושל מיוחד. בחג הזה גם מקריבים קורבן, שאת אכילת בשרו מסיימים לפני עלות השחר ואת הנותר ממנו קוברים באדמה. מנהג זה מזכיר את הנאמר במקרא באשר לקורבן הפסח: "ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו" (שמות י"ב, 10). לבסוף שר לנו חופלאם הקשיש שירי קוקי עתיקים, המדברים על ים שנבקע ועל שבט שגלה והוא מחכה לשוב אל אדמתו.
מדרום לעיר אימפהל נמצא מפל המים האדיר סאצ`ו צ`ירו (Sacho chiru) בלב אזור ציורי, ירוק, מוצל ומלא מים. בהגיענו לטיול במקום נכונה לנו הפתעה. התברר לנו שבני הכפר סאצ`ו צ`ירו הסמוך, האחראים על שימור המפל וסביבתו, חברו גם הם לבני מנשה. הם אירחו אותנו בבית הכנסת הקטן שבנו במקום כשפניהם הנרגשות מביעות יותר מאלף מילים, שלא ידענו אנחנו, ולא ידעו הם, כיצד לבטא.
בשעת צהריים באנו בשערי העיירה צ`וראצ`נדפור (Churachandpur) שבדרום מדינת מניפור – המרכז הגדול ביותר של בני מנשה בצפון-מזרח הודו. גם כאן, בבית שלום, מתחם שהוקם על ידי ארגון "שבי ישראל", נכונה לנו קבלת פנים מרשימה שהיתה פתיח לשבת גדושה ומרגשת שבה התארחנו אצל בני הקהילה ולמדנו רבות על תרבותם. חברי המשלחת התפזרו בין המשפחות, ובארוחת הערב שמעו מפי מארחיהם על עברם, על אורח החיים היהודי שהם מנהלים ובעיקר על רצונם העז לעזוב את מניפור – את היהלום הנוצץ בכתרה של הודו – להתגייר ולעלות לישראל.
בשבת בבוקר יצאנו לסיור בסביבה. כעבור כמה רגעים שמענו קולות של תפילה, אבל אחרת, שונה מעט מזו של בני מנשה. עצרנו מלאי סקרנות. איש אחד יצא לקראתנו. שמו נגלום. "זה בית ספר", אמר, והזמין אותנו פנימה. אחד המורים הביא גיטרה והילדים התחילו לשיר "אנחנו אוהבים אותך, ישו!". נגלום סיפר לנו שאחיו עזב את הנצרות, התגייר ועלה לישראל. מסיפורו הבנו שלתהליך שיבתם של בני מנשה ליהדות יש השלכות גם על שלמותן של משפחות, וכי ברבות מהן נגרם קרע עמוק.
ביום ראשון נפרדנו ממניפור ושמנו פעמינו למדינת מיזורם. הדרך חייבה טיסה עם עצירה בסילצ`ר (Silchar) שבמדינת אסאם (Assam), עיר הינדואית מאובקת ומלאת חן. משדה התעופה יצאנו לדרך שעוברת ממש בתוך ג`ונגל, עם כפרים קטנים שצצים פה ושם ומטעי תה נפרשים ביניהם. למחרת עזבנו בשעת בוקר מוקדמת בדרכנו למיזורם, ארץ יפהפייה של הרים גבוהים, עמקים ירוקים ונהרות שוצפים. שדות אורז נחרשים כאן על ידי תאואי מים, חזירים מפוטמים כלואים בתוך כלובים צרים, הגברים לובשים חצאיות לבנות והנשים מהלכות בסארי. חלפנו על פני ילדים ומבוגרים שעבדו בשדות ועל פני רוכבי אופניים. תחושה של מהומה, ובו בזמן של שלווה גדולה.
בדרכנו לאייזול (Aizawl), בירת מיזורם, עצרנו בשלושה כפרים של בני מיזו: וריאנטה (Vareyante), קולוסיב (Kolasib) וסיפיר (Sihphir). בכל מקום התקבלנו בזרועות פתוחות ובחיוך עדין, ביישני, שלא נעלם גם כשמתחילים לשיר. בתי הכנסת ממוקמים בנקודות תצפית מרהיבות המוסיפות הוד וקדושה לאווירת הנידחות שמסביב. בתיהם של בני מיזו עשויים קש וניצבים על עמודי במבוק חזקים. בתים אלה תואמים את מסורת הנוודות שאפיינה את בני מיזו מאות בשנים: ביום אחד הם בנו את ביתם וביום אחד פירקו אותו, נעו קדימה אל עבר עתיד חדש, מחפשים אופק טוב יותר.
לפנות בוקר כוסתה העיר אייזול וסביבותיה בערפל סמיך. לא מעט ערפל עטף גם את זהותם של מארחינו המשתוקקים בכל מאודם להתגייר ולעלות לישראל. הלל הלקין בספרו "על גדת הסמבטיון" מנסה לפזר מעט מאותם ערפילים וכותב: "ישראל יכולה לקבל את בני מנשה כבנים השבים לגבולם, והיא יכולה לקבלם כסתם גרי צדק הבאים מרחוק, אבל גם כך היא תתעשר מהם, כשם שהתעשרה מעליות אחרות שבאו מארצות שקהילותיהן היהודיות לא היו ידועות ליהדות המערב".

בני המנשה - החלום והחיים בעקבותיו

סיפורם של בני המנשה מתחיל בחלום. באפריל 1951 נשכב דְרַנְקָה, ממנהיגי הקהילה הנוצרית בשבט קוקי, לשנת הצהריים שלו. הוא שקע בחלום ובמשך שלושה ימים לא התעורר. לאחר שהקיץ סיפר לזקני הקהילה כי מלאך דיבר אליו ואמר לו שאנשיו הם בני מנשה, שמלחמת גוג ומגוג ממשמשת ובאה וכי חובה על בני קוקי, צ`ין ומיזו הרוצים להינצל ממנה לעלות לישראל. רבים האמינו כי רוח נבואה נחה עליו. בעקבות האירוע כינסו הזקנים קהילות שונות משבטי קוקי ומיזו ובישרו להם כי הם בני שבט מנשה.
על המנהיג השני, צָאלָה, מספרים שהתמוטט על רצפת הכנסייה ביום ראשון בעת התפילה ואיבד את הכרתו. כשהתעורר אמר גם הוא למתפללים שהם בני מנשה וכי הם חייבים לחבור עם העם היושב בציון ולעלות לארץ ישראל. בעקבות החזיונות האלה שלחו זקני קהילת אייזול שליחים לעיר סילצ`ר שבדרום מדינת אסאם, כדי שיבררו למענם איך אפשר להגיע לארץ ישראל. בסילצ`ר נאמר להם שבכלכתה (Kolkata) יושב הקונסול הישראלי. זקני העיר נפגשו עם הקונסול, ולדבריהם הוא הבטיח להם כי כל בני מנשה יוכלו לעלות ארצה. בדרכם חזרה למיזורם סיפרו השליחים לכל דורש על אודות בשורת העלייה. הממשלה ההודית, ששמעה על התוכנית, הגיבה נגדה בנחרצות ועצרה כל ניסיון לעלייה. דרנקה וצאלה פרשו מהקהילה הנוצרית-הפנטקוסטלית והקימו לעצמם כנסייה נפרדת שבה החלו לקיים את מצוות הדת היהודית כפי שהן כתובות בתורה. את יום המנוחה שלהם העבירו מיום ראשון ליום השבת.
כך נמשכו הדברים שנים ארוכות עד שב-1979 הגיע לידי הספרן הראשי בספרייה הלאומית בירושלים מכתב מבני קהילת דרנקה וצאלה, שבו הם מבקשים ספרים ללימוד יהדות. המכתב עבר לידיו של הרב אליהו אביחיל, ששימש באותה העת רב הקמפוס של האוניברסיטה העברית. במשך שש שנים החליפו בני הקהילה מכתבים עם הרב אביחיל, עד שב-1985 נפגשו. מפגשים אלה הובילו להידוק הקשר בין מדינת ישראל ובין בני הקהילה ולתחילת תהליך עלייתם ארצה. בשנת 2005 הכריז הראשון לציון הרב שלמה עמאר כי בני מנשה הם "שבט אבוד" וכי הם רשאים לעלות ארצה במסגרת חוק השבות. היום אחראי על עלייתם ארגון "שבי ישראל" בראשותו של מיכאל פרוינד, המקדיש את כל מרצו והונו לאיתורם ולהבאתם של בני מנשה לישראל, בפיקוחו של נציג הרבנות הראשית לישראל הרב אליהו בירנבוים, האחראי על הבאתם ועל גיורם.